פורום אוצר החכמה

הנושא הוא כללי (בדבר שיש בו שני ספיקות מתנגדים), כפי שיבואר להלן, והמקרה הנדון הוא רק לדוגמא.

מי שיש בידו בליל הסדר לחם שהוא ספק מצה ספק חמץ (שאין בו כרת), ואין לו שום אפשרות למצוא מצה כשרה אחרת, מה יעשה? יאכל או לא?
מצד אחד יש לו חיוב לקיים מצות "עשה" ומצד שני אסור לו לאכול חמץ.
לכאורה: "שב ואל תעשה" עדיף.

אך אולי אמרינן בזה: עשה דוחה לא תעשה.
מצד אחד - אין זה נוגע לדין זה, כיון שעל הצד שיש בידו מצה ומחוייב לאכלה, אז אין בידו חמץ, ועל הצד שיש בידו חמץ ואסור לאכלו, אז אין בידו מצה, וא"כ אין כאן "מפגש" בין חיוב ה"עשה" לאיסור ה"לא תעשה", ולכן אין כאן מקום לדין "עשה דוחה ל"ת".
מצד שני - יש לפניו 2 ספיקות מדאורייתא (ספק "עשה" וספק "ל"ת"), שיש עליו "דין" ו"חיוב" להחמיר בהן. וא"כ שני חיובים אלה "נפגשים" זה עם זה ו"מתנגדים" זה לזה, כ"עשה" נגד "לא תעשה".
בייחוד אם נבאר כביאורי האחרונים בספק דאורייתא לחומרא (מדאורייתא), שיש דין וודאי להחמיר בספיקות, ודין זה כלול במסגרת ציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם.

(אני זוכר את דברי בעל ה"ברוך טעם" האומר, שאם לא ירוויח קיום "וודאי" של מצוות "עשה", אין דחיה ל"לא תעשה", אך נראה לענ"ד, שדבריו יובנו רק לפי הצד שאין דין ו"חיוב" וודאי להחמיר בספיקות, שכלול בציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם, ואילו החקירה לעייל היא לפי הסוברים אחרת)

ניקח מקרה שונה, אבל זהה בשיקול הדעת ההלכתי:
בשר קודש שנטמא בספק - אם הוא טהור האוכלו מקיים מ"ע דאכילת בשר קודש, ואפילו נזהר ממצוות ל"ת של "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ואם הוא טמא האוכלו לוקה (ואין בו כרת).
וקיי"ל שכל תרומה וקדשים שנטמאו בספק - לא אוכלין ולא שורפין!
ואוי"ל יתרה מזו:
אם הוא טמא - השורפו מקיים מ"ע, ואם הוא טהור - אין אפילו לאו בשריפתו, ולא ברור מהו גדר איסור שריפת קדשים טהורים.
ואעפ"כ קיי"ל שלא שורפין!

הדבר מפורש בפרי מגדים הל' פסח סי' תנ"ד סעיף ג' א"א ד', לענין חלוטה בזמה"ז דאסרוהו הגאונים מטעם דהאידנא לית מאן דידע למיחלט, וז"ל, והאידנא דאסרו חליטה דאין אנו בקיאין, אם אין לו מצה כי אם כזו, מהו, וכו' כאן גזירה שמא אין בקי ויש בו חשש חימוץ דין תורה, שב ואל תעשה עדיף וכו' עיי"ש

זכור לי מי שאמר שבלא תעשה לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן

עזריאל ברגר כתב:ניקח מקרה שונה, אבל זהה בשיקול הדעת ההלכתי:
בשר קודש שנטמא בספק - אם הוא טהור האוכלו מקיים מ"ע דאכילת בשר קודש, ואפילו נזהר ממצוות ל"ת של "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ואם הוא טמא האוכלו לוקה (ואין בו כרת).
וקיי"ל שכל תרומה וקדשים שנטמאו בספק - לא אוכלין ולא שורפין!
ואוי"ל יתרה מזו:
אם הוא טמא - השורפו מקיים מ"ע, ואם הוא טהור - אין אפילו לאו בשריפתו, ולא ברור מהו גדר איסור שריפת קדשים טהורים.
ואעפ"כ קיי"ל שלא שורפין!

