פורום אוצר החכמה

לשי' ר"י המובאת בתוס' ביומא פ"ב. פסחים כ"ה: וכו' דיהרג ואל יעבור הוא רק בעושה מעשה ומכיוון שאין קישוי אלא לדעת נחשב מעשה ומ"מ אם היה התקשה לאשתו ובאו נכרים והדביקוהו יעבור ואל יהרג.
יל"ע א' איש שמתקשה לפני הביאה לצורך הביאה בערוה זו האם גם יהרג ואל יעבור ולמה אינו מחוייב להתקשות בשביל שלא יצטרך ליהרג. [אמנם אם מחויב בנידוי על קישוי לבד אולי לא קשה.] ב' ברוצח אם אמרו לו לעשות מעשה לפני כן כגון שיעלה לגג והם ידחפו אותו האם יהיה אסור מכיוון שעושה מעשה או לא.

בחזו"א מובא שזה גדר של אביזרייהו של גילוי עריות אם מתקשה לצורך ערוה.

לכאורה כוונת ר"י שהקישוי שמתקשה לאחר שהדביקוהו חשוב מעשה.
מה שנקט שנתקשה לאשתו ל"ד

לפי התירוץ של החזו"א ייצא שאם התרו בו ע"ז לא יהיה חייב מיתה, וצ"ע.

לכאורה היה אפשר לומר שזה גופא נכלל בעניין אין קישוי אלא לדעת שמחמת שנתקשה לזה כל הקישוי שאח"כ מיוחס אליו, ומיקרי מעשה דידיה וצ"ע.

יעויין גם ברא"ש ריש פרק הבא על יבמתו בזה"ל קישוי דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו ואע"ג דאיכא מ"ד המשמש מת וכו' ואפילו למ"ד נמי חייב כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישויו שעושה חשיב כאילו עושה כל המעשה מדעת וכו' יעו"ש.
ומבואר מדברי הרא"ש שחייב על שריבה הנאתו
וכבר עמדו בזה האחרונים.

הרא"ש מדבר על קישוי לפני הדיבוק או אחר הדיבוק,
כי הקושיה שלהם היתה מאי נפ"מ למה התקשה לפני הדיבוק שמבואר בתוספות שאם נתקשה לאשתו אינו חייב למסור עצמו על דיבוק שמדבקים גויים, וקושייתם היתה מה איכפת לן אם נתקשה לערווה זו מאי דהווה הווה ועכשיו הוא מקושה ועומד, ומאיזה סיבה שלא תהיה צריך להיות פטור מלססור עצמו שלא ידבקוהו גויים. וזה שלא כמו שמשמע בתוספות שדווקא אם נתקשה לאשתו.

באמת שלא ירדתי לסוף דעתם
ועתה בעז"ה אבדוק בל"נ את הסוגיא לעומק בפנים.

הריטב"א (יבמות נג, ב) מבאר להדיא שהקישוי היה לפני הדיבוק, ועליו קאי החזון איש. בשיטת התוספות אפשר לומר שהקישוי בא לאחר הדיבוק, והקישוי גופא זהו מעשה הביאה וצ"ע.

יש לציין לדברי המאירי בסנהדרין דף עד, הובא בשיטה מקובצת כתובות ג, ב, שאשה אע"פ שהיא קרקע עולם, חייבת למסור נפשה שלא ללכת למקום שיבעלוה. והיינו שהוא מדמה מעשה הליכה לקישוי שהוא הכנה לביאה.
המאירי מחדש לפי זה שאסתר שקרקע עולם היתה, לא היתה הולכת מעצמה לאחשוורוש אלא בכפיה בעל כרחה.
וראה אגרות משה יו"ד חלק א סי' עד שדחה דברי המאירי בתקיפות רבה שהם דברי טעות, שכן לא מסתבר שבכל לילה היו כופים את אסתר לבוא לפני אחשוורוש ולפשק רגליה וכו', שהיה ודאי הורגה.

לגבי רציחה יש לצדד סברא שיהיה אסור ללכת למקום שידחפו אותו על תינוק, לפי שיסוד האיסור הוא סברת "מאי חזית" שאסור לאדם להציל נפשו בנפש חברו, וגם כאן לא שנא.

באגרו"מ יו"ד ע"ד כותב בדעת התוס' כהריטב"א. שחייב גם על המעשה הקודם, כשהוא חלק מהאיסור .
ולגבי שפיכות דמים מובא [כמדומני בריטב"א יבמות נ"ג] שאם אמר לו גוי שיביא לו סכין בשביל שיהרוג את חבירו הרי הוא בכלל יהרג ואל יעבור.