פורום אוצר החכמה

השאלה די מפורסמת, ושמעתי שהיא כבר מובאת בשם הפר"ח: מה השמחה בכך שתלמידי ר"ע פסקו מלמות, והרי התלמידים כולם מתו ולא נשארו כי אם המובחרים שבהם, ומה יש לשמוח בכך שפסקו מלמות אם לא נשארו יותר תלמידים.
וכמדומני שהפר"ח מתרץ שהשמחה היא על הללו שלא מתו, וקצ"ע, דאם הם לא נכשלו בעוון חבריהם, א"כ מהיכ"ת שימותו - שעל כן אנו שמחים שלא מתו.
וא' רצה לבאר דהכוונה שממרומים פסקה הגזירה באותו יום, ובאמת לו היו נשארים עוד תלמידים לא היו מתים יותר, אלא ש"במקרה" גם נגמרו התלמידים, וזה דחוק כמובן.

אשמח למראי מקומות הנוגעים בקושיא זו. הערות לעיון באוצר לא יקדמוני, היות והאוצר לא אצלי כעת.

ייש"כ.

שאלת תם וסליחה על הבורות: היכן כתוב שהשמחה היא על כך שפסקו למות? סה"כ נפסקת ה"אבילות" משום שפסקו מלמות.
השמחה היא לא על הילולת הרשב"י בלבד?

יאיר כתב:שאלת תם וסליחה על הבורות: היכן כתוב שהשמחה היא על כך שפסקו למות? סה"כ נפסקת ה"אבילות" משום שפסקו מלמות.
השמחה היא לא על הילולת הרשב"י בלבד?

אדרבה! היכן מצאת בהלכה שהשמחה על הילולת רשב"י?

לא מצאתי אבל כך נהוג לומר..

הגר"א בביאורו לשו"ע מביא מקור לענין ריבוי השמחה בל"ג בעומר את המשנה והגמ' סוף מס' תענית דלא היו ימים טובים לישראל
כחמשה עשר באב והטעם משום שבו פסקו מתי מדבר מלמות.
הרי שגם הפסקת העונש הוא סיבה לריבוי שמחה.
מש"כ בשם הפר"ח לכאורה תמוה דהרי נאמר די"ב אלף זוגי תלמידים היו לו לר"ע וכולם מתו בין פסח לעצרת.

הרי 5 נשארו ומהם רשב"י ור"מ..

יאיר כתב:הרי 5 נשארו ומהם רשב"י ור"מ..

מלשון הגמ' משמע דהם לא היו מכלל עשרים וארבע אלף תלמידי ר"ע.
נאמר דאחר שמתו תלמידיו היה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום
ר' מאיר ור' יהודה וכו'.
משמע דעד אז לא היו מתלמידיו.

אורח לרגע. כתב:

יאיר כתב:שאלת תם וסליחה על הבורות: היכן כתוב שהשמחה היא על כך שפסקו למות? סה"כ נפסקת ה"אבילות" משום שפסקו מלמות.
השמחה היא לא על הילולת הרשב"י בלבד?

אדרבה! היכן מצאת בהלכה שהשמחה על הילולת רשב"י?

אכן, בהלכה לא נזכר אלא שהשמחה היא על כך שפסקו מלמות, והילולא דרשב"י לא נזכרה כלל בהלכה כידוע, עד תקופת האר"י.
שו"ע או"ח סי' תצ"ג
סעיף א
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא... הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים)

סעיף ב
נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים).


ב"י שם
ומה שכתב ויש מסתפרין מל"ג בעומר ואילך. כ"כ ה"ר דוד אבודרהם בשם אבן הירחי משמו של הרז"ה וכ"כ ג"כ הר"י ן' שועיב וז"ל שמעתי שיש במדרש שמתו מפסח עד פרוס העצרת והוא ט"ו יום קודם העצרת כאמרם [עד] פרוס הפסח פרוס החג שהם חמשה עשר יום בניסן ובתשרי וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום נשארו שלשים וארבעה והנה הם שלשים ושלשה שלמים ומגלחים ביום ל"ד בבוקר כי מקצת היום ככולו עכ"ל.

ודע דכשם שמותר להסתפר מל"ג ואילך כך מותר לישא אשה דכיון שפסקו אז מלמות.

וכו' וכו' בספרי ההלכה והמנהג, הכל סביב ה"פסקו מלמות", וצ"ע כנ"ל מה מקום יש לשמחה (עד כדי אי אמירת תחנון ודין להרבות שמחה), אם הסיבה שבשלה פסקו מלמות היא שהתלמידים כלו ונגמרו.

אני דולה ומשקה תירוץ מספר צבי לצדיק (אייר מאמר ג' הילולא דרשב"י אות ט') וז"ל:

לפענ"ד אין השמחה על הסתלקותו מן העולם, רק על מה שעשה ביום הזה, וגזר אומר שרבי אבא יכתוב וכו' כמבואר באידרא קדישא (זוה"ק ח"ג רצו:) עיי"ש, אשר לפענ"ד יש לומר באפשר טעמו של דבר מה שהתיר רשב"י לכתוב חלק תורה שבעל פה, לפי שעיניו הקדושים ראו מה שקרה בהעדרת תלמידי רבי עקיבא רבו, שהיה העולם שמם מן התורה כמבואר בגמרא יבמות הנ"ל (סב:), ולכן נשא קל וחומר בעצמו, מה פשטי התורה שניתן לדרוש ברבים, ואדרבה העיקר המצוה בלימוד פשטי התורה שיהיה ברבים וכו', ואף על פי כן קרה כזה שכמעט קט היה ח"ו משתכח תורה מישראל, לולי שבא רבי עקיבא אצל אבותינו שבדרום ושנה להם כדאיתא בש"ס שם.

ואם כן מכל שכן בחלק הסוד רזי התורה, אשר ניתן לדרוש ברבים רק ליחידי סגולה מפה לאוזן, ככתוב (משלי כ"ז כ"ו) כבשים ללבושך, וכדרשת חז"ל (חגיגה יג.), ובוודאי יש לחוש שיזדמן ח"ו כנ"ל שיעדרו האנשים הנאמר להם בלחישה רזי התורה, וישתכח ח"ו כל חלק התורה הק' הזה, לזה ראו עיניו הק' של רשב"י משום עת לעשות לה' (תהלים קי"ט קכ"ו), להתיר לכתוב דברים אלו בספר אף שהיא חלק תורה שבעל פה.

ולפענ"ד יש לומר עוד, שעל זה סמך רבינו הקדוש גם כן אחר כך, בראותו שהלבבות נתמעטו, להתיר לכתוב גם כל התורה שבעל פה כולה, אף פשטי התורה, אחר שהי' לו עמוד גדול לסמוך עליו, הוא רשב"י רבו, שהתיר לכתוב חלק הסוד, כן נראה לפענ"ד ברור וכו'.

ואם כך כמו כן יש לשמוח בל"ג בעומר, לפי דרכנו אשר התיר רשב"י ביום הזה לכתוב חלק תורה שבעל פה, אשר על זה סמך רבינו הק' אחר כך גם הוא לכתוב גם כל חלקי תורה שבעל פה לפי דברינו הנ"ל, יען שזהו עיקר השמחה מה שנתלבשו התורה שבעל פה גם הוא, באותיות התורה שנגנז בהם האור של ז' ימי בראשית, עכ"ל.

