פורום אוצר החכמה

שלום רב, מקווה שזה הפורום הנכון לשאלה זו -

בעניין המימרא הידועה הנ"ל,
למדתי כרגע את ה'פירוש' שהכי קרב אותי להבנה של המימרא -

בספר 'שערי אורה' כותב שיש את כינויי הקב"ה (א-ל, אלקים, ש-ד-י וכו'), ולכל אחד מכינויים אלה יש כינויים התלויים בהם - למשל הכינויים של "א-ל" הם 'גדול', 'רחום' 'חנון' וכן על זה הדרך.
לאחר מכן כותב המחבר שלכל כינוי מהנ"ל יש כינויים התלויים בהם, "והם שאר מילות התורה" - היינו 'גדול' יש לו כינויים התלויים בו, וכן 'רחום' וכן הלאה.

אשמח מאד אם מישהו יוכל לתת לי דוגמ' להנל או הרחבה!
או שמא המחבר דן בכך בהמשך הספר?

בתודה רבה!

למעשה מיד אחרי שכתבתי את השאלה חיפשתי ומצאתי כמה מק' עם הרחבה.

אם בכל זאת יש מי שמעוניין להרחיב אני אשמח
תודה רבה

Hacohen88 כתב:שלום רב, מקווה שזה הפורום הנכון לשאלה זו -

בעניין המימרא הידועה הנ"ל,
למדתי כרגע את ה'פירוש' שהכי קרב אותי להבנה של המימרא -

בספר 'שערי אורה' כותב שיש את כינויי הקב"ה (א-ל, אלקים, ש-ד-י וכו'), ולכל אחד מכינויים אלה יש כינויים התלויים בהם - למשל הכינויים של "א-ל" הם 'גדול', 'רחום' 'חנון' וכן על זה הדרך.
לאחר מכן כותב המחבר שלכל כינוי מהנ"ל יש כינויים התלויים בהם, "והם שאר מילות התורה" - היינו 'גדול' יש לו כינויים התלויים בו, וכן 'רחום' וכן הלאה.

אשמח מאד אם מישהו יוכל לתת לי דוגמ' להנל או הרחבה!
או שמא המחבר דן בכך בהמשך הספר?

בתודה רבה!

מפורש בזוהר הק’ חלק ב דף צ עמוד ב
”תאני רבי אלעזר, באלין עשר אמירן אתגליפו כל פקודי אורייתא, גזירין ועונשין, דכיין ומסאבן, ענפין ושרשין, אילנין ונטיעין, שמיא וארעא, ימא ותהומי. דהא אורייתא שמא דקודשא בריך הוא הוי, מה שמא דקודשא בריך הוא אתגליף בעשר אמירן, אוף אורייתא אתגליפא בעשר אמירן. אלין עשר אמירן אינון שמא דקודשא בריך הוא ואורייתא כלא שמא חד הוי, שמא קדישא דקודשא בריך הוא ממש, זכאה חולקיה דמאן דזכי בה, מאן דזכי באורייתא זכי בשמא קדישא (דקודשא בריך הוא ממש), רבי יוסי אמר בקודשא בריך הוא ממש זכי, (ס"א וכנסת ישראל) דהא הוא ושמיה חד הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין אמן":

