פורום אוצר החכמה

בספר המספיק לעובדי השם מהד' דנה בתחלת הפרק על ברכת מזון כותב ראב"ם שהאוכל לחם כאשר הוא כבר שבע, אינו מחוייב בבהמ"ז אלא מדברי סופרים, משום שנאמר ואכלת ושבעת, ובמקרה הזה שביעתו אינה תוצאה מאכילתו.

וכן בשו"ע הרב סו"ס קצז הוזכר ענין זה בדרך אגב, שהאוכל והוא שבע אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כשהם רעבים, לפי שהוא מחויב מדברי סופרים והם מחויבים מהתורה.

לע"ע לא מצאתי עוד התיחסויות לדין זה בספרי הפוסקים.

וצ"ע היכן המקור לדין זה מחז"ל או גאונים, והאם הוציא ראב"ם דין זה מסברא דיליה בלבד ( וכן מהיכן הביא טעם זה של ואכלת ושבעת), וכן מהיכן למד כן בעל התניא (שודאי לא ראה דברי ראב"ם)?

זה נלמד מהדין שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות ה"א:

ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.

הרמב"ם לא כתב במפורש שצריך שישבע מאותה אכילה. אך זה מקור אפשרי, כיון שאפשר לדייק מזה שלא כתב: "אלא אם כן אכל כדי שביעה", אלא : "אלא אם כן שבע" ומשמע שצריך שישבע בפועל מאותה אכילה.
ועדיין יש לראות מהיכן מקורו של הרמב"ם.

לפי הבנתי ברמב''ם מבו' שיש לברך על אכילה שיש בה שביעה ואם הוא כבר שבע א''כ אכילה זו אין בה שביעה וכאילו אכל רק כזית שחייב רק מדרבנן

אף לי היה פשוט כך מסברא, גם בלא לראות שכן כתבו גדול"י.
וכנראה שגם הם הבינו כך בפשטות, ולא ראו צורך להביא מקור לזה.

תלמיד-חכמים כתב:לע"ע לא מצאתי עוד התיחסויות לדין זה בספרי הפוסקים. וצ"ע היכן המקור לדין זה מחז"ל או גאונים, והאם הוציא ראב"ם דין זה מסברא דיליה בלבד (וכן מהיכן הביא טעם זה של ואכלת ושבעת), וכן מהיכן למד כן בעל התניא (שודאי לא ראה דברי ראב"ם)?

במ"מ לשו"ע אדה"ז שם (הע' נח):

בה"ג ברכות פ"ז. הובא ברש"י ותוס' ורא"ש שם. ועי' רבינו יונה ברכות מח, א ד"ה ובהא דאמרינן, וב"י סוף ד"ה כתב בה"ג, שכן נראה דעת הרמב"ם בהל' ברכות פ"ה הט"ז. לחם חמודות ברכות פ"ז אות נט מסתימת האחרונים.

האם אלו מ"מ על כך שאינו חייב אלא מדרבנן, או על עצם הדין?

על לשונו שבס"ו: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה - אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה".

לבי במערב כתב:על לשונו שבס"ו: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה - אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה".

אינו שייך כלל לנדו"ד, אלא דבריו שבסעיף ט.

לא כן, כי עיקר הדבר נז' כבר בסוף ס"ו (וכמ"ש בהמ"מ הע' עא). ואילו הך די"א שאינו מוציא השבעים ידי חובתן - לא הזכיר כלל בס"ט.

שו"ר תשובת הרמב"ם סי' רצז (פאה"ד סי' כד), יעו"ש.

יש כאן שני דיונים:
א. האם מי שמחויב בברכת המזון מדרבנן מוציא ידי חובה את מי שמחויב בברכת המזון מדאורייתא?
ב. מי שכבר שבע (ממיני אוכלים אחרים וכיו"ב) ואחר כך הוסיף על שבעו ואכל עוד כזית פת - האם עכשיו הוא חייב בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן?