הגאון כתב (או"ח תצ"ג) שהשמחה ביום זה הוא כעין השמחה בט"ו באב כדאיתא בגמ' תענית ל: שהוא מפני שכלו בו מתי מדבר.
והרי גם שם שייכת אותה השאלה הרי לא פסקו מלמות אלא כלו בו כל מתי מדבר.
אמנם שם בהמשך הגמ' מבואר שעיקר השמחה היא על מה שחזר הדיבור למשה שכל זמן גזירת המדבר לא היה דיבור עם משה וע"כ היתה השמחה.
וא"כ גם בענינא דילן, הלא ר"ע הוא שורש תורה שבע"פ (כולהו סתימתאי אליבא דר"ע) וזכה לשער הנ' מה שלא זכה משה רבינו ע"ה, וכל זמן שלא היה לו למי להעביר את תורתו הלא הוא בדיוק כמו שלא היה דיבור עם משה. ובבגזירת הכליה הנוראה היה בסופה גם שמחה גדולה על שהתחדש היכולת בידי ר"ע להעביר את התורה המיוחדת לו הלאה.
ולהוסיף מדברי פי' הר"מ למשניות תענית שכתב שהורגש אז הסרת הכעס וחזרת הרצון ועל כן עשאוהו יום שמחה וכן כאן שייכים הדברים שאחרי העונש הנורא כלה הכעס וניתן הרשות להמשיך הלאה את נתינת התורה.
וכן ביום זה של פטירת רשב"י (לחלק מהדעות) ניתן לו רשות לגלות דברים שלא הותר לו לגלות כל ימי חייו. והיה בזה מעין ר"ע, כי הלא אמר ר"ש לתלמידיו שנו מידותי שהן מתרומות מידותיו של ר"ע. כי היה ביניהם קשר מיוחד ודמיון מושלם.

תמצות של תמצות מדברי רבינו הגרי"א וינטרויב זצ"ל לשמו ולזכרו תאוות נפש.

ואנוכי הק' חשבתי להוסיף על דבריו, דהנה ענין צער האבילות במיתת תלמידי ר"ע צריך עיון, הרי היו בעם ישראל צרות יותר גדולות, ומה כ"כ נורא בזה יותר משאר צרות, לכאו' הביאור המתישב על הלב הוא מכיון שרבי עקיבא היה אבי תורה שבע"פ והנה כל מה שיש בידינו היום עבר דרכו ודרך חמשת תלמידיו, ואם היינו זוכים הרי ריבוי התורה שהיה עובר דרך כ"ד אלף תלמידים הרי אין לתאר ואין לשער, ועל אובדן חלק כ"כ גדול בתורה שבעל פה אנו אבלים כ"כ.
אבל עכשיו אחרי שביארנו כנ"ל לפי הגאון שיש דימוי בין מה שהיה בגזירת דור המדבר לתלמידי רבי עקיבא, א"כ אולי בזה אפשר גם להבין את ענין גודל הצער, כי הנה שמעתי מרבינו הגר''מ שפירא שליט''א שגזירת דור המדבר היה בעצם גזירה על התורה, כי לא היתה זו גזירה על חלק מהעם אלא על כלל מקבלי התורה, שישים ריבוא מקבלי התורה, וכמו שביאר המהר"ל באגדתא דרבב"ח (דף עג עמוד א) "ואמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא ואיתלוי בהדן ההוא טייעא...אמר לי תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן אמר לי דלמא שקלת מידי מינייהו אהדריה דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מסתגי לן כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא למאי הלכתא עבדת הכי למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות" וביאר המהר"ל שגזירת דור המדבר היתה בעצם גזירה על התורה לא תימסר הלאה באותה צורה שהם קיבלו אותה, וע"כ אין לנו אפשרות להגיע אליהם, או לקחת מהם משהו, ולפי"ז חשבתי לומר שגם בתלמידי רבי עקיבא היה מעין זה גזירה על התורה שבעל פה, כיוון שרבי עקיבא נחשב לאבי תורה שבע"פ, וע"כ גזירה על מסירת התורה שלו היא בעצם גזירה על כל תורה שבעל פה, וע"כ הצער כ"כ גדול.

ירושלמי כתב:\
וכמדומני שהפר"ח מתרץ שהשמחה היא על הללו שלא מתו, וקצ"ע, דאם הם לא נכשלו בעוון חבריהם, א"כ מהיכ"ת שימותו - שעל כן אנו שמחים שלא מתו.

השאלה טובה, אולם למדנו שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק וכו', אם כן, אין בכך כלום שהם עצמם נקיים מן החטא.