פורום אוצר החכמה

דרך לימודי ראיתי במור וקציעה להגאון היעב"ץ או"ח סי' קכ"ח [עמוד קנ"א וקנ"ב] שמפקפק על מנהג שלשול הטלית שמשלשין הכהנים על פניהם בזמן הברכת כהנים, וחושש בזה לקלקול הברכה כשאין הארת פנים בפנים גלויות. ולפי זה בכיסוי הדוק להפנים של המסכה יש לחוש ביותר לזה. ואיני יודע אם העירו בזה כבר או שזה אינו ידוע ואולי לא חוששין לזה וכמו דלא קיי"ל כדבריו לענין שלשול הטלית על הפנים. רציתי לדעת מהחברים כאן ת"ח שליט"א בזה אם שמעו על זה

יעויין בקובץ הנפלא "ווי העמודים" מתורת מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א, ניסן תשפ, שדן בברכת כהנים עם מסיכה מאופנים אחרים.

פקו"נ דוחה הכל ופשוט הוא.

דורש טוב לעמו כתב:פקו"נ דוחה הכל ופשוט הוא.

כשהכהנים עומדים צפופים,
אבל אם יש רק מעט כהנים שעומדים במרחק זה מזה לזמן קצר של הברכה (ובפרט שמשלשלים הטלית על פניהם) יתכן דאילו היו ידועים דבריו היה אפשר לנהוג אחרת ולהוריד המסכה בזמן נ"כ.
[וביעב"ץ הוזכר גם על המתברכים אמנם לא בתקיפות כ"כ כלל כמו על המברכים].

דורש טוב לעמו כתב:פקו"נ דוחה הכל ופשוט הוא.

אם נניח שיש בעיה לברך ברכת כהנים עם מסכה - אז אולי עדיף לוותר על הברכה לגמרי?
פיקו"נ לא מחייב לברך ברכת כהנים!

אין הכי נמי. השאלה האם עניין המסיכה מוסכם בפוסקים שאכן יש בעיה לברך ברכת כהנים עם מסיכה. אם אינו מוסכם, למה לוותר על ברכת הכהנים?

עזריאל ברגר כתב:

דורש טוב לעמו כתב:פקו"נ דוחה הכל ופשוט הוא.

אם נניח שיש בעיה לברך ברכת כהנים עם מסכה - אז אולי עדיף לוותר על הברכה לגמרי?
פיקו"נ לא מחייב לברך ברכת כהנים!

חס מלהזכיר, זה לא ברכה לבטלה, ורק חבל לזכות לחצי ברכה באיכות, רוצים ברכה מלאה, ולזה הכהנים צריכים להוריד המסכה בשעת הברכה לפי הגאון היעב"ץ . וראוי לחשוש לדברי הגאון הדור כמותו שכפל דבריו גם בסידור שלו, אם לא שזה פיקוח נפש ממש

לא כ"כ הבנתי, הרי גם לדעת מצדדי המסכות, אם הפנים מכוסים בטלית לכמה רגעים זה מועיל גם לסכנה שיש בפנים מגולות לפי דעתם (הא ראיה שהם מרשים לכסות בצעיף לזמן קצר. מאי שנא?)

אמת, וכן נוהג רבה של ירושלים שאינו חובש מסיכה וסגי לו בצעיף.

אליהו חיים כתב:דרך לימודי ראיתי במור וקציעה להגאון היעב"ץ או"ח סי' קכ"ח [עמוד קנ"א וקנ"ב] שמפקפק על מנהג שלשול הטלית שמשלשין הכהנים על פניהם בזמן הברכת כהנים, וחושש בזה לקלקול הברכה כשאין הארת פנים בפנים גלויות. ולפי זה בכיסוי הדוק להפנים של המסכה יש לחוש ביותר לזה

להבנתי אין הבדל אם זה כיסוי הדוק או לא, והעיקר להיעב"ץ שהפנים יהיו מגולות לחלוטין וממילא לא נוהגים כרבינו היעב"ץ בהא ומכסים בטלית, א"כ מה לי כיסוי אחד מה לי שתי כיסויים.

התינח לגבי המברך, אבל לגבי המתברך, שצריך שהפנים יהיו מגולות לחלוטין, ובזה אין מנהג לא כרבינו היעב"ץ ואין מכסים בטלית, א"כ שפיר אין לכסות הפנים.

ואף את"ל כדברי הרב יוספר, מ"מ יש הבדל בין בגד שהוא דרך מלבוש על כל הגוף, למטלית שמיוחד לכסות הפנים ושאין מכסה רק הפנים בלבד, שעכ"פ בשעת ברכה יגלה פנים בתורה כהלכה.

