פורום אוצר החכמה

הנה בגמ' בשבת איתא (קה, ב) דכל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו וכו'.

וצ"ע האם דין זה הוא חיוב על כל אחד ואחד, וא"כ כל אחד שיכול לחפש מקום להספיד את החכם ולא עושה כן – בכלל דברי הגמ' הוא, או"ד רק מי שכבר עומד ומספיד – ובתוך ההספד עצמו – מקצר ומתעצל, הוא הוא בכלל הגמ'.

שהרי ראינו להרבה גדו"י, ובכללם מרן החזו"א, מרן הגרי"ש אליישיב ועוד, שמעולם לא הספידו, ואפי' חכמים וגדו"י, וזה הערה גדולה למה לא חששו להנ"ל, ואולי לפי הנ"ל מיושב.

אשמח לדעת מה חו"ר אתרא הדין, אומרים בזה.

לאחר התאונת דרכים הטראגדי שקרא בדרך חזרה מלויית ה"בבא סאלי" זי"ע, אמר בעל שה"ל שזה קרא בשביל שלא הספידוהו כראוי.

אשרי יושבי ביתך כתב:הנה בגמ' בשבת איתא (קה, ב) דכל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקוברו בחייו וכו'.

וצ"ע האם דין זה הוא חיוב על כל אחד ואחד, וא"כ כל אחד שיכול לחפש מקום להספיד את החכם ולא עושה כן – בכלל דברי הגמ' הוא, או"ד רק מי שכבר עומד ומספיד – ובתוך ההספד עצמו – מקצר ומתעצל, הוא הוא בכלל הגמ'.

שהרי ראינו להרבה גדו"י, ובכללם מרן החזו"א, מרן הגרי"ש אליישיב ועוד, שמעולם לא הספידו, ואפי' חכמים וגדו"י, וזה הערה גדולה למה לא חששו להנ"ל, ואולי לפי הנ"ל מיושב.

אשמח לדעת מה חו"ר אתרא הדין, אומרים בזה.

גדו"י הנזכרים לא היו אנשי דברים. ומזה אין ראיה לעצם הנידון על מי שהוא כן איש דברים אם מחוייב למצוא מקום להספיד.
ומסתבר שלא כלול בחיוב זה להיות מארגן. אא"כ יש לו במה ושומעי לקח, עליו להשמיע שם דברי הספד גם ללא נדרש. לכאורה.

ודומני שעתה [ימי הקורונה וההסתגרות] בעווה"ר היא הערה בעיתה. רבים וחשובים נסתלקו כעת ובגלל המצב לא נספדו כראוי להם.

אחר סילוקו של רבינו הגדול מרן הגר"ח זללה"ה, הנני מקפיץ מה שנסתפקתי לפני כשנתיים ימים - בגדר 'המתעצל' בהספד חכם.
אשמח לשמוע חוו"ד הלומדים.

הראי"ה קוק (עין איה שבת חלק ב פרק יג פסקה ו ; מדבר שור הדרוש הל"ו בהספד על הגרי"א מקובנה ונדפס ביאור לזה בחוברת מהרב טאו שליט"א) מבאר שהכוונה במתעצל היא שאינו מעמיק בהבנה שאבידת הת"ח באופן שמורגש לנו ע"י זה שחסרה לנו השפעתו ותורתו, הינה משנית לעצם זה שמציאות ת"ח בעולם - גם ללא השפעה מעשית על סביבתו, מביאה ברכה ואור בכל העולמות ובאסיפת הת"ח נחסרה ברכה זו בעולם. וביאור נקודה זו מחייב העמקה בערכם הסגולי של ת"ח והמחסר בהעמקה זו נקרא מתעצל בהספד.
והעונש ע"ז כמבואר בגמ' הוא שראוי לקברו בחייו כי כשם שהוא מתעצל בנתינת ההכרה האמיתית לערכו של ת"ח כך יעשה לו ויגנזו הארות חייו של אותו מספיד.