פורום אוצר החכמה

רציתי לשאול האם יש טעם ויסוד הלכתי לסיפור המצוטט להלן,
שיהיה מצוה לדאוג לקרובי משפחה ללא שום תנאים, ואפילו רשעים גמורים,
ועד כמה נקרא 'קרוב' לענין זה.


כך מספרים על ה'בית-הלוי' (ועוד)

ניתן להבין את הענין בצורה פשוטה,
המושג של 'עמיתך' היינו שכל האחוה שלו אתי היא מצד שאני והוא בני אברהם יצחק ויעקב,
ובעיקר - בני ישראל, כאשר הוא פוקר - איבד שם עמיתך יחד עם איבוד מסוים של 'בן ישראל'.
הקשר המשפחתי איננו מתחיל ביחס הישראלי, אלא במציאות הקורבה, ולכן אינו תלוי ומותנה בו.

כמדומני שלגבי מומר וכד', שלדעת ראשונים רבים פוקעת הקורבה ג"כ (כמו לגבי חליצה), יש לדון שאין את ה'לא תתעלם'.

לכאורה הראיה הקדומה לכך היא מאברהם שמסר נפשו להציל את לוט אף שנפרדו דרכיהם

שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק כט
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה:
דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק ט
הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בָּנָ֖יו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ:
אם הורגים אותם כ"ש שא"צ לטפל בהם.

מכות כד.
וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו, נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים
הרי שאף שמקרב את קרוביו, אין אלו בכלל. והודו לו חכמים בפסחים נו.

לא קשיא.
הא בשעת העבירה וחובת המחאה. הא סתם בקשר המשפחתי שאינה בשעת עבירה.

נוטר הכרמים כתב:כמדומני שלגבי מומר יש לדון שאין את ה'לא תתעלם'.

בפירוש אמרה תורה: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא.
ועשו מומר היה, כדאיתא בפ"ק דקדושין: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב 'כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר'. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד שָׁנֵי?

יעוין מו"נ ח"ג פמ"ב.

לבי במערב כתב:יעוין מו"נ ח"ג פמ"ב.

וְזֹאת הַמִּדָּה תִּשְׁמְרֶהָ וְתַחֲזִיקֶהָ, זֹאת הַתּוֹרָה הַיְשָׁרָה מְאֹד, רוֹצֶה לוֹמַר, נְשִׂיאַת פְּנֵי הַקְּרוֹבִים וְהֵטִיב לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: 'וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי'. וּכְבָר הוֹדִיעַתְנוּ הַתּוֹרָה בְּזֹאת הַמִּדָּה הַפְלָגָה גְדוֹלָה מְאֹד, וְהוּא שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִשָּׂא פָּנִים לִקְרוֹבָיו, וּלְקָרֵב מְאֹד כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ עִמּוֹ אַחֲוָה; וַאֲפִלּוּ הָיָה הַקָּרוֹב הַהוּא בְּתַכְלִית הַהֶפְסֵד, אִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְתִּי שֶׁיִּשָּׂא פָּנִים לִקְרוֹבוֹ. אָמַר יִתְעַלֶּה: 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי' וְגוֹמֵר.

דרומי כתב:לכאורה הראיה הקדומה לכך היא מאברהם שמסר נפשו להציל את לוט אף שנפרדו דרכיהם

מנ"ל שזה משום מבשרך אל תתעלם?
הרמב"ן (בראשית פרק יט כט) נתן טעם אחר, וז"ל: ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר (לעיל יב ד) וילך אתו לוט, כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו.