מצה עם ביצה, כיצד מברכין

[בעלי אסופות]

לכבוד פסח. דיון מקיף בשאלה המסקרנת והנחוצה

https://1drv.ms/w/s!Aldh-mpxoxsopxn0xqeyyoJ3-N5w

[מחשב מסלול]

בשו"ע קס"ח ס"י כתב 'חביצ"א דהיינו פירורי לחם וכו' ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה מעיין שלוש' עכ"ל, דהיינו לחם המדובק ומעורב ע"י משקה אם נתבשל תלי ביש כזית ואם לא נתבשל אפי' באין כזית ויש תוריתא מברך המוציא, ובמשנ"ב ס"ק נ"ו 'ואם לא בשלו וכו' והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כי אם בתוך הסעודה' עכ"ל, דהיינו דנחלקו המג"א ושאר אחרונים אם טיגון כבישול או כדיבוק בלא בישול, ובסעיף י"ד לענין דבר שלא היה פת דגם שם ע"י בישול אינו נעשה לחם ובאפוי נעשה לחם כתב הרמ"א 'ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרף העיסה לא מיקרי משקה' עכ"ל, ונקטו הפוסקים שה"ה לענין חביצא כה"ג לא מיקרי בישול ובאמת דכ"ש הוא שהרי ע"י אותו מעט משקה נעשה לחם כ"ש שלא יתבטל עי"ז שם לחם.
· והנה יש לדון במאכל שנקרא מצה בריי שהוא מצה מרוסקת מעורבת בביצה ויש שמוסיפים קצת חלב וירקות ומטגנים במחבת וראיתי שיש שכתבו שדינו כמש"כ המשנ"ב ס"ק נ"ו לענין פלוגתא דהמ"א והאחרונים לענין טיגון שהנכון לאוכלו בתוך הסעודה, והנה מה שידוע אצלי מנהג רוב העולם היום שנותנים בו שמן כמו שנותנים כשמטגנים ביצה שעיקר מטרת השמן כדי שלא ישרף וידבק למחבת וא"כ זה דומה למש"כ הרמ"א בסעיף י"ד שכה"ג לא חשיב משקה וא"כ ברכתו המוציא בודאי אמנם באמת צ"ע מהו גדר טיגון שנחלקו בו האחרונים וכן יש אומרים שנותנים השמן גם לטעם שודאי טעמו יותר טוב ע"י טעם השמן ויל"ע איך הדין כשנותן השמן לטעם וכן יש לדון במאכל זה בכמה צדדים בברכתו וכמו שיבואר ונתחיל לדון בדינו ע"פ הכללים המבוארים בהלכה ובאות ח נביא דברי הפוסקים שדברו במפורש בברכת מצה בריי.
המשנ"ב ס"ק נ"ו שהבאנו לעיל לא ביאר מהו הכלל מתי נחשב ספק דטיגון וזה אין לומר שטיגון הכוונה בשמן דהמ"א ס"ק ל"ו שממנו מקור הנידון כתב בפירוש שגם במים שייך הנידון דטיגון ורק מצד שנתן מעט כמות, ובזאת הברכה הביא בשם הגרי"ש שאם נותן את השמן בשביל שלא ישרף אין ספיקא דטיגון אבל אם נותן בשביל טעם או לצבוע את המאכל אז נכנס בספיקא דטיגון אמנם מצאתי לרבינו מנוח בפ"ו מהלכות ברכות ה"ט שכתב בתה"ד וז"ל 'ואע"ג דיהיב בהו שמן בשעת אפיה לפי שאינו אלא מעט לטעימן וכדי שלא ישרפו בחום המחבת' וכעי"ז במהר"ם חלאווה פסחים לז. ד"ה ובירושלמי, וזה מפורש נגד הכלל לעיל אמנם באמת צריך להתבונן דלכא' מה משנה מה מטרת נתינת השמן הלא העיקר מה הכמות שע"י משתנה מציאות צורת הדבר, ויש מקום לומר מכח תמיהה זו שאין הכלל נקבע לפי מטרת הנותן ומה שכתבו הפוסקים בשביל שלא ישרף הכוונה בכמות שנותנים בשביל שלא ישרף והיינו רק מעט שמן בשביל שיתכסה המחבת וגם להטעימו שכתבו רבינו מנוח ומהר"ם חלאווה היינו בכמות זו ורק רוצה שיכנס קצת טעם אבל אם נותן הרבה בשביל שיהיה במאכל טעם שמן אז כבר נחשב כטיגון, ובנידון דידן אף אם נותן לטעם כיון שנותן קצת מאד לפי דברי רבינו מנוח אין בזה ספק אא"כ נחלק בין הכמות בלהטעים שכתב הוא לבין הכמות אצלנו (ועיין בדברי תשובות והנהגות המובא לקמן אות ח שמשמע מלשונו שצריך הרבה שמן בשביל להחשיב טיגון).

· אמנם מצד אחר יתכן שברכתו בורא מ"מ והוא שאפילו דבר שלא נתבשל כלל רק נתערב והחתיכות פחותות מכזית אם אין בו תואר לחם ברכתו במ"מ, אמנם לא נתבאר בפוסקים כלל מהו תואר לחם (ועיין מש"כ לקמן מדברי החזו"א והערוך השלחן) , ובפשטות צריך לבדוק האם אפשר לזהות בחלקי המצה צורת מצה ואם לא מזהים מצה בטל תואר לחם וכ"מ ברש"י מנחות עה: ד"ה תוריתא דנהמא וז"ל 'שיהא בהן מראה לחם ולא שיהו שרוי כל כך שאין נראה אם הם לחם או לאו' עכ"ל וא"כ לכאורה עפ"י רוב ניתן לזהות בחלק מהחתיכות שהם חלקי מצה אלא שיל"ע שהרי הרואה עפ"י רוב משער בשכלו שזהו מצה ולכאורה בכה"ג לא נקרא תוריתא דנהמא ונצטרך לשער האם בלא שהיה יודע היה מזהה, ובחיי אדם נראה גדר אחר בענין תוריתא דנהמא שכתב בכלל נד באות ב של נשמת אדם 'אלא דוקא בפרימז"ל שקורין לאקשן שחתכן לחתיכות קטנות כחוטים דבזה לכו"ע לא הוי תואר לחם' עכ"ל, ומשמע מלשונו שהסיבה שלאקשן אין בו תואר לחם הוא מחמת שחתכן לחתיכות קטנות כחוטים דאל"כ ל"ל להוסיף זה וא"כ כל דבר קטן כ"כ חשיב ל"ל תוריתא דנהמא ויש שמפרשים שזהו הכלל לתוריתא דנהמא וצ"ע בזה.

· ולב' הפירושים אין לנו שיעור ברור שנוכל להחליט בברור באיזה גודל חתיכה של מצה יש תוריתא דנהמא אמנם אם מרסק את המצה במכונה שכל החתיכות קטנות מאד נראה שודאי ברכתו מזונותו אבל אם נשאר חתיכות גדולות או שמרסק ביד שעפ"י רוב חלק מן המצה מתפורר לפרורים קטנים מאד וחלק גדולים ואם באנו להחליט דינו יש לנו לדון את דינו של חביצא שחלק מן הפת איבד תוריתא דנהמא וחלק לא איבד, והנה אם נאמר כהפרוש הא' בתוריתא דנהמא שענינו שניתן לזהות את המצה יתכן שאפשר לדמות דין זה לדין תפוחי אדמה מרוסקים ששם נפסק שתלוי אם ניכר מהותו ותוארו וכתבו איזה מן הפוסקים [בן איש חי ועוד] שאע"פ שחלק מן התפו"א מרוסקים לגמרי כיון שנשארו איזה חתיכות שניכר ע"י שהריסוק הוא תפו"א נחשב כניכר תוארו וברכתו בפה"א ונתפשט המנהג עפ"י גדולי ההוראה לברך על תפו"א מרוסק בפה"א אמנם נאמרו בזה כמה ישובים וצ"ע אם סומכים על דברי הבא"ח ודעימיה גם יל"ע אם אפשר לדמות דין תוריתא דנהמא לדין ריסוק, ואם נאמר שלא מועיל מה שחלק יש לו דין תוריתא דנהמא לשאר נכנסנו כאן בנידון אחר אם שייך ע"ז דין רוב ככל עיקר וטפל ומצאנו למ"א סימן קסח ס"ק כ"ח שכתב בתו"ה 'צ"ע אם נלך אחר הרוב' ושם מיירי בספיקא דהמוציא ובמ"מ וכתב מחה"ש וז"ל ' נסתפק אם ניזיל אחר הרוב אע"ג דקיי"ל ס"ס ר"ד דבחמשת המינין מצד חשיבותן לא מהני אם נתערב ברוב דבר אחר דאפ"ה אזלינן בתר ה' מינים מ"מ הכא נסתפק דהא הכל בין קמח ובין פירורים הם מה' מינים אפשר דאזלינן בתר רוב' עכ"ל, הרי דנסתפק המ"א אם שייך בזה דין רוב ועיי"ש בגר"ז סוף אות כ' שמבואר שהספק האם הרוב בומ"מ יגבר או מיעוט המוציא יגבר משום חשיבות המוציא וא"כ כאן אם הרוב מרוסק לחתיכות קטנות מאד תהיה ברכתו תלויה בספיקא דהמ"א, והנה באות ח הבאתי דברי ערוך השלחן והגרי"ש שלפעמים אין במצה בריי תוריתא דנהמא ולא משמע שדיברו דווקא במכונה ואולי ס"ל שכיוון שהמראה הכללי של המאכל אין בו תוריתא דנהמא אין נפק"מ שבכמה מהחתיכות יש תוריתא דנהמא.

· ועוד יש מקום לדון שברכתו במ"מ מצד שלישי שהרי המצה מכוסה ומדובקת על ידי ביצים ומתבשלת בתוך הביצים וא"כ לכאורה דינו כבישול במשקה אלא שצ"ע אם נוכל להחשיב לביצה כמשקה ולא מצאנו לפוסקים שדנו בזה והנה מצד שהביצה מתקשית קצת אחרי תחילת הטיגון זה תלוי אם יש שיעור זמן כדי שיהפך לחביצא או שדי בבישול רגע אחד ומצינו להחזו"א שכתב באו"ח סי' כ"ו ס"ק ט' וז"ל 'ונראה דדוקא שנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי אבל הוחלטו ברותחין וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם' עכ"ל, ואין להקשות עליו א"כ איך יש צד שמועיל עירוי (עיין משנ"ב ס"ק נ"ב) שהרי מבואר בשער הציון סימן שי"ח אות ס"ג שעירוי מבשל כמאכל בן דרוסאי, ובספר הליכות שלמה פסח פרק י אות ח נראה שחולק בזה עם החזו"א וס"ל שדי ברגע אחד של בישול עיי"ש שהקשו בהערות שהרי כבר נאפה ומה שייך מאכל בן דוסתאי אמנם עיין סימן שי"ח דיש שיטות ששייך בישול אחר אפיה והרי אף לשיטות אלו ודאי יש שיעור בדבר שעי"ז נעשה שמו מבושל ולא אפוי ושיעור מאכל בן דרוסאי כאן לכא' היינו שנעשה קצת כמבושל, ולכא' מסתברים דברי החזו"א שהרי אין בבישול רגע אחד שום משמעות של בישול, אלא שיש לומר שכיון שבישול פת יש לו דין דקלי הבישול די ברגע אחד ואמר לי מורה הוראה אחד שמסתבר שבשתי דקות כבר ודאי נקרא מבושל גם להחזו"א כיון שכבר משתנה המצה מאד ומכאן ואילך רק מתפוררת ונהרסת.

העולה דלהחזו"א יש מקום לומר שהביצים אינם משקה כיון שאין כ"כ שיעור עד שהביצה מתקשית אמנם לפמש"כ הליכות שלמה לכא' הביצים יחשיבו לבישול, ויש שר"ל שהביצה יכולה להחשיב רק כטיגון אמנם לא הבנתי שכיון שחופה על המצה מלמעלה מפני מה אינו בישול ויש שר"ל שביצה אינה משקה לעולם אף שאינה מבושלת ולכאורה הסברא שנאבד מן הלחם שם לחם על ידי חביצא מפני שנתבטל מצורת לחם והפך להיות חביצא ע"י המשקה שנכנס בו ונתערב בו וביצה ג"כ משנה צורת הלחם וצ"ע, ועיין בספר שערי ימי הפסח להרב יהודה טשזנר שער ה פרק ה אות ח שכתב שלצאת מידי ספיקא יתן הרבה ביצים כדי שיכסה את המצה מלמעלה אלא שקשה לי שבמציאות א"צ לזה כ"כ הרבה ביצים (ועיין בדברי תשובות והנהגות המובא לקמן אות ח שמשמע מלשונו שחשש לביצים מדין טיגון). ואותם שמוסיפים חלב עפ"י רוב אחרי שמתבשל קצת החלב נעלם וא"כ תליא בהנ"ל האם די בקצת זמן שמתבשל במשקה או שצריך שיעור מאכל בן דרוסאי כמש"כ החזו"א, וגם ותלוי בכאו"א כמה חלב שם ועיין לקמן בזה.
והנה מצאנו כמה התייחסויות בדברי רבותינו הפוסקים האחרונים ע"ז ונבוא לפורטם ולדון בהם אחד לאחד, בחזו"א סי' כ"ו ס' ט' כתב וז"ל 'והלכך מצה שנטגנה וכן המניחים פירורי מצה במחבת הדגים שיש להם דין טגון צריכים נט"י וברכת המזון בכזית אף שהפרוסות פחותין מכזית כיון שיש בהם תוריתא דנהמא' והנה אף שכתב בפירוש לברך בהמ"ז צ"ע הרבה בדבריו דהנה מצד הספק הא' שהעלנו בכמה שמן נחשב טיגון שעי"ז יהיה ספיקא דהמשנ"ב מדבריו שם נראה שפליג על דברי מ"א ופוסק בודאי שאין לטיגון דין בישול וא"כ לסומכים עליו נגד פסק המשנ"ב אין להם ספק מצד זה ומצד ספיקא דתוריתא דנהמא כתב