פורום אוצר החכמה

לולי ההילכתא דפחות מג' טפחים הוי לבוד
או באופנים שאין בהם דין לבוד אליבא דאמת
כגון - לבוד להחמיר, לבוד בכלים, תרי הלכתות, וכד'

האם כל חור או חריץ קטן מקלקל את כל המחיצה
או שיש בזה שיעור למטה.

תוס' סוכה יח.

וא''ת אם אין לבוד באמצע א''כ צלתה מרובה מחמתה תיפסל עד שתהא מכוסה יפה ומעובה כמין בית שלא יהא בה נקב

באמת הסתפקתי בסכך פסול עד ד"א דאמרינן דו"ע, האם צריך שלא יפסיק אויר כלל כדי שלא יהיה תרי הלכתי, ואולי גם לזה מהני שלא הולך על פני כולה.

בהודעה פרטית הופניתי לעיין במצו"ב

אגב, אשאל עוד -
הרמב"ן בשבת ד"ח (וכן הרשב"א עירובין ד"י) נוקט כלל חדש 'אין לבוד בכלים'.
וכן הזכיר המג"א בסי' פז, סי' רסו, וסי' תקב.
האם מתקני העירובין וכן בוני הסוכות חוששים לזה שאם הדופן נעשית ע"י כלי שלא יהיה בה חור כל דהו כדי לא להצטרך ללבוד?
וכן יש לשאול בדברי רב אשי בשבת ד"ח, דמחיצות העשויות לתוכן אין בהם לבוד, האם זה הוזכר להלכה בבניית סוכות או עירובין?

לענ"ד:
א. הרשב"א הוא נידון אחר האם אומרים לבוד לאשוויי כלי, לעומת זאת הרמב"ן דן האם אומרים לבוד מכלי לאשוויי רשות.
ב. כל המקומות שהובא נידון לבוד בכלים וכן ההלכה של רב אשי דמחיצות העשויות לתוכן מדברים במחיצה הגבוהה מן הארץ והלבוד הוא לגובה, ולענ"ד אין זה שייך באופנים שהנקב הוא לרוחב.
כי כל הסברא היא שדבר שמצד עצמו אינו עשוי למחיצה איני מחדש עליו יחס של מחיצה מכוח המבט של לבוד, אבל אם כבר יש מחיצה והנידון הוא האם באמצע במקום הפתוח גם רואים מחיצה אזי אין סברא לחלק.

יש"כ!

ועדיין יוצא, שאם באים להעמיד מחיצה של עירוב או דופן לסוכה ע"י ארון וכד' שהוא כלי,
צריך להיזהר שהוא יהיה מונח על הארץ ממש ללא שום חריץ וריוח, דהא אין לבוד בכלים.

אם מצד עצמו יש בו י' טפחים אין חסרון, כמש"כ הרמב"ן שם שאומרים לבוד לענין דהוי כמונח בקרקע. אלא אם היינו פוסקים כרב אשי.

שומע ומשמיע כתב:תוס' סוכה יח.

וא''ת אם אין לבוד באמצע א''כ צלתה מרובה מחמתה תיפסל עד שתהא מכוסה יפה ומעובה כמין בית שלא יהא בה נקב

באמת הסתפקתי בסכך פסול עד ד"א דאמרינן דו"ע, האם צריך שלא יפסיק אויר כלל כדי שלא יהיה תרי הלכתי, ואולי גם לזה מהני שלא הולך על פני כולה.

גם אם לא אמרינן שתי הלכתי יתכן שאומרים לבוד עם דופן עקומה

מדוע?

שומע ומשמיע כתב:אם מצד עצמו יש בו י' טפחים אין חסרון, כמש"כ הרמב"ן שם שאומרים לבוד לענין דהוי כמונח בקרקע. אלא אם היינו פוסקים כרב אשי.

נניח, אבל למה שלא נפסוק כרב-אשי? (הוא מובא ברי"ף, הרמב"ם השמיט משום מה את כל הענין, ובשו"ע זה לא אמור להיות מובא. אבל רב אשי הוא בתראה).

תוס' בעירובין קב. כתבו שאם אדם נטה בשבת כמה חוטים ואין ביניהם ג"ט אין בזה איסור של אהל עראי.
גם כאן צריך לברר, ממתי זה כבר נקרא שיש אהל, הרי מסתבר שמתיחת רשת צפופה נחשבת אהל, למרות כל החורים.
ואולי השיעור בזה הוא 'צילתה מרובה מחמתה'. אבל צ"ע שלא נתפרש כן להדיא.

במתיחת רשת הוא לא יוצר לבוד (גם לפני שנכריע איזו רמת צפיפות נחשבת כמלאות), ה'לבוד' קדם למתיחה.
בנוסף לזה שרשת היא חומר שימושי ויש לה הגדרה לפני המתיחה.

מתח חוטים בצורה די צפופה, שתי וערב, חורים בגודל 1 ס"מ מרובע. מה הדין.

שו"ר בס' שש"כ פרק כד סעיף י ובהערה לד שם מהגרש"ז, דב'פרוץ מרובה' מותר. וצ"ע.

נכון, רק באתי להפריד את הרשת משאלת הצפיפות.

אהל טבעי נעשה להצל ולהגן מן הגשמים, למה לא הגיוני שיהיה תנאי של צלתה מרובה? (בסוכה זה נובע מאהל ולא להיפך)