פורום אוצר החכמה

ידוע הוא ויש לזה המון מקורות שמי שהלך אחרי תאוות גופו גם אחרי מיתתו הנשמה תאווה לאותם תאוות והוא עונש כף הקלע שרודפת אחר תאוותה ללא יכולת להשיגה. זה מובא למשל ברבינו יונה בשער א'.

שאלתי אם יש למישהו מקורות לזה שגם מידות רעות (כעס קנאה גאווה צרות עיין וכו') נשארות עם האדם.
ראיה אחת בלבד יש לי מנבות שרצה לנקום מאחאב. וע"כ נדחה ממחיצתו.

יש למישהו עוד ראיות ברורות?

לא כתשובה, אך חשוב לזכור שבגוף ודאי יש רושם למידות לאחר המיתה, והוא ענין רקב עצמות קנאה.

ידוע הגמ' לגבי אם המתים יודעים מהנעשה בעוה"ז.
ושם מבואר שאשה שהרבתה להתעסק בשערה בקשה מסרק בעלמא דקשוט. ואין כעת הגמ' תח"י לראות הדברים בדקדוק.

עד כמה שזכור לי בגמרא בברכות שם לא כתוב שהרבתה להתעסק בשערה אלא שמתה ילדה

בקונ' "הרוחות מספרות" [או "הנשמות מספרות", איני זוכר כרגע את שמו המדוייק] מהגה"ק המקובל רבי יאודה פתייא זצ"ל, מביא הרבה מעניין זה שיש נשמות עם אופי רע וכו'. בר מינן.

ישר כח. אני מחפש ראשונים או חז"ל. לא אחרונים ממש.

א. אולי מובא שם.
ב. ייחודו של הספר הוא בכך שהמחבר זצ"ל עסק בתיקון דיבוקים [הוא הסתדר בלי שידור חי...] ופשוט "ראיין" כל מיני נשמות.

הגר"א בביאורו על משלי מבאר הפסוק "קשה כשאול קנאה"
שהאדם לאחר מותו לא איכפת לו כ"כ זה שהוא מת, רק שכואב לו למה האחרים נשארו בין החיים
וזה קשה כשאול - אפילו כשכבר הולך ויורד לשאול - הקנאה שמקנא אלו שנשארו
והדברים מופלאים..

הבל הבלים כתב:הגר"א בביאורו על משלי מבאר הפסוק "קשה כשאול קנאה"
שהאדם לאחר מותו לא איכפת לו כ"כ זה שהוא מת, רק שכואב לו למה האחרים נשארו בין החיים
וזה קשה כשאול - אפילו כשכבר הולך ויורד לשאול - הקנאה שמקנא אלו שנשארו
והדברים מופלאים..

ראית הדברים בפנים? זכור לי שמפרש שבשעת הפטירה מפריע לו זה. אבל איני בטוח.

בקונ' "הרוחות מספרות" [או "הנשמות מספרות", איני זוכר כרגע את שמו המדוייק] מהגה"ק המקובל רבי יאודה פתייא זצ"ל, מביא הרבה מעניין זה שיש נשמות עם אופי רע וכו'. בר מינן.

הספר נקרא מנחת יהודה רוחות מספרות ואם מזכירים אותו, בהקשר של נושא אחר שעלה כאן, חמדת הימים, הוא מביא שם שדיבר עם רוחו של נתן העזתי שנכנסה במישהו, והוא אמר לו, שהוא זה שחיבר את חמדת הימים, אבל אין בו מענייני שבתאות, וחיבור אותו בכשרות כדי שיאמינו בו.

מעשה נורא ברה"ק ר' חנוך העניך מאלכסנדר, שבצעירותו התגורר בעיר של רבו פשיסחא, והלך לטבול בלילה, והגיע נפטר ורצה לטבול לפניו, והוא לא התחשב בו. ואמר לו רבו רבי בונים שהיה לו מזל שהיה זה רבי פרץ הגדול מפשיסחא (בחייו מגדולי חסידי היהודי הקדוש ואחריו רבי בונים מפשיסחא), שהיה איש טוב בחייו ולכן לא הזיקו, ואילו היה זה אחר היה עלול להזיק לו.