אמנם אתה צודק שאדה"ז ענה גם על השאלה השניה בסעיף ו, וזה נתעלם ממני לפני כן. אך חוששני שכל המקורות שהבאת דנים רק בשאלה הראשונה.

אך מדבריהם יש במשמע אף לענין השאלה השני'.

לבי במערב כתב:אך מדבריהם יש במשמע אף לענין השאלה השני'.

ראית אותם בפנים?
אם כן - נשמח אם תביא אותם.
זה שמישהו כתב רשימה של מ"מ - לא מחייב שיש מהם ראיה לכל פרט ופרט בהלכה.

נידון דומה להנ"ל במי שאכל קרוב לכדי שביעה בסעודה אחת ובירך ברהמ"ז והסיח דעת מלאכול עוד ונמלך ואכל שנית פת כשיעור כזית אם כעת מחוייב בברהמ"ז מן התורה כיון דהשלים עד כדי שביעה או דכדי שביעה הוא שיעור סעודה ולא מצרפינן ב' סעודות -נחלקו בזה הבה"ל עפ"י הרדב"ז בסוף סי' קפ"ד [וכצד הא'] והחזו"א או"ח סי' ל"ד סק"ד עפ"י הפמ"ג [וכצד הב'].

ראיתי בשו"ת קול אליהו (ישראל) ח"ב או"ח סי' ט' שנסתפק בדין זה, ושם דן במקרה שאכל סעודה שלישית ושבע ועכשיו רוצה לאכול סעודה רביעית על השבע, האם מתחייב בבהמ"ז מן התורה, ותלה דין זה במחלוקת ראשונים מהו גדר אכילה גסה, די"א שכל שאינו מתאווה עוד לאכול הוי אכילה גסה, ולפי"ז פטור מן התורה, וי"א שרק אם קץ במה שאוכל הוי אכילה גסה, ולפי"ז חייב מן התורה, דמיקרי אכילה.

הא קמן שלא היה פשוט לו מסברא לומר שחייב מדרבנן. וצ"ע.

וכתב עוד שם שבספרו כסא אליהו יעמוד בזה, ולע"ע לא מצאתי, אשמח אם מישהו ימצא.

עזריאל ברגר כתב: . . זה שמישהו כתב רשימה של מ"מ - לא מחייב שיש מהם ראיה לכל פרט ופרט בהלכה.

לעיקר הדבר גא"מ, כמובן.

אבוהון דכולהו - ד' הבה"ג הנ"ל, יעו"ש.
[אליבא דאמת, הי' מן הראוי להשמיט הציון ל'לחם חמודות'].

לבי במערב כתב:

עזריאל ברגר כתב: . . זה שמישהו כתב רשימה של מ"מ - לא מחייב שיש מהם ראיה לכל פרט ופרט בהלכה.

לעיקר הדבר גא"מ, כמובן.

אבוהון דכולהו - ד' הבה"ג הנ"ל, יעו"ש.
[אליבא דאמת, הי' מן הראוי להשמיט הציון ל'לחם חמודות'].

לצערי, לא הצלחתי להבין מליצותיך וחידותיך.
יש אומרים "אני מבין מהר כשמסבירים לי לאט".
מה אתה מנסה להוכיח, ומאיזה ספר?

כפה"נ, מקור ד' הרמב"ם (ובנו) מהבה"ג, שכתב בזה"ל: "אינהו אכלי עד שביעה, ואיהו אכל כזית - לא מפיק כזית שיעורא דאורייתא, אלא מברך מאן דאכל ושבע". ובמשמעות הדברים, שאף מי שאכל כדי שביעה, אלא שהי' שבע מעיקרא - אינו מחויב מה"ת.
מלבד זאת, באשר להשגת כת"ר ע"ד העתקת רשימת המ"מ כמעשה קוף, אכן איבעי לי לאפוקי הלח"מ (לא ירדתי כעת לסו"ד דכל חבל הראשונים הנ"ל).