פורום אוצר החכמה

במדבר פרק כב פסוק כט
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:

וכתב רש"י
"לו יש חרב בידי - גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין".

וקשה אמאי באמת לא הרגה בפיו?

ובתנחומא משמע שבאמת לא היה יכול להורגה בפיו וז"ל
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בלק סימן ט
"לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך מלה"ד לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה, אמרו לו לזו אין אתה יכול ליטול היאך אתה יכול לרפאות נשוך נחש, כך אמר האתון לבלעם אני אין אתה יכול להרגני אלא א"כ חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה בלשונך, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמהין שרי מואב שראו נס שלא היה כמותו בעולם וכו'"

גם כתוב שלא הייתה לבלעם תשובה ע"ז
ובכל אופן אולי לאחד החברים כן תהיה תשובה

וראה כאן
משנת רבי אליעזר פרשה ז עמוד 135
הרי הוא אומ' לוכד חכמים בערמם, בדבר שהן מתחכמין בו בדבר הוא משפילן. בלעם מתגאה ואומ' כי מאן ייי לתתי להלך עמכם, לומר, אלו הניח אותי הייתי בא ומכלן. אמ' הקב"ה, הרי אני מניחו, כדי שידעו הכל אם יכול הוא לכלותן אם לאו. כיון שרבצה האתון, אמר, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. באותה שעה שחקו עליו כל אותן לגיונות. אמרו, הוא זה שיכול לכלות ששים רבוא בדברו, אינו יכול להרוג את אתונו אלא אם יש חרב בידו. כיון שראה אותם מתלחשין ואומרין לא היה יודע בחשבונו, אתונו רבצה בדרך. אמ' להן, שאולה היא. הכחישה אותו, ואמרה לו, הלא אנכי אתנך. [אמר להן], לא היה דרכה לישא אדם. הכחישה אותו, ואמרה, אשר רכבת עלי. [אמר להן] זו כה לרבוץ [בדרך]. הכחישה אותו, ואמרה לו, ההסכן הסכנתי.

תירוץ מקורי כותב ר' שלמה בר' שמואל מווירצבורג (תלמיד ר' שמואל החסיד וחברו של ר' יהודה החסיד, בנו):

למה הכה בלעם את אתונו ולא קיללה? מפני שהיה בדעתו לקלל את ישראל, ולא היה רשאי לקלל שתי קללות ביום אחד. דוגמת גחזי, שהחיה את הכלב במשענת אלישע, וכששׂמו על פני הילד - 'אין קול ואין עונה'

(סדר טעמים, כת"י, פרשת בלק),
וכיוצא בכך בעוד מפרשני התורה החסידים-אשכנזיים.

ע"פ ברכות ז ע"א תתורץ השאלה, וגם יובן התירוץ תלמיד רבי יהודה החסיד לעיל.

דראל כתב:ע"פ ברכות ז ע"א תתורץ השאלה, וגם יובן התירוץ תלמיד רבי יהודה החסיד לעיל.

לכאו' המד' הזה אגמ' דהתם. כי לפי הגמ' מה מקום ללגלוגם?

זלמניו כתב:

דראל כתב:ע"פ ברכות ז ע"א תתורץ השאלה, וגם יובן התירוץ תלמיד רבי יהודה החסיד לעיל.

לכאו' המד' הזה אגמ' דהתם. כי לפי הגמ' מה מקום ללגלוגם?

אם אפשר לקלל רק ברגע מסויים ביום כי רגע באפו בזמן שחיוורת הכרבולת של התרנגול
אז יכול לקלל קללה אחת ביום וכמש"כ התוס' "כלם"
אך אז מדוע תמהו השרים
אכן לכאו' מה תמיהה יש כלל והלא מנלן שהרגיזה את בלעם בזמן המסויים הראוי לקלל וי"ל דלא ידעו השרים מקיומו של זמן ההוא
ובגמ' נתבאר שלא כעס הקב"ה כלל באותם ימים
ואפשר שכולל היום ההוא עוד לפני שבא לקלל ואז שפיר שלא יכל לקלל

ואלו דברי הגמ'
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א
ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו - דכתיב: +שמות ל"ג+ פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? - אין, דתניא: +תהלים ז'+ ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: +במדבר כ"ד+ ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע - דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל: +מיכה ו'+ עמי זכר - נא מה - יעץ בלק מלך מואב וגו'. מאי +מיכה ו'+ למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: +במדבר כ"ג+ מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח? - שנאמר: +תהלים ל'+ כי רגע באפו חיים ברצונו. ואי בעית אימא, מהכא: +ישעיהו כ"ו+ חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי! כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי

יתכן מאד שברוב כעסו לא היה מסוגל לצמצם מחשבתו ולמצוא אותו רגע שבו עליו לקלל. והרי בא לכלל כעס - חכמתו מסתלקת ממנו.

