פורום אוצר החכמה

כתב הרשב"א נדרים טו, ב

ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו,

ומבו' בדבריו דדינא דמצוות לאו ליהנות ניתנו שייך אף בכה"ג שמיתהני גופו בהדי המצוה, ודלא כר"ן [שם] דפליג דכה"ג חשיב הנאה, ורק הנאת המצוה אינה הנאה.

וצ"ע לדעת הרשב"א למה אסור בתשה"מ ביוה"כ, הא מקיים בזה מצות עונה, ולכה"פ היכא דהוי ליל טבילה דמחוייב בזה.
אשמח לתשובה או למ"מ בזה

גם ביום הכפורים פוקע השעבוד.

ולמ"ד מצוה על כהנים לאכול תרומה ישבעו ענוים ויאכלו ביום הכפורים כי מצוות לאו להנות ניתנו וכדומה
אלא דקושיא מעיקרא ליתא דיש מצות עינוי וכרת על נפש אשר לא תעונה !

מצות עונה היא על האיש ולא על האשה, איך יותר האיסור של האשה?

עונה היא 'מעשה' הנוגד לעינוי ואע"פ שאין הנאה

בעצם קו' הרשב"א, יל"ע דמצות עונה לכאו' ענינה הנאה, וא"כ האם אי"ז סותר לדברי רבינו אברהם מן ההר דמצוות שעיקרם להנאה אין שייך הכלל בזה, דומיא דת"ת?

השוה תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עב עמוד ב
ורבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי כל שכן בההיא דמחייב דלא עשה מצוה אית דאמרי בההיא פטור מאי טעמא התם הוא דהוה ליה לשיולי אבל הכא דלא הוה ליה לשיולי לא ורבי יוחנן מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה באשתו מעוברת והא איכא שמחת עונה שלא בשעת עונתה והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה סמוך לווסתה אי הכי אפילו יבמתו נמי יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה

יהודה בן יעקב כתב:כתב הרשב"א נדרים טו, ב

ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו,

ומבו' בדבריו דדינא דמצוות לאו ליהנות ניתנו שייך אף בכה"ג שמיתהני גופו בהדי המצוה, ודלא כר"ן [שם] דפליג דכה"ג חשיב הנאה, ורק הנאת המצוה אינה הנאה.

וצ"ע לדעת הרשב"א למה אסור בתשה"מ ביוה"כ, הא מקיים בזה מצות עונה, ולכה"פ היכא דהוי ליל טבילה דמחוייב בזה.
אשמח לתשובה או למ"מ בזה

לא הבנתי את הקושיא. "מצוות לאו ליהנות ניתנו" היא סברא מיוחדת ב"איסורי הנאה". איסור תשמיש ביו"כ איננו קשור כלל ל"איסורי הנאה".

איש לוי כתב:בעצם קו' הרשב"א, יל"ע דמצות עונה לכאו' ענינה הנאה, וא"כ האם אי"ז סותר לדברי רבינו אברהם מן ההר דמצוות שעיקרם להנאה אין שייך הכלל בזה, דומיא דת"ת?

מה הכוונה ש"מצות עונה ענינה הנאה", וכי האיש מצווה ליהנות? המצוה היא אולי להנאת האשה, אבל ברור שאין עליו שום מצוה ליהנות.

גל של אגוזים כתב:עונה היא 'מעשה' הנוגד לעינוי ואע"פ שאין הנאה

מה הכוונה שאין הנאה? וכי הרשב"א אמר ש"אין הנאה" בקיום מצות עונה?
הרשב"א מחיל את הדין שבגדרי איסור הנאה זה לא נקרא הנאה. הוא לא חולק על המציאות שיש הנאה.
ממילא ביו"כ התורה רוצה עינוי, לא הנאה, ולכן אוסרת את ההנאה שבזה.

דורשי יחודך כתב:

איש לוי כתב:בעצם קו' הרשב"א, יל"ע דמצות עונה לכאו' ענינה הנאה, וא"כ האם אי"ז סותר לדברי רבינו אברהם מן ההר דמצוות שעיקרם להנאה אין שייך הכלל בזה, דומיא דת"ת?

