הנה הלכה פסוקה היא בש"ע (סי' צה ס"ג):
מניח ידו על לבו כפותין (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה ביראה ובפחד. וכו'. ע"כ.
מפני מה ועל מה סמכו רוב העולם שלא נזהרים בזה?
במשנ"ב מביא שהכל לפי המנהג של המקום לעמוד לפני מלך.
ובזה"ז דומני שלא יימצא מי שיעמוד לפני מלך ויתנענע ויוזיז ידיו, אלא ידיו יהיו "מקובעות" יחסית באיזה תנועה.
וה"ה להחזקת סידור וכיו"ב. שלא נוהגין כך לפני מלך..
ובכלל על עצם התנועה המקובלת בתפלת י"ח, שמנענע עצמו, ג"ז צ"ב לאור הנ"ל.
בדקתי בספר "אישי ישראל" וכמדומני שהוא פספס את ההלכה הזו. לא מצאתי שם התייחסות לגמרא שבת י. שהיא מקור הדין דרבא פכר ידיה וכו'. וצ"ע.