פורום אוצר החכמה

יש לחקור במי שעקר חפץ ברשות הרבים ואחר כך בנה נכרי מחיצות סביביו ואח״כ הניח החפץ. האם נחשב כהוצאה מרה״ר לרשות היחיד?
אשמח בגמרא או סברא.

דן בזה הג"ר אשר וייס במנחתו עמ"ס שבת סימן א', וראה עוד בדברי הגראי"צ כאן.

ה"ז דומה למשנה של תחילתו אונס וסופו זדון.
שבתחילת עשיית המלאכה אין מציאות של מלאכה.

עושה חדשות כתב:דן בזה הג"ר אשר וייס במנחתו עמ"ס שבת סימן א', וראה עוד בדברי הגראי"צ כאן.

יישר כח!
הנה דברי המנחת אשר:

שייך לסוגיית "זרק כוורת".

שמואל דוד כתב:יש לחקור במי שעקר חפץ ברשות הרבים ואחר כך בנה נכרי מחיצות סביביו ואח״כ הניח החפץ. האם נחשב כהוצאה מרה״ר לרשות היחיד?
אשמח בגמרא או סברא.

ידועים דברי בעה"מ (מובא גם במהרש"א ריש הזורק) שיסוד איסור מעביר ד' אמות ברה"ר הוא מכלל מוציא מרשות לרשות כי לכל אדם יש ד' אמות וידוע מה שהק' החת"ס על זה שהרי הולך עם הד' אמות שלו לכל מקום א"כ אזל טעמא.. ותי' שהאיסור הוא להוציא ממקום אחד למקום אחר גם אם אין מעביר (כמו הצד הא' במנח"א ) ועי' בזה במאירי בסוכה מה שדייק מהגמ' על גזירה דרבה שכ' שמא יעבירנו ולא שמא יוציאנו.. והדברים ארוכים...

עליך עיננו כתב:

שמואל דוד כתב:יש לחקור במי שעקר חפץ ברשות הרבים ואחר כך בנה נכרי מחיצות סביביו ואח״כ הניח החפץ. האם נחשב כהוצאה מרה״ר לרשות היחיד?
אשמח בגמרא או סברא.

ידועים דברי בעה"מ (מובא גם במהרש"א ריש הזורק) שיסוד איסור מעביר ד' אמות ברה"ר הוא מכלל מוציא מרשות לרשות כי לכל אדם יש ד' אמות וידוע מה שהק' החת"ס על זה שהרי הולך עם הד' אמות שלו לכל מקום א"כ אזל טעמא.. ותי' שהאיסור הוא להוציא ממקום אחד למקום אחר גם אם אין מעביר (כמו הצד הא' במנח"א ) ועי' בזה במאירי בסוכה מה שדייק מהגמ' על גזירה דרבה שכ' שמא יעבירנו ולא שמא יוציאנו.. והדברים ארוכים...

ויש לזה יסוד גדול בסוגיא דף עג
כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים (רבא אמר בפטור ואביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא) ואביי אמר חייב דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא
ובריטב"א שם

אבל בנידון דידן לא כיוון לשום הוצאה

זה ל"ש [ישירות]
לדין תחילתו אונס,
ולא לזרק כוורת,
ולא לבעה"מ על ד' אמות.
זה שאלה בגדרי מלאכת הוצאה על אופן שהוא עקר והניח באותו מקום ולא השתנה מקומו של החפץ, ורק השתנה הגדרת המקום מרה"ר לרה"י.

זה שייך לסוגיית זרק כוורת - לגבי השאלה האם בתר מעיקרא אזלינן או בתר השתא.

אבל דעתי נוטה שבהוצאה יש ג' חלקים: א. עקירה. ב. העברה. ג. הנחה. (וכידוע שנחלקו בזה רש"י ותוס' והר"ן (על הרי"ף, אם אינני טועה) מי מג' חלקים אלו נחשב "פטורי דקא עביד מעשה")
ובנידון דידן - הוא לא העביר ולא "הוציא" ולא "הביא" ולא "הושיט", ולפענ"ד אפילו את"ל שמצד כל שאר הענינים יש מקום לחייבו - כאן פטור, ואולי אפילו מותר לכתחילה (דלא מצינו דגזרו חז"ל בכגון דא).
ואת"ל שהדברים דברי אמת - מי שצריך להוציא משא מרכב העומד ברה"ר בשבת - אם יכול לעקור מהרכב, ושהרכב ימשיך לדרכו, והוא יניח על הקרקע באותו מקום ממש - עדיף שיעשה כן, ולא יעבור משום הוצאה ממש.

שמואל דוד כתב:אבל בנידון דידן לא כיוון לשום הוצאה

מסכים
הבאתי סמך לדברי הבעה"מ מהגמ'