פורום אוצר החכמה

הנה האור שמח בחקירתו המפורסמת מביא חקירה האם בשליחות המעשה משתייך למשלח, או לשליח-(ורק התוצאה מתיחסת למשלח) ובזה תולה את מחלוקת האמוראים שבקידושין בפ' האיש מקדש בדף מג' ע' א' שרב סובר שליח נעשה עד, ורב שילא סובר אין שליח נעשה עד ומסביר האור שמח שרב סובר שליח נעשה עד, מכיון שסובר שהמעשה משתייך למשלח ולכן אינו בעל דבר ויכול להיות עד, ורב שילא שאמר אין שליח נעשה עד סובר שהמעשה משתייך לשליח והוא בעל דבר ולכן אינו יכול להיות עד.

ומביא האור שמח שבחקירה זו תולים גם את מחלוקת הרמב"ם והטור במקרה שהמשלח נשטתה לפי הרמב"ם השליחות ממשיכה מכיון שמעשה משתייך לשליח אבל לפי הטור השליחות מפסיקה כי סובר שהמעשה משתייך למשלח.

וקשה על האור שמח שהרי הרמב"ם פסק שליח נעשה עד כמו רב שרב שסברת רב שהמעשה משתייך למשלח-(כי לכן השליח הוא לא ב"ד).
אשמח אם מישהו ימצא תירוץ.

לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא, ושוברה בדברי האו"ש עצמו (שהוא אינו מקור החקירה, אלא מהר"י ענגיל בסימן הראשון בלקח טוב) שתולה בחקירה זו מחלוקת אמוראים וגם מחלוקת ראשונים; ובוודאי אין כוונת הדברים שהראשונים פסקו כאמורא זה או כאמורא זה, אלא שבאמצעות יסוד דומה ניתן לבאר הן מחלוקת (אמוראים) זו והן מחלוקת (ראשונים) זו, אבל באמת אין המחלוקות תלויות זו בזו כלל, שהרי הנידונים שונים והפרטים שונים ואין כאן שום דימוי מילתא למילתא עם תוקף הלכתי, אלא רק דמיון בסגנון הסברא.

ולענ"ד דבר זה הוא יסוד חשוב בדרכי הלימוד.

הכונה לאתוון דאורייתא דמאריך ומביא ראיות מעוד כמה סוגיות ,
אך האור שמח היה גדול ממנו במנין [נולד בתר"ג]
והרי הקצוה"ח חקר זאת 100 שנים קודם ,
בס"ה לתלותו במחלוקת אמוראים זאת מצאנו בדברי האור שמח ור"י ענגיל זצ"ל ,
ובמחילה אבל כל מי שביש"ק שמע את חקירת הקצוה"ח ולומד סוגיא זו על סברותיו המפורשות בגמרא רואה את החקירה מול עיניו
גם הקצוניות שקושיא מעיקרא ליתא קצת קיצוני מדי לטעמי למרות שיש אמת בדברים שאין חקירה זו הכרחית לתלות באם שליח נעשה עד אי לאו בכדי לפרוך את הדברים ע"י הרמב"ם אך מידי הערה נאה בינתים לא יצאה!

ביליצר כתב:הכונה לאתוון דאורייתא
אך האור שמח היה גדול ממנו במנין [נולד בתר"ג]

כלומר זה לא בלקח טוב סי' א'? היכן באתוון?
הגר"י ענגל נולד תרי"ט

לקח טוב סימן א

נדפס בווארשא תרנ"ג למרות שהאור שמח התחיל להדפיס את חידושיו בתרס"ב וכפי שכב"כ.

סגי נהור כתב:לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא, ושוברה בדברי האו"ש עצמו (שהוא אינו מקור החקירה, אלא מהר"י ענגיל בסימן הראשון בלקח טוב) שתולה בחקירה זו מחלוקת אמוראים וגם מחלוקת ראשונים; ובוודאי אין כוונת הדברים שהראשונים פסקו כאמורא זה או כאמורא זה, אלא שבאמצעות יסוד דומה ניתן לבאר הן מחלוקת (אמוראים) זו והן מחלוקת (ראשונים) זו, אבל באמת אין המחלוקות תלויות זו בזו כלל, שהרי הנידונים שונים והפרטים שונים ואין כאן שום דימוי מילתא למילתא עם תוקף הלכתי, אלא רק דמיון בסגנון הסברא.

ולענ"ד דבר זה הוא יסוד חשוב בדרכי הלימוד.

ישר כוחם על התשובה

אבל באור שמח נראה שטעם פסיקת רב ורב שילא זהו בגלל חקירת הנ"ל,
ואם הרמב"ם פסק כרב
הרי הוא סוטר עצמו כי פסיקתו שבנשטתה המשלח פוסק שהשליחות ממשיכה וחובה לומר שבפסיקה זו, יש בה את סברתו שהמעשה משתייך לשליח
ולכן סוטר עצמו

הרמב"ם והטור לא חולקים מסברא בשאלה שכבר חלקו בה אמוראים. אין זאת אלא שניתן להיעזר בסברא דומה כדי לבאר את שתי המחלוקות.
הדמיון בסברא אינו הופך אותן למחלוקת אחת, ובעולם הפסיקה (שבו אנו דנים) הדמיון הזה חסר משמעות.

סגי נהור כתב:הרמב"ם והטור לא חולקים מסברא בשאלה שכבר חלקו בה אמוראים. אין זאת אלא שניתן להיעזר בסברא דומה כדי לבאר את שתי המחלוקות.
הדמיון בסברא אינו הופך אותן למחלוקת אחת, ובעולם הפסיקה (שבו אנו דנים) הדמיון הזה חסר משמעות.

אבל שוב מהאו"ש רואים שעצם פסיקת האמוראים הנ"ל זוהי הסברא

כאשר אומרים שאמוראים או ראשונים נחלקו ביסוד מסוים, אין פירוש הדבר שהם מוכרחים בכל מקום ומקום להכריע ע"פ יסוד זה, ויתכן שבמחלוקת אחרת יכריעו באופן אחר ע"פ הבנה אחרת בסברא (הרמב"ם לא מוכרח לפרש את מחלוקת רב ורב שילא ע"פ הבנת האו"ש) או ע"פ חילוק בין שני המקרים. ועדיין אין זה מונע מהאחרונים למצוא את אותו היסוד בשתי המחלוקות, כאשר עיקר מגמתם היא להטעים ולהמחיש את הסברא, ולא נחתי כלל לעשות את ה'חשבון' של הסוגיות והדעות השונות עד תכליתן, שזה דורש עיון ובירור מסוג אחר לגמרי.

הסיבה שאני מתאמץ להסביר את הדברים שוב ושוב היא בגלל החשיבות לפענ"ד של העיקרון, שכאשר האו"ש מביא יסוד לבאר מחלוקת רמב"ם וטור, ומוסיף: ובזה תלוי מה דפליג הפר"ח על הרמ"ה... ושוב תולה בזה מחלוקת הר"ן והרא"ש, הרמב"ן והרמב"ן וכו', ודאי אין כוונתו שכל אלה שבו ונחלקו בכל דור ודור האם ההלכה כרב או כרב שילא, ובכל פעם מצאו נפק"מ אחרת... אלא כל מחלוקת ומחלוקת לגופה, וכל אחד מהחולקים יפרש שאר הסוגיות לפי דרכו, ויאמר עד כאן לא קאמר רב התם אלא ב... אבל הכא אימא כרב שילא סבירא ליה (או איפכא), וכן על זה הדרך. וכאמור, כל זה אינו מונע מהלומד למצוא את הדמיון בסברא בין הסוגיות.

עד כאן דברי בענין זה, והרשות בידך לעשות בדברים אלה כטוב בעיניך.