לא הבנתי דבריך.
כשם שלא קיימא לן כרבינו היעב"ץ לגבי פני המברך כך גם בפשטות לא קיימא לן לגבי המתברך, ומנין לחלק ביניהם?
אדרבה מלשונו נראה ברור שעיקר הקפידא הוא על המברך, ואי בהא לא קיימא לן כוותיה ודאי שבמתברך לא קיימא לן כוותיה.

יעיין שוב בלשונו במור וקציעה יראה שהברכה צריך להיות פנים כנגד פנים למברך ומתברך. - ואף אי לא נהוג כוותיה במברך, הרי במתברך אין נהוג לכסות בטלית, א"כ הבו דלא לוסיף.

מאי שנא מברך ממתברך??
כשם שלא קיימא לן בהא כך גם בהא.
מהיכא תיתי לחלק ביניהם??

יש באמת סברות לכאן ולכאן לומר דאם לא נוהגים כהיעב"ץ לענין שלשול הטלית כן לא נחשוש לחסרון ברכה בהורדת המסכה [וכן הנידון אם המברך חמור בזה מהמתברך יש פנים לכאן ולכאן בתוך דבריו דבתחילת דבריו רק על המברך ובהמשך מדמה המתברך להמברך], וייש"כ להעונים.
אמנם עיקר תוקף דבריו ד'לשון הברכה ישא ה' פניו אליך, יאר ה' פניו אליך הרי גילוי פנים אמור בדברי הברכה שבברכת כהנים ובקללה הוא אומר אסתירה פני מהם וכו' ובמה יודעו פנים זועפות מאירות או זועפות אם הם עטויות ועטופות' מקבל משנה תוקף לענין מסיכות הצמודים ממש אל הפנים ואין להשוות לזה הכיסוי של שלשול הטלית דאינו מכסה פניו ממש אלא כעין חציצה לפני המתברך ותו לא.

בסידור עמודי שמים ליעבץ כתב:

ממזרח שמש כתב:התינח לגבי המברך, אבל לגבי המתברך, שצריך שהפנים יהיו מגולות לחלוטין, ובזה אין מנהג לא כרבינו היעב"ץ ואין מכסים בטלית, א"כ שפיר אין לכסות הפנים.

ויש נוהגים שגם המתברכים מכסים פניהם, וכן מנהגנו.

הנה לגבי ההערה דלדעת המו"ק, אז גם המתברכים צריכין להיות בגילוי פנים, הנה להלכה למעשה - פסק במשנה ברורה (סי' קכח ס"ק צב) בשם הדרכי משה שהעם נוהגין לכסות את הפנים בטלית כהנים, וכ"כ שם בהמשך (ס"ק קטו) שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם, והט"ז כתב שהמנהג לכל המקומות שהקהל מכסה פניו.

וכן נוהגין הרבה מגדולי ישראל, לכסות פניהם בטלית, וגם לכסות בניהם ונכדיהם בטלית, - כן הייתה הנהגת מרן הקה"י זצ"ל (ראה בספר "אלא ד' אמות של הלכה פרק יא סעי' יב), ויבדלחט"א מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. א"כ דברי המו"ק לא נפסקו להלכה (לגבי כיסוי פני המתברכים).

ויתכן עוד שגם להמו"ק, הענין הוא בכך שיהיה פנים כנגד פנים, הוא שגם הכהן לא יכסה פניו וגם הציבור, אבל אם הכהן בלאו הכי מכסה פניו (בטלית) - כמו המנהג דלא כהמו"ק, אז מה הענין שהציבור לא יכסה, הרי צריך גילוי פנים אל פנים, ואולי לכן ליכא למיחש.

וגם עוד יש מקום לומר, דבמסכות דרוב פניו מגולין, ורק מקצת פנים, אולי בזה אין חסרון כ"כ גם לדעת המור וקציעה. ולא באתי אלא לעורר.

דיברתי עם כמה תלמידי חכמים בעירנו בני ברק וכל הסברות שכתב 'אשרי יושבי ביתך' הוזכרו בדבריהם, ולכן למעשה דלא עושים בכללות כהמור וקציעה אין צורך בפרטות להוריד המסכה בשעת ברכת כהנים לא המתברכים ולא הכהנים.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:אמת, וכן נוהג רבה של ירושלים שאינו חובש מסיכה וסגי לו בצעיף.

הוא גם אינו לובש באמת צעיף, כי כל הזמן נופל מפניו, וגם בעיני ראיתיו מתחבק עם אנשים.
ושומר פתאים ה'.

ולעצם הנידון, הרי קיי"ל בגמ' פ"ז דסוטה אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
אולם רמז לחומרא זו ימצא המעיין בליקוטי הלכות לרבינו הח"ח שם (עין משפט אות ס) שכ' דאפשר שטוב לכתחילה שלא יעמדו הכהנים נגד העמוד הגבוה של הש"ץ שהוא מפסיק בינם לבין העם, אמנם כתב להדיא דמה שממשיך הכהן את הטלית ל"ח הפסק. ע"ש.

משוש דורים כתב:ולעצם הנידון, הרי קיי"ל בגמ' פ"ז דסוטה אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
אולם רמז לחומרא זו ימצא המעיין בליקוטי הלכות לרבינו הח"ח שם (עין משפט אות ס) שכ' דאפשר שטוב לכתחילה שלא יעמדו הכהנים נגד העמוד הגבוה של הש"ץ שהוא מפסיק בינם לבין העם, אמנם כתב להדיא דמה שממשיך הכהן את הטלית ל"ח הפסק. ע"ש.

ייש"כ למראה מקום חשוב זה.
מקומו בסוטה ל"ח לקוטי הלכות עין משפט אות ס' וכמו שציין, והנה חוזר שם שנית לכתוב כחידוש זה שם בדף ל"ט בעין משפט אות ז' שהביא לשון הרמב"ם בפט"ו מהל' תפלה [ונ"כ] ה"ח 'ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים אפילו היא חומה של ברזל הואיל ופניהן למול פני הכהנים הרי הן בכלל הברכה', ומפרש לה דדינא קמ"ל שהמחיצה אף שעבה כחומה של ברזל לא יהא גבוה בענין שנעשה הפסק בין פני המתברכים להכהנים, [וכתב שם דזה דלא כהכס"מ דדחק עצמו דמפרש דהכוונה רק לאפוקי העם שעומד מאחורי הכהנים]. (וחפשתי קצת בספרים אחרים על הרמב"ם שם ולא מצאתי עוד שידברו ע"ז).
מעניין מאוד דלפי מיעוט בדיקתי לא מצאתי שהמשנ"ב בסי' קכ"ח יזכיר כזה הלכה, ואולי הלומדים כאן יודעים מה נחשב לבתרא אצל המשנ"ב, האם חזר מהלקו"ה או שהוסיף דבריו בלקו"ה אחרי שסתם במשנ"ב?.
ויש גם עוד נפק"מ כשהבימה גבוה והכהנים לא דקדקו כראוי לעמוד על הדוכן בענין דהבימה מפסיק כנגד פניהם שיתכן דהוי הפסק. אך אולי הלקו"ה לא כתב כן אלא כשקיים הפסק תיכף בין הכהנים להעם וזה כשהעמוד של הש"ץ גבוה אבל אם יש בשורות ראשונות מתברכים בלי הפסק גם אלו שמאחרי ההפסק מצטרפים.

המשנ"ב נכתב לפני הליקוטי הלכות, ההסכמות על המשנ"ב הם משנות תרמ - תרמ"ד, ועל הליקו"ה משנות תרנ"ט - תרס.
ואמת כי המשנ"ב לא הזכיר כלל מזה בהל' נשי"כ, וגם מפורש דעת הבית יוסף דאין הפסק בעמוד, וכפשטיה דגמרא.
אכן כאן (בליקו"ה) הוסיף חומרא זו בנוסח אפשר שטוב לכתחילה.

משוש דורים כתב: וגם מפורש בבית יוסף שם דאין הפסק בעמוד, וכפשטיה דגמרא.
אכן כאן (בליקו"ה) הוסיף חומרא זו בנוסח אפשר שטוב לכתחילה.

אולי אפשר להראות לי איה מקום המדוייק בב"י בתוך סי' הארוך הזה שקשה למצוא דבר פרטי (היכן שהטור מביא אפילו מחיצה של ברזל לא מצאתי שם בב"י על זה).
אכן כמובן הב"י לשיטתו ממה שכתב בכסף משנה שע"ז דן הלקו"ה לפרש בענין אחר.
ואני מציע דאולי לא היה הוספה או חרטה בלקוטי הלכות ממה שכתב מקודם במשנ"ב, אך לא רצה במשנ"ב להציע נגד הב"י והכס"מ, ובפרט וביותר דספר משנ"ב הוא על המחבר בעצמו, אבל מאידך חשש למעשה שפירושו דחוק ולכן סתם שם אך בהזדמנות שלא על דברי המחבר כבר כתב כן בלקו"ה [בתורת אפשר לכתחילה], דשם לא היה צריך לחשוש מלדון בקרקע עם הב"י.

ז"ל הב"י:

תני אבא ברי' דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה. גם זה שם, ואמרינן עלה: 'פשיטא - אריכי באפי גוצי לא מפסקי, תיבה לא מפסקא; מחיצה מאי? ת"ש, דאמר ריב"ל - אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים' . .

כוונתי היתה לדבריו בכסף משנה.
בבית יוסף עצמו הביא רק דברי הגמרא דתיבה לא מפסקא.
מש"כ כת"ר להציע בדברי הליקו"ה, שימד"נ.

משוש דורים כתב:מש"כ כת"ר להציע בדברי הליקו"ה, שימד"נ.

מה הם הר"ת אלו האחרונים?

שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כד, כו. גיטין ט, א).