פורום אוצר החכמה

הנה כתוב בשו''ע ס''ה, ב':

קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין קריאת שמע צריך לקרות עמהם פסוק ראשון שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו והוא הדין אם הוא בבית הכנסת ואומר דברי תחנונים או פסוקים במקום שרשאי לפסוק אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק כגון מברוך שאמר ואילך לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון בניגון הצבור שיהיה נראה כאלו קורא עמהם:

וכתב עלה במ''ב ס''ק ט':

שקורין ק"ש — וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ:


בעלינו ודאי נוהגים כן, באשרי לא שמעתי ולא ראיתי. מאי נהוג עלמא?

גם אני ראיתי שמחלקים בין 'עלינו' שאומרים עם הציבור לבין 'אשרי' שלא מקפידים.

בשמע - יש יחוד ה'.
בעלינו - יש ענין לכרוע ולהשתחוות כשהציבור כורע (ואף עלינו זןהי תפילה של ייחוד ה').

באשרי - כנראה פחות יש ענין.

למה מתעלמים, לכהפ''ח המחמירים, ממשנה ברורה מפורשת?!

איני יודע על איזה יחיד או ציבור שהולכים בכל דבר [או רוב דברים] כהשבה"ל, ומתארים אותו הפוסק האחרון.

והיפוכו במשנה ברורה.

מהרשום עמדי לפני זמן רב, ויתכן שעיקרי הדברים מועתקים מאיזה חוברת:

בשו"ע או"ח סי' סה ס"ב: "קרא קריאת שמע ונכנס לבית הכנסת, ומצא ציבור שקורין קריאת שמע, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, כדי שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו". ובשו"ע אדה"ז שם מוסיף: "והוא הדין שאר דברים שהציבור אומרים, כגון 'תהלה לדוד' – צריך לקרוא עמהם, שכן דרך ארץ".

ואמנם, בערוך השולחן (סי' סה סוף סעיף ו) כתב שאין מקפידים על כך, אך הוא כתב גם שאין מקפידים על אמירת 'עלינו' עם הציבור, ובזה רואים שכן נזהרים (אף שאין זה כתוב בשו"ע אדה"ז, אלא במחצית השקל סי' סה סק"ג).

ונראה, שכל דין האמירה עם הציבור נאמר רק כשמתפללים הציבור יחד בקול, אך למנהג האשכנזים שמתפללים כל התפלה בלחש – אין מקפידים בכך, מלבד 'עלינו' שניכר הוא בשל שכורעים בו (כמבואר בהגהות בית מאיר שם: "מכל שכן עלינו לשבח שיש בו השתחוי' למקום"), או ש'עלינו' ניכר במיוחד מכיון שעומדים בו וכן למנהגנו רוקקים באמצע, ולכן זה בולט וניכר.

אפ"ל בפשטות,
ק"ש ועלינו בולט שמתחילים יחד, כמו"כ קדושה דסדרא, אבל אשרי כיום פחות בולט שכעת הציבור אומרו ואולי בזמן המשנ"ב היה יותר בולט.

הוה אמינא כתב:אפ"ל בפשטות,
ק"ש ועלינו בולט שמתחילים יחד, כמו"כ קדושה דסדרא, אבל אשרי כיום פחות בולט שכעת הציבור אומרו ואולי בזמן המשנ"ב היה יותר בולט.

פירוש? מלפני מאה שנה אמרוהו ביחד כמו בכיתה א'?

פירושו, שבזמן שבה"ל (והגאונים) אמרו פסוד"ז יחדו בקו"ר דרך שירה וזמרה.