לכאורה בלעם איש חכם לא היה מכבודו להשתמש בכוחו זה לצ ורך עצמו במובן הפשוט
אם כי לצורך פרנסה כמלא ביתתו כסף וזהב היה שפיר יכול לקחת אבל בכעסו שיקלל לא היה לפי כבודו ודו"ק כי קיצרתי

בעל הטורים פסוק כג' "ולא קילל אותה, לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל ואין ב' קללות ביום אחד דכתיב (בראשית ח,כא) לא אוסיף לקלל עוד וגו' ולא אוסיף עוד להכות, אי נמי מפני שלא הגיע אז הרגע של הזעם"

יתכן שבלעם לא יכל לקלל מי שאין לו עבירות.
האתון היא כעין ישראל כשאין הקב"ה כועס עליהם.
ומ"מ היתה לו בושה בעיני השרים שסברו כבלק שהדבר תלוי בו, את אשר תברך וגו'.

---
וע"פ פשוטו, אם היה ממיתה היה נאלץ ללכת ברגליו...

מה שנכון נכון כתב:יתכן שבלעם יכל לקלל מי שאין לו עבירות.
.

כונתך יכול לקלל רק מי שיש לו עבירות

( אומנם על האתון יש חיוב מיתה, ( ויקרא כ טז)
אבל אין שני עדים, וצ''ע בבן נח, שהוא עצמו נהרג בעד אחד.)

צביב כתב:( אומנם על האתון יש חיוב מיתה, ( ויקרא כ טז)
אבל אין שני עדים, וצ''ע בבן נח, שהוא עצמו נהרג בעד אחד.)

הרמב"ם פוסק שגוי שרבע בהמה - איננה נענשת.

בשבת ראיתי בפ' רבינו אפרים עה"ת (במדבר עמ' קכד) שתירץ שבלעם אינו יכול לקלל ב' קללות ביום אחד וכיון שהוא רצה לקלל את בנ"י באותו יום, לא יכול לקלל גם את אתונו לפני כן.

ר_חיים_הקטן כתב:בשבת ראיתי בפ' רבינו אפרים עה"ת (במדבר עמ' קכד) שתירץ שבלעם אינו יכול לקלל ב' קללות ביום אחד וכיון שהוא רצה לקלל את בנ"י באותו יום, לא יכול לקלל גם את אתונו לפני כן.

מובא לעיל פעמיים ממקורות אחרים.
---
אמנם אליבא דאמת קללת בלעם לא היתה באותו יום, כמ"ש ויהי בבקר.

א"כ מה הפשט בכל הראשונים?

מה שנכון נכון כתב:

ר_חיים_הקטן כתב:בשבת ראיתי בפ' רבינו אפרים עה"ת (במדבר עמ' קכד) שתירץ שבלעם אינו יכול לקלל ב' קללות ביום אחד וכיון שהוא רצה לקלל את בנ"י באותו יום, לא יכול לקלל גם את אתונו לפני כן.

מובא לעיל פעמיים ממקורות אחרים.
---
אמנם אליבא דאמת קללת בלעם לא היתה באותו יום, כמ"ש ויהי בבקר.

בכן אופן לא ידע זה מראש

שמר כתב:בעל הטורים פסוק כג' "ולא קילל אותה, לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל ואין ב' קללות ביום אחד דכתיב (בראשית ח,כא) לא אוסיף לקלל עוד וגו' ולא אוסיף עוד להכות, אי נמי מפני שלא הגיע אז הרגע של הזעם"

נשאלתי בשבת, הנה אי' בגמ' סנהדרין קה: "אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא קללות", יוצא א"כ שקילל שתי קללות ביום אחד.

ביליצר כתב:

מה שנכון נכון כתב:יתכן שבלעם יכל לקלל מי שאין לו עבירות.
.

כונתך יכול לקלל רק מי שיש לו עבירות

העמק דבר (פסוק יא באמצע העניין עיי"ש) כ' וז"ל אלא הענין דבאמת כתיב במשלי כ"ו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא וא"כ א"א שתחול הקללה אם לא שיש איזה עון. וכמו דכתיב בס' שופטים וישב אלהים את רעת אבימלך וגו' ותבא עליהם קללת יותם הרי דהקללה בלא הרעה לא היתה פועלת ובלעם ידע היטב כ"ז משא"כ בלק עכ"ל.

שמר כתב:

שמר כתב:בעל הטורים פסוק כג' "ולא קילל אותה, לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל ואין ב' קללות ביום אחד דכתיב (בראשית ח,כא) לא אוסיף לקלל עוד וגו' ולא אוסיף עוד להכות, אי נמי מפני שלא הגיע אז הרגע של הזעם"

נשאלתי בשבת, הנה אי' בגמ' סנהדרין קה: "אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא קללות", יוצא א"כ שקילל שתי קללות ביום אחד.

א. הוא רצה לקלל ריבוי קללות, ולא עלה בידו לקלל בפועל אפילו קללה אחת, אבל מחשבותיו התקיימו.
ב. אוי"ל שכל מה שהוא מקלל ל"אובייקט" אחד (עם/איש/בהמה וכיו"ב) - נחשב כמו קללה אחת?

מה שנכון נכון כתב:וע"פ פשוטו, אם היה ממיתה היה נאלץ ללכת ברגליו...

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