לראיה הראשונה אשמח למראה מקום לעיון שם, אם לא הווי דין מיוחד.
ולראיה השניה, אדרבה אם לא ברור למה אסור לשרוף טהורים, למה לא נשרוף, דהווי ספק דאורייתא.
והאם מראיות אלה ניתן להביא ראיה נגד הבאור שכתבתי לעייל בספק דאורייתא לחומרא? או שיש לחלק?

נהר שלום כתב:זכור לי מי שאמר שבלא תעשה לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן

נכון, אך יש הסוברים לא כך. והכל מדאורייתא.

אתי שפיר כתב:הדבר מפורש בפרי מגדים הל' פסח סי' תנ"ד סעיף ג' א"א ד', לענין חלוטה בזמה"ז דאסרוהו הגאונים מטעם דהאידנא לית מאן דידע למיחלט, וז"ל, והאידנא דאסרו חליטה דאין אנו בקיאין, אם אין לו מצה כי אם כזו, מהו, וכו' כאן גזירה שמא אין בקי ויש בו חשש חימוץ דין תורה, שב ואל תעשה עדיף וכו' עיי"ש

ולעומת זאת ראיתי מציינים לדברי הפמ'ג בסימן שד'מ שמסתפק בזה.
אך עדיין צ'ע לי היטב שם אם צדקו דבריהם.

קיי"ל שתרומת חמץ (וכן חלות חמץ דתודה אם עבר והקריב בערב פסח) נשרפת בערב הפסח בשעה ששית.
ויש לשאול מדוע לא יבוא עשה דאכילת תרומה (או עכ"פ עשה דאכילת קדשים) וידחה איסור אכילת חמץ בערב פסח שאינו אלא לאו?!

ואוי"ל ע"פ דברי המנחת חינוך (ט,א) שהאוכל חמץ בפסח מקיים מ"ע דתשביתו (והאריך בזה מו"ר הגה"ח הרב ברוך שליט"א בליז'ינסקי בקונטרס "בגדרי מצות תשביתו ומצוה הבאה בעבירה", נדפס בכפר חב"ד תשס"ג).
והנה עפ"ז היה מקום להקשות שיבוא עשה דתשביתו וידחה ל"ת דאכילת חמץ בע"פ!
אלא ודאי, שכאשר התורה אמרה "לא תאכל עליו חמץ" - גילתה לנו במפורש, שלא יבוא עשה זה וידחה לאו זה.

ועפכ"ז אוי"ל שמכיוון שהתורה נתנה תוקף ללאו זה שלא ידחהו עשה זה - לא על עשה זה בלבד גילתה התורה, אלא חיזקה את הלאו שלא ידחהו עשה כלל.

חמץ בער"פ בלאו?
לכאו' הלאו הוא רק מהלילה. וביום יש רק עשה דאך ביום הראשון תשביתו. ואין עשה דוחה עשה.

וגם אם יש לאו, אין עשה דוחה ל"ת ועשה.

רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).

הוה אמינא כתב:חמץ בער"פ בלאו?
לכאו' הלאו הוא רק מהלילה. וביום יש רק עשה דאך ביום הראשון תשביתו. ואין עשה דוחה עשה.

וגם אם יש לאו, אין עשה דוחה ל"ת ועשה.

חמץ בע"פ בלאו ד"לא תאכל עליו חמץ" - כ"כ הרמב"ם, ולא ידוע לי אם יש מי שחולק עליו.
עשה דתשביתו אינו אומר לא לאכול חמץ, ובפרט לדברי המנח"ח שבאכילת החמץ מקיימים עשה זה.

הרבנים הנכבדים שמעלי פליגי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. אשריכם.

לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).

לאור תגובה זו שמתרצת את קושיית פותח האשכול המקורי - החלטתי למזג את האשכולות, כיוון שקושייתי עלתה לי מתוך מחשבות עליו.

לענין כתב:הרבנים הנכבדים שמעלי פליגי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. אשריכם.

יזכיר לנו כבודו את מקור המחלוקת?

פסחים כ"ח ב'.

לענין כתב:פסחים כ"ח ב'.

יישר כח. למדתי ולא זכרתי.

וענוה גדולה מכולם.

לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).

א. מה נאמר לפי השאג'א?
ב. להחמיר בספק דאורייתא אינו ודאי אגברא?

לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).

ויש עוד את דברי האור שמח שאין עשה דוחה ל'ת במצות אכילת מצה של טבל, כי זה מאוס לצאת בכה'ג.
וכל השאלה אילולא דבריו המחודשים.

אליהו בן עמרם כתב:הנושא הוא כללי (בדבר שיש בו שני ספיקות מתנגדים), כפי שיבואר להלן, והמקרה הנדון הוא רק לדוגמא.

מי שיש בידו בליל הסדר לחם שהוא ספק מצה ספק חמץ (שאין בו כרת), ואין לו שום אפשרות למצוא מצה כשרה אחרת, מה יעשה? יאכל או לא?
מצד אחד יש לו חיוב לקיים מצות "עשה" ומצד שני אסור לו לאכול חמץ.
לכאורה: "שב ואל תעשה" עדיף.

אך אולי אמרינן בזה: עשה דוחה לא תעשה.
מצד אחד - אין זה נוגע לדין זה, כיון שעל הצד שיש בידו מצה ומחוייב לאכלה, אז אין בידו חמץ, ועל הצד שיש בידו חמץ ואסור לאכלו, אז אין בידו מצה, וא"כ אין כאן "מפגש" בין חיוב ה"עשה" לאיסור ה"לא תעשה", ולכן אין כאן מקום לדין "עשה דוחה ל"ת".
מצד שני - יש לפניו 2 ספיקות מדאורייתא (ספק "עשה" וספק "ל"ת"), שיש עליו "דין" ו"חיוב" להחמיר בהן. וא"כ שני חיובים אלה "נפגשים" זה עם זה ו"מתנגדים" זה לזה, כ"עשה" נגד "לא תעשה".
בייחוד אם נבאר כביאורי האחרונים בספק דאורייתא לחומרא (מדאורייתא), שיש דין וודאי להחמיר בספיקות, ודין זה כלול במסגרת ציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם.

(אני זוכר את דברי בעל ה"ברוך טעם" האומר, שאם לא ירוויח קיום "וודאי" של מצוות "עשה", אין דחיה ל"לא תעשה", אך נראה לענ"ד, שדבריו יובנו רק לפי הצד שאין דין ו"חיוב" וודאי להחמיר בספיקות, שכלול בציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם, ואילו החקירה לעייל היא לפי הסוברים אחרת)

עיינתי עוד בדבר ואולי מצאתי סברא לחלק, ולבאר למה לא אמרינן בזה שידחה "עשה" מחמת הספק את ה"לא תעשה" מחמת הספק.
והוא, על פי דברי הנוב"י מהד"ק אבהע"ז סימן ו', שבאר טעמא דקרא במיעוט של ממזר וודאי ולא ספק.
וטעמו (כפי שבארו הגר"י גוסטמן זצ"ל בקונטרס השיעורים קדושין סי' כ"ג אות ט'), שלא שייך להכריע גבי שתוקית מחמת ספק דאוריתא לחומרא, שהיא גם "ודאי" ממזר ואסורה לישראל ומותרת לממזר, וגם שהיא "ודאי" "לא ממזר", ואסורה לממזר ומותרת לישראל, דהני תרי חומרי דסתרי אהדדי. לכן בא הפסוק ואומר, שמותרת לגמרי, דלא אמרינן בה ס"ד לחומרא.
ואלי ה"ה בנדו"ד, דאי אפשר להכריע מחמת הספק דאורייתא לחומרא, שהלחם המסופק הנ"ל, הוא גם מצה ב"ודאי" - שמצוה לאכלה, וגם חמץ ב"ודאי" - שאסור לאכלו.
והואיל ואין בזה פסוק להתירו (כ"ממזר וודאי ולא ספק"), נשאר לנו ספק בלחם זה - מהו, ו"שב ואל תעשה עדיף".

האם צדקו דברי?

במילים אחרות וקצרות:
אתה אומר שכאשר בשני הצדדים יש חומרא וקולא - אי אפשר לומר בזה "ספק דאורייתא לחומרא" כשם שאי אפשר לומר בזה "ספק ... לקולא", אלא מכריעים שב ואל תעשה.
אם לכך התכוונת - זה נשמע הגיוני מאוד.