מה הכוונה ש"מצות עונה ענינה הנאה", וכי האיש מצווה ליהנות? המצוה היא אולי להנאת האשה, אבל ברור שאין עליו שום מצוה ליהנות.

ובכה"ג שהאיש אינו מצווה בעינוי יוה"כ (ומשכחת לה בקטן שהגדיל ביוה"כ, אם נימא דביוה"כ העינוי תלוי דווקא במערב עד ערב, ולא שייך כן בהגדיל ביוה"כ, וכמש"כ הישועות יעקב בסי' תר"ח) האם נימא דמותר לו לשמש עם אשתו, דכלפיה מצוות לאו להנות נתנו?

דורשי יחודך כתב:

יהודה בן יעקב כתב:כתב הרשב"א נדרים טו, ב

ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו,

ומבו' בדבריו דדינא דמצוות לאו ליהנות ניתנו שייך אף בכה"ג שמיתהני גופו בהדי המצוה, ודלא כר"ן [שם] דפליג דכה"ג חשיב הנאה, ורק הנאת המצוה אינה הנאה.

וצ"ע לדעת הרשב"א למה אסור בתשה"מ ביוה"כ, הא מקיים בזה מצות עונה, ולכה"פ היכא דהוי ליל טבילה דמחוייב בזה.
אשמח לתשובה או למ"מ בזה

לא הבנתי את הקושיא. "מצוות לאו ליהנות ניתנו" היא סברא מיוחדת ב"איסורי הנאה". איסור תשמיש ביו"כ איננו קשור כלל ל"איסורי הנאה".

ואיסור רחיצה?
הרי אם טבילה בזמנה מצוה מותר לטבול ביו"כ דמצוות לל"נ.

צורב מתחיל כתב:

דורשי יחודך כתב:

יהודה בן יעקב כתב:כתב הרשב"א נדרים טו, ב

ומיהו אכתי קשיא לי אפי' לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו,

ומבו' בדבריו דדינא דמצוות לאו ליהנות ניתנו שייך אף בכה"ג שמיתהני גופו בהדי המצוה, ודלא כר"ן [שם] דפליג דכה"ג חשיב הנאה, ורק הנאת המצוה אינה הנאה.

וצ"ע לדעת הרשב"א למה אסור בתשה"מ ביוה"כ, הא מקיים בזה מצות עונה, ולכה"פ היכא דהוי ליל טבילה דמחוייב בזה.
אשמח לתשובה או למ"מ בזה

לא הבנתי את הקושיא. "מצוות לאו ליהנות ניתנו" היא סברא מיוחדת ב"איסורי הנאה". איסור תשמיש ביו"כ איננו קשור כלל ל"איסורי הנאה".

ואיסור רחיצה?
הרי אם טבילה בזמנה מצוה מותר לטבול ביו"כ דמצוות לל"נ.

וההגדרה בזה, דמשום מצות עינוי ביוה"כ, יש איסור ליהנות, כמובן רק ה' עינויים שנאסרו ביוה"כ.

כנראה התחלף לי ט"ב עם יו"כ.
אין איסור רחיצה ביו"כ?

איש לוי כתב:

דורשי יחודך כתב:

איש לוי כתב:בעצם קו' הרשב"א, יל"ע דמצות עונה לכאו' ענינה הנאה, וא"כ האם אי"ז סותר לדברי רבינו אברהם מן ההר דמצוות שעיקרם להנאה אין שייך הכלל בזה, דומיא דת"ת?

מה הכוונה ש"מצות עונה ענינה הנאה", וכי האיש מצווה ליהנות? המצוה היא אולי להנאת האשה, אבל ברור שאין עליו שום מצוה ליהנות.

ובכה"ג שהאיש אינו מצווה בעינוי יוה"כ (ומשכחת לה בקטן שהגדיל ביוה"כ, אם נימא דביוה"כ העינוי תלוי דווקא במערב עד ערב, ולא שייך כן בהגדיל ביוה"כ, וכמש"כ הישועות יעקב בסי' תר"ח) האם נימא דמותר לו לשמש עם אשתו, דכלפיה מצוות לאו להנות נתנו?

