איתן נוי כתב:ראובן המעוניין לעזור לשמעון בהוצאות השבת, האם זה בכלל הוצאות שבת שיחזירו לו מן שמיא?
סיפר הגאון רבי אליהו מן שליט"א, נאמן ביתו של מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א[1]: "באחד הלילות השתתפתי בשמחת בר מצוה בבני ברק, נגש אלי יהודי שאינני מכירו ואמר לי שהואיל ואני מקורב לר' חיים, הוא מבקש ממני לפנות אליו שיכריע בדין תורה שיש לשני אנשים בעיר. השבתי לו שר' חיים לא עוסק בדיני תורה, ולשם כך יש את בתי הדין שבהם יושבים דיינים שעיסוקם בכך. אך היהודי בשלו: אני יודע שר' חיים לא עוסק בדיני תורה, אבל בכל זאת, לא מדובר במקרה רגיל של סכסוך בין שני אנשים... הדבר עורר את סקרנותי והתעניינתי לדעת במה המדובר.
סיפר האיש: ראובן ושמעון הם שני יהודים בבני ברק. ראובן הוא אברך תלמיד חכם מופלג הממית עצמו באוהלה של תורה ופרנסתו דחוקה מאוד. ושמעון חברו הטוב של ראובן הוא אדם תורני וקובע עתים לתורה, אך לפרנסתו הוא עוסק במסחר ורואה ברכה בממונו.
הדחקות והמחסור בביתו של ראובן היו נוראים, והגיעו הדברים לידי כך שסעודת השבת בביתו כללה קופסת טונה קטנה לכל בני הבית, זה היה ה"בשר ודגים וכל מטעמים" שלהם.
כשנודע הדבר לשמעון הוא הזדעזע, ובו במקום פנה אל ידידו ראובן ואמר לו: מהיום והלאה כל צרכי השבת שלך - עלי! בלית ברירה נעתר ראובן להצעה, ואכן מכאן והלאה החל ההסדר החדש לפעול בקביעות. ראובן קנה לביתו את כל צרכי השבת, שמעון שילם, והכל בא על מקומו בשלום.
אבל גלגל חוזר בעולם. הגיעו זמנים קשים לשמעון והוא ירד מנכסיו. סכומי התמיכה שלו בראובן, שפעם היו שוליים ולא מורגשים לכיס שלו, הפכו להיות כבדים מנשוא עבורו, אולם למרות מצבו הוא לא סיפר לראובן מאומה והתמיד להעביר לו את כל הוצאות השבת שלו.
יום אחד נודע הדבר לראובן. הוא מהר להתקשר לידידו הטוב שמעון וטען כלפיו: "מדוע לא סיפרת לי שנקלעת לקשיים ואין באפשרותך להמשיך את תמיכתך בי?". הוא הודה לו מאוד על עזרתו הרבה עד היום והודיע לו כי מכאן ואילך הוא לא מוכן עוד להיעזר בו.
אך שמעון בשלו: הלא הוצאות השבת אינן נכללות בכלל המזונות הקצובים לאדם מראש השנה. כלומר, הוצאות השבת, אינן על חשבוני כלל והן לא תלויות במצבי הכלכלי, ואדרבא, מי שמוסיף בהן - מוסיפין לו, ואם כך, מה אתה מתערב בחשבונות שלי?...
אך ראובן דחה את טענתו. נכון שהוצאות השבת אינן נכללות במה שנגזר ונקצב לאדם בראש השנה. אבל כאן מדובר בהוצאות שבת שלי ולא שלך. התשלום שלך בעבור הוצאות השבת שלי אינן בגדר הוצאות שבת שלך, אלא הן בגדר צדקה וחסד שאתה עושה אתי. והרי על צדקה וחסד לא נאמר שהם אינם בכלל מה שנגזר ונקצב לאדם בראש השנה.
אך שמעון התעקש: התשלום שאני משלם לך בעבור הוצאות שבת שלך נחשב גם כהוצאות שבת שלי. משום כך אני נחוש להמשיך לכסות את כל הוצאות השבת שלך, בדיוק כפי שאינני חוסך בהוצאות השבת בביתי למרות המצב הדחוק שנקלעתי אליו.
את כל הדין ודברים הזה סיפר האיש לרבי אליהו מן בבר מצוה. כשסיים האיש את דבריו פנה אל רבי אליהו ואמר: כיוון ששני הצדדים לא הגיעו לעמק השוה, הם החליטו להביא את דינם להכרעת רב. לכן כשפגשתי אותך עכשיו, חשבתי כי נכון יהיה אם תביא את המקרה לפני ר' חיים כדי שיפסוק בדינם.
ואז שאל אותו רבי אליהו בסקרנות: "אמור לי, מה הקשר שלך לעניין?"
"אני הוא שמעון"...
למחרת בבוקר נגש רבי אליהו לר' חיים שליט"א וסיפר לו כל אותו המעשה. כששמע ר' חיים את הדברים, התרגש עד דמעות. אשריכם ישראל שאלו דיני תורה, והורה ששמעון ימשיך לתמוך בראובן, ובזכות זה יעזרהו ה' וישוב וירווח לו כבתחילה.
כעבור כמה ימים הזדמן רבי אליהו מן בביתו של מרן הגאון רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א וסיפר לו את קורות אותו דין תורה. כששמע הרב את הדברים אמר: נכון פסק ר' חיים שליט"א שעל שמעון להמשיך ולתמוך בראובן כפי שנהג עד כה במשך שנים. אך יש להוסיף ולומר טעם בזה. צודק שמעון בטענתו שהתמיכה שלו בראובן נחשבת ל"הוצאות שבת" של שמעון. וכל כך למה? שהרי שמעון הוא ידיד קרוב לראובן, וכשהוא, בעל העין הטובה, יושב בביתו בשבת ושולחן השבת שלו מלא כל טוב, והוא יודע שבאותה שעה ממש יושב ראובן בביתו חסר כל ואין לו במה לענג את השבת, הרי שמעון עצמו מצטער על כך ונפשו עליו עגומה והמאכלים שאוכל אינו מוצא בהם טעם. כיוון שה"עונג שבת" של שמעון מושפע לרעה מחמת מצבו של ראובן, נמצא שהתשלום ששמעון משלם לראובן כדי שיהיה לו במה לענג את השבת, הרי זה ממש "הוצאות שבת" של שמעון עצמו[2].
________________________________________
[1] הובא בהגדה של פסח "ומתוק האור" לרה"ג רבי שלמה לוונשטיין שליט"א.
[2] המשך הסיפור היה שרבי אליהו חזר אל רבי חיים שליט"א והשמיע בפניו את סברתו של הגראי"ל שטיימן שליט"א. אך רבי חיים דחה סברא זו באומרו: דבר זה נחשב "הוצאות שבת" על פי המוסר, אבל לא מדינא דגמרא. כאשר אמרו חז"ל כי כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה חוץ מהוצאות שבת, הם התכוונו להוצאות שבת ישירות שיש לאדם בביתו. שאם לא תאמר כן, הלא אין לדבר סוף, שהרי כל אדם בעל נפש שמסב לשולחן השבת בוודאי חסר לו ב"עונג שבת" שלו ביודעו שבאותה שעה ממש יש בתים רבים ששולחנם ריק, ואם כן נאמר שהוא יכול לקנות את צרכי השבת של כל עניי ישראל והכל יחשב לו ל"הוצאות שבת" שלו, אשר לא נכללות בגזירת המזונות שבראש השנה. דבר זה לא יתכן לומר.