ראה ביאור ארוך ועמוק בצדקת הצדיק אות קפב
קפב] התורה נקרא שועה, כמ"ש בברכות (ג:) ע"פ קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה (תהלים קיט, קמז). עד חצות הי' כו’. כי ע"י ‏ד"ת קורין להקב"ה, כמ"ש (שם כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא. ברכת התורה ע"ש. כי התורה כולה ‏שמותיו כו' (זוהר). כי השם הוא המדות, וא"ס עצמו אין לו שם כלל כמ"ש בזוהר. רק מדותיו ר"ל רצונו ‏המתפשט בברואים, והתורה כולה היא כללות רצונו ית'. ולכן אמרו בריש בר"ר שהוא דפוס מע"ב. ‏ולכך היא שמותיו, ולימודיו דהיינו ידיעת זה [וכן נתקן בברכת התורה, יודעי שמך ולומדי כו'] נקרא ‏קריאה. וכמו ק"ש, וכמו הקורא לחבירו בשמו, כשצווח שמו נקרא, שקורא שרוצה שיבוא אצלו ויפנה לו. ‏וכן תורה ע"מ לעשות, היינו הדבק במדותיו כו'. היינו להיות כרצונו, שזהו שיבוא אצלו, כענין וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח). שזהו ע"י ד"ת. ולכן נקרא שועה דהוא מי' לשונות של תפלה (מ"ר ר"פ ואתחנן). ובזוהר ‏‏(שמות יט סע"ב) "אין לך שועה אלא בתפלה כו'". ובכתוב דמייתי נזכר תפלה ושועה. רק שועה לשון ‏שעה, ר"ל שיפנה אליו ע"ד קריאה [שהוא ג"כ מלשונות של תפלה, ובדרז"ל מורגל הקורא בתורה ולא ‏בתפלה. כד"ש (ע"ז נח:) לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כי בלשון הש"י הקריאה קרוי תפלה, ‏ותורה נקרא הקביעות בלב ובמעשה. דהיינו העני' וזהו באמת תורת ה'. אבל לשון חכמים הקריאה ‏הוא התורה, והבן זה]. דהיינו השראת השכינה בלב, כמו בקבלת הקרבן שהוא השראת השכינה, ‏נאמר בקין שלא קיבל לשון לֹא שָׁעָה (בראשית ד, ה). ומ"ש "אין כו' אלא בתפלה", היינו כנודע דאין תורה אלא במקום ‏תפלה. וכמ"ש במגילה (כט.). כי תפלה נקרא יראה. כמ"ש בברכות (ט:) ע"פ יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ (תהלים עב, ה). וד"ת ‏שמחה, כמ"ש פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט). וזהו יחד - כמ"ש בתנא דבי אליהו רבה (ר"פ ג) אני יראתי מתוך שמחתי כו'. וכמ"ש ‏באבות אם אין יראה וכו'. וכמ"ש בתיקונים (תי' י') "דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא". ‏וא"כ אין כאן קריאה כלל. אבל תורה שבמקום תפלה נקרא שועה. וזהו וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב, כג). ‏כמ"ש בזוהר (ח"א כז א) ע"פ בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א, יד). "בחומר - דא ק"ו, ובלבינים - בלבון הלכתא". שכל עבודתם במצרים הי' ‏לימוד תורה. והיינו כמ"ש וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד, י). ואז"ל (ויק"ר פ' כג) "היא וכל ארגלייא שלה". שגם ‏למעלה כביכול הי' אז עסק זה, וא"כ זהו ד"ת - דהיינו מדותיו ורצונו של הש"י. היינו שכל פרט ‏מעבודתם הי' מאמיתות רצון הש"י. והעבודה בחומר היא עצמה מדת הק"ו וכו', רק שאז הי' בגלות ‏ושפלות, אבל היו מכירים זה ויאנחו ויזעקו, להיות בהתגלות כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וזהו ‏ותעל שועתם כו'. ורק דבר זה עולה למעלה ופרחא לעילא. וכמ"ש קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח). ‏וא' בברכות (ה:) אין אמת אלא תורה. וזה נקרא קריאה. וזה עולה מעלה מעלה עד שהוא קרוב ממש, ‏ונפעל כל מיני ישועות יותר מעל ידי תפלה לבד. עכל’’ק

וקדמו ביסודי הדבריו. בעל התניא בסוף פרק לז בקיצור. וזל’’ק
וְהִנֵּה הַמְשָׁכָה וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ וְעַל נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל – הִיא הַשְּׁכִינָה, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן – עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן 'קְרִיאָה', 'קוֹרֵא בַּתּוֹרָה'. פֵּרוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה – קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָבוֹא אֵלָיו כִּבְיָכוֹל, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו, וּכְבֵן קָטָן הַקּוֹרֵא לְאָבִיו לָבֹא אֵלָיו, לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּצַוְתָּא חֲדָא, וְלֹא לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ וְלִשָּׁאֵר יְחִידִי חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁקּוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה דַּוְקָא, לְאַפּוֹקֵי מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אֶלָּא צוֹעֵק כָּךְ 'אַבָּא אַבָּא'. וּכְמוֹ שֶׁקּוֹבֵל עָלָיו הַנָּבִיא18: "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ" כו', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּמִזֶּה יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת עֵסֶק הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל (פרק כ"ג)

הגריח"ס האריך בזה דומני בס' דרופתקי דאורייתא שלו.

ספר חן וחסד (שפרן), עמוד 33, הערה 29

מצאתי

ראה מש"כ הרמב"ן בהקדמתו לפי' התורה דכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא ע"ש. ומקור הדברים בזוה"ק (ח"ב פ"ז ע"א) ע"ש וע"ע בספר עבודת הקודש להגה"ק ר' מאיר בן גבאי ז"ל (חלק הייחוד פרק כ"א) מש"כ לבאר עפ"י זה דלכן נקראת התוה"ק - תורת ה'. לרמז שהיה שם ה' ממש ע"ש.

אשמח מאד לעוד מראי מקומות וביאורים לענין.