האשה הרי לא מצווה במצות עונה, ובודאי שאיננה מצווה "ליהנות."
לגבי יו"כ זה בכלל לא נוגע כפי שכתבתי למעלה שיום כיפור איננו "איסורי הנאה."

היכן מבואר שאם טבילה בזמנה מצוה מותר לטבול בט"ב או ביו"כ?

גמ' יומא פח, א

ורמינהו הזב והזבה המצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביום הכפורים נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים בעל קרי טובל והולך כל היום כולו רבי יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אין יכול לטבול לא קשיא הא דצלי תפלת נעילה הא דלא צלי אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן קא סברי רבנן טבילה בזמנה מצוה וכו'.

וכתב רש"י

קא סברי טבילה בזמנה מצוה - וזמנה ביום הוא, דכתיב (דברים כג) והיה לפנות ערב ירחץ - הלכך דחיא רחיצה דיום הכפורים ולאו היינו הך רבנן דלעיל, ותרתי פלוגתא נינהו: במתני' קמייתא פליגי בזמן תפלת נעילה, דלרבנן בלילה ולר' יוסי ביום, ורבנן דהתם סבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה דתדחה יום הכפורים, ובמתניתא בתרייתא פליגי בטבילה בזמנה מצוה.

וכ"כ הרא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן לז [להלכה לענין אבל]

ומותר לטבול טבילה של טהרה כדתניא (יומא דף פח א) כל חייבי טבילות טובלות כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים והיינו לדעת הגאונים שפסקו טבילה בזמנה מצוה אבל ר"ת ז"ל פסק בספר הישר דקי"ל טבילה בזמנה אינה מצוה מדתנן (נדה דף ל א) דיה לטבילה באחרונה

וראה גם תוס' מגילה כ, א ד"ה ולא טובלין.

אתקן את לשון שאילתי:
היכן מבואר שאם טבילה בזמנה מצוה מותר לטבול ביו"כ או בט"ב משום שמצות לאו ליהנות ניתנו?
הרי במקורות שהבאתם לא מבואר שום קשר למצוות לאו ליהנות ניתנו. אלא שלא אסרו בשל מצוה.
תדע שהרי להר"ן ע"כ לא שייך כאן מלל"נ.

דורשי יחודך כתב:

איש לוי כתב:

דורשי יחודך כתב:

איש לוי כתב:בעצם קו' הרשב"א, יל"ע דמצות עונה לכאו' ענינה הנאה, וא"כ האם אי"ז סותר לדברי רבינו אברהם מן ההר דמצוות שעיקרם להנאה אין שייך הכלל בזה, דומיא דת"ת?

מה הכוונה ש"מצות עונה ענינה הנאה", וכי האיש מצווה ליהנות? המצוה היא אולי להנאת האשה, אבל ברור שאין עליו שום מצוה ליהנות.

ובכה"ג שהאיש אינו מצווה בעינוי יוה"כ (ומשכחת לה בקטן שהגדיל ביוה"כ, אם נימא דביוה"כ העינוי תלוי דווקא במערב עד ערב, ולא שייך כן בהגדיל ביוה"כ, וכמש"כ הישועות יעקב בסי' תר"ח) האם נימא דמותר לו לשמש עם אשתו, דכלפיה מצוות לאו להנות נתנו?

האשה הרי לא מצווה במצות עונה, ובודאי שאיננה מצווה "ליהנות." עי' לשון השו"ע יו"ד קצ"ז דמצוה לאשה לטבול בזמנה כדי לקיים מצות פו"ר, ודעת התוס' דאשה מחויבת ממש"כ "לא תהו בראה לשבת יצרה". ועכ"פ חשבתי גם אח"כ כמש"כ. ייש"כ.
לגבי יו"כ זה בכלל לא נוגע כפי שכתבתי למעלה שיום כיפור איננו "איסורי הנאה."

עי' לשון השו"ע יו"ד קצ"ז דמצוה לאשה לטבול בזמנה כדי לקיים מצות פו"ר, ודעת התוס' דאשה מחויבת ממש"כ "לא תהו בראה לשבת יצרה". ועכ"פ חשבתי גם אח"כ כמש"כ. ייש"כ.