הנה ראיתי בחג לכמה ממחברי זמנינו, מהם בספר מעגלי צדק להגרד"צ קרלנשטיין ז"ל, ובספר מועדים לשמחה [פריינד] מדעת עצמו... ובעוד מחברים, כי יש ענין של הסיבה זכר להחרות שהיה במצרים, ואסמכוהו על דברי המדרש בפרשת בשלח עה"פ ויסב אלהים את העם מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, והוא זכר למה שהיה אז. מאידך יש דין 'הסיבה' שהוא להראות חירות גם האידנא, וכנודע דברי הגרי"ז בשיטת הרמב"ם ז"ל, וזה גדר חדש במצות הסיבה. ובזה ביארו הפלוגתא בין הראבי"ה לשאר הדיעות אם שייך הסיבה בזמנינו, והוסיפו לבאר בזה כמה דברים.
וראיתי לחכ"א שהוסיף לבאר בזה החילוק בין הכוסות הראשונות להכוסות האחרונות, ואכמ"ל.
ולפענ"ד, והרבה אפשר להאריך, אך אנקוט נפשי בקצרה. סברא זו לאו מן השם הוא, דזה ודאי שכל מצות לילה זו הם זכר לחירות שהיה אז בעת היציאה מצרים, שאנו מודים ומשבחים ע"ז בשביל שהוא 'חירות עולם', וכמה דאמרן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דלולי היציאה דאז הרי אנו עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים, ועל כן נצטוינו במצות החירות. והוא דבר יסודי בכל מצות הלילה. ומאי שייך לחלק בין הגדר של הסיבה זכר לחרות שהיה אז, לבין גדר להראות חירות עכשיו. הא אחת.
זולת זה קשה בעיני שבונים יסוד הלכתי על דברי המדרש, שגם הוציא כונת הכתוב מפשטט דקרא והסב זה לענין ויסב שהוא הסיבה.
אשמח לשמוע דעת הת"ח דכאן.