פורום אוצר החכמה

כתב המשגיח רבי יחזקאל לעוונשטיין במכתבו המפו':

"הנה לא תמצא ידידי בשום ספר מהספרים המפורסמים הידועים כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה, רק תלמוד גדול, אבל לא שיהיה זאת התכלית של הבריאה, הלא כתוב הוא בפירוש 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'...ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה...היראה והדביקות הוא התכלית, אבל א''א להשיג מעלות האלו בלי תורה"

https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=22&book=22819

האם זה מוסכם או מישהו חלק עליו, במישרין או בעקיפין [היינו בדרך חינוכם לתלמידיהם]?

כדבריו כתב הרמב"ם בספר המורה ח"ג פ"נב, וז"ל:

כבר באר האלוה ית' כי תכלית מעשי התורה כולה הוא - להגיע אל האדם זה ההפעלות - אשר כבר בארנו במופת בזה הפרק למי שידע האמיתיות אמיתת חיוב ההגעה אליו - רצוני לומר יראתו ית' ולפחד מדברו - אמר "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יי אלוקיך". התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מ'כל דברי התורה הזאת תכלית אחת והיא - 'ליראה את השם וגו''. והיות זאת התכלית מגעת במעשים - תדעהו מאמרו בזה ה'פסוק' 'אם לא תשמור לעשות' - הנה התבאר שהיא מן המעשים שהם 'עשה' ו'לא תעשה'. אבל הדעות אשר למדתנו ה'תורה' והם השגת מציאותו ית' ואחדותו הדעות ההם ילמדונו ה'אהבה' - כאשר בארנו פעמים. וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה ה'תורה' על ה'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כי שתי התכליות והם ה'אהבה' והיראה' יגיעו בשני הדברים ה'אהבה' תגיע בדעות התורה הכוללות השגת מציאות האלוה ית' על אמיתתה וה'יראה' תגיע בכל מעשי התורה - כמו שבארנו. והבן זה הבאור. עכ"ל.

וכן כתב הרמב"ם בתשובות ח"ב סי' שכג, וז"ל:

אמנם מ"ש מרביץ תורה - התכלית המגיע מת"ת הוא יראת שמים, כמו שנאמר "ליראה את השם הנכבד" וכו' עכ"ל.

ורמז לזה בקיצור בריש הל' דעות במנין המצות מ"ע. ב) להדבק ביודעיו. שינה מלשון הרגיל "להדבק בת"ח" וכמוש"כ בעצמו בפ"ו. אלא הכוונה לידיעת רוממותו וכמוש"כ סוף הל' תשובה, וקמ"ל שגדר ת"ח האמיתי -שע"י לימוד התורה בא לידי ידיעת רוממות ה', ולירא ממנו - התכלית.

איגרת התשובה לרבינו יונה החסיד ז"ל סימן א: אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

יִרְאַת אֱלֹקֵינוּ, יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ לָעַד, יְסוֹד הַתּוֹרָה, מְקוֹר כָּל הַמִּצְוֹת וְהָאַזְהָרוֹת וְהַמּוּסָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. וּמִצְוָה נָאוָה וְחוֹמָה נִשְֹגָּבָה, גְּדוֹלָה וּבְצוּרָה עַד שָׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא תָמוּשׁ כָּל הַיּוֹם מִכָּל נֶפֶשׁ הָאָדָם יִרְאַת שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם. וְיִזְרַח שֶׁמֶשׁ הַיִּרְאָה עַל הַנֶּפֶשׁ וְעַל כָּל מַצְפּוּנֶיהָ, לִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה בְּרַעְיוֹנָהּ. וְזֶה הַדָּבָר יְסוֹד הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ, הָשִׁיבוּ פֹשְׁעִים עַל לֵב. וְעִנְיַן "וְהִתְאֹשָׁשׁוּ" הִוָּסְדוּ, כְּמוֹ, וְאֻשַׁיָּא יַחִיטוּ. וְיֵרָאֶה בְכָל עֵת אוֹר הַבּוּשָׁה עַל פְּנֵי הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, זוֹ הַבּוּשָׁה, שֶׁהִיא נִכֶּרֶת עַל פְּנֵי הָאָדָם. מְלַמֵּד, שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאָה. מִכָּאן אָמְרוּ, סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן:

אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִֹמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וְהִגַּדְתֶּם לִבְנֵיכֶם לֵאמֹר, הָעֲבוֹדָה הִיא, שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִהְיוֹת עַבְדֵי הַשֵּׁם, יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אֲשֶׁר בָּרָא כָּל הַיְצוּר לַעֲבֹד לְפָנָיו, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמוֹ וְלִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ, וְלָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בַּעֲבוֹדָתוֹ מִכָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשׁוֹנוֹת, אֲשֶׁר הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, וְהָעֶבֶד חַיָּב לַעֲשֹוֹת עֲבוֹדַת רַבּוֹ עִקַּר מְלַאכְתּוֹ; וְאִם יַעֲשֶֹה עֲבוֹדַת עַצְמוֹ עִקָּר אֵין זֶה מִדַּת הָעֶבֶד, אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לִבּוֹ בְּחֻקַּת עֲבוֹדַת רַבּוֹ. [url]לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִים לַעֲשֹוֹת עִקַּר מְלַאכְתֵּנוּ תּוֹרָה וְיִרְאָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים.[/url]וְהוּא שֶׁאָמְרוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, רַבִּי יְהוּדָה נָשִֹיא אוֹמֵר, הָעוֹשֶֹה תוֹרָתוֹ עִקָּר וּמְלַכְתּוֹ טְפֵלָה, עוֹשִֹים אוֹתוֹ עִקָּר לָעוֹלָם הַבָּא. הִנֵּה הֵאִיר פֵּתַח דְּבָרֵינוּ בְּמִצְוַת הַיִּרְאָה וְהָעֲבוֹדָה:

פולסברג כתב:כתב המשגיח רבי יחזקאל לעוונשטיין במכתבו המפו':

"הנה לא תמצא ידידי בשום ספר מהספרים המפורסמים הידועים כי התכלית של הכל הוא לימוד התורה, רק תלמוד גדול, אבל לא שיהיה זאת התכלית של הבריאה, הלא כתוב הוא בפירוש 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה'...ולא מצאתי בכל התורה שיהיה העיקר והתכלית של הנברא לימוד התורה...היראה והדביקות הוא התכלית, אבל א''א להשיג מעלות האלו בלי תורה"

https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=22&book=22819

האם זה מוסכם או מישהו חלק עליו, במישרין או בעקיפין [היינו בדרך חינוכם לתלמידיהם]?

הנפש החיים חולק על זה.
אמנם מרן ר' יחזקאל מביא שם את הנפש החיים ומפרש בו פירוש מחודש, אבל פשט דברי הנפש החיים חולקים על זה.

זה לא אומר שחייבים ללכת בדרכו של נפש החיים, כמובן.

(אגב, הנפש החיים כותב שגם מחברי ספרי המוסר לא כיונו שישימו עיקר עסקם בספריהם, אלא העיקר יהיה בגפ"ת, ורק שיהיה גם תוכחת מוסר כו' עי"ש. אולם החובת הלבבות והמסילת ישרים ביארו דעתם היטב שאמנם עיקר העסק צריך להיות בעניני ספריהם, ודוקא לא בגפ"ת.)

הענין תלוי גם בפירוש כמה סוגיות בתלמוד ובאשכול אחר הקשיתי על פירוש רבינו בעל נפש החיים בסוגיא דשבת לא.

בהלכות ת׳׳ת לבעל התניא אומר שאהבת ויראת הקב׳׳ה חשוב יותר מת׳׳ת מדכתיב ׳׳ראשית חכמה יראת ה׳׳׳[ופשוט].

זאינץ כתב:בהלכות ת׳׳ת לבעל התניא אומר שאהבת ויראת הקב׳׳ה חשוב יותר מת׳׳ת מדכתיב ׳׳ראשית חכמה יראת ה׳׳׳.

אכן.
בדרך ה' כותב שלימוד התורה מקרב את האדם להקב"ה יותר מאהבה ויראה...
בקיצור, יש דעות רבות בעניין זה.
וכל אחד יעשה כפי שקיבל מרבותיו וכפי שורש נשמתו...

באור תורה (לרבי יצחק אייזק חבר, על מעלות התורה של רבי אברהם אחי הגר"א. הערה יא. במהדורה מנוקדת עמוד לב) כתב וז"ל: ובאמת עקר הדבקות בו יתברך, אינו כמו שחשבו רבים שהוא רק דביקות המחשבה בו, בלי עסק התורה, כאשר עלה על דעתם, שבעונותינו הרבים מורידים כתר תורה, עד עפר יגיע, כאמרם היאך אפשר לאדם להיות דבוק בו, בעת עסקו בדיני ממונות שבין אדם לברו, ובדיני מגו, וכל עניני רבמאות שבמשא ומתן וטח מראות עיניהם, והוא מדרך היצר הרע בעונותינו הרבים, אשר כל מגמתו להסירו מעסק התורה, כי הוא דבר היותר רע לו ליצר הרע וכל הסטרא אחרא, ומבטלו יותר מכל המצות שבתורה. ובאמת עקר הדביקות בו יתברך הוא העסר התורה, הוא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא. וכו'. עיין שם.

איני חושב שיש מי שחולק על עיקר הנקודה שהעיקר זה לא לימוד כשלעצמה אלא השכל וידוע אותי. רק שנחלקו מה הפועל-יוצא מזה, אם משום כך צריך להדגיש איזה עבודה מסויימת, או שעבודתנו זה לעבוד בתורה והלכה ובזה כבר באים "אל המנוחה ואל הנחלה." ופוק חזי מאי דכתב בנו של מרנא בעל הנפש החיים, הג"ר איצלה מוואלאזין בס' מילי דאבות, בפ"א מ"ג שכתב ש"עיקר החכמה היא יראת ה' כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה, ואמר החכמה ראשית חכמה יראת ה', והיא עיקר הקנין שיאות לאיש ישראל לעמול ולקנותה ודדא קני מה חסר ודדא חסר מה קני."

הרב יושב
אני לא חושב שאף אחד אומר שאין צריך לעסוק בעבודות אחרות. גם הנפש החיים כותב שצריך לעסוק ביראה וכו'.
השאילה כמה צריך להקדיש לזה. ואולי זאת כוונתך.
ועוד שאילה עקרונית מה עיקר הדגש. מה התכלית ומה האמצעי לתכלית.

למשל הנפש החיים כותב שהעיקר משיגים על ידי תורה, והיראה זה רק תנאי שהתורה תהיה תורה ותתקיים.
ואילו אחרים כותבים שהעיקר זה להגיע ליראה, והתורה זה אמצעי להגיע ליראה.

לגבי מה שכתבת שכולם מודים שהתכלית של הלימוד הוא "השכל וידוע אותי", מה כוונתך בזה? זה משפט די כללי. אני חושב שיש ויכוחים גם בתכלית הלימוד עצמה, עכ"פ הנפש החיים חשב ככה, הוא בא לחלוק על עמדה מסויימת.
כמובן שללימוד יש תכלית, השאילה מה היא.

רצ"ב מאמר שכתבתי בנושא זה לפני שנים רבות.
ממנו עולה שבנושא זה נחלקו אבות החסידות עם בעל הנפה"ח: