הרדב"ז (שו"ת סימן תר"נ) פוסק ששני חדרים אינם מצטרפים למניין, אבל אם אין גישה אלא דרך חדר החיצון, ניתן לצרף את המיעוט שבפנימית לרוב שבחיצונית. אמנם הדברים תמוהים לכאורה, שכן הוא מדמה זאת לחצר גדולה שנפרצה לקטנה, אבל הופך את היוצרות.
שכן זה לשונו:
אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאין הדברים אמורים אלא בב' חצרות שכל אחת יש לה פתח בפני עצמה לצאת בו, אבל בנ"ד אין לחדרים דרך אלא דרך בית הכנסת, והוו להו רגל הפנימית בחיצונה ואין רגל החיצונה בפנימית, הילכך ט' בפנימית וא' בחיצונה אין מצטרפין, וכן אם ש"ץ בחיצונה אין מוציאין ידי חובתן כיון שאין רגלם בפנימית, אבל ט' בחיצונה וא' בפנימית מצטרפין, וכן אם ש"ץ בפנימית מוציאין ידי חובתן, שהרי רגלי הפנימית בחיצונה
והראיה לכך :
וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל ולענין מה ששאלת אם יצטרפו אותם שבחצר לעשרה עם אותם שבפנים ואם נקרא לחצר קטנה ולפנים גדולה לכל דברי קטנה וגדולה הנאמרים בהלכה כך נראה בודאי לענין צירוף עשרה שאם ש"ץ בפנים אין אותם שבחצר מצטרפין עם אותם שבפנים לעשרה שרגלי הפנימית בחצר ואין רגלי החצר בפנים שהיא היא העיקר ע"כ.
והדברים תמוהים, שהרי הרשב"א קובע שהבית הפנימי נחשב כחצר הגדולה, וצריך שרוב הציבור יהיה בבית הפנימי דווקא, ואילו הרדב"ז שלומד ממנו, מבין שבית הכנסת - שהוא בעצם החיצוני, נחשב כחצר הגדולה, וצריך שרוב בציבור יהיה בו.
ובאמת שניתן לחלק מסברא, שהחצר נועדה לשמש את הבית, ולכן הבית נחשב כעיקר, ואילו החדרים הפנימיים של בית הכנסת נועדו לתשמיש בית הכנסת, ולכן הבית הכנסת נחשב כגדול, אבל ההשוואה ביניהם בשתיקה גמורה, כשלמעשה הדברים הפוכים בדיוק מעוררת מעט תמיהה (בפרט שעיקר הדגש מבחינתו הוא על רגלי הפנימית בחיצונה ואין רגלי החיצונה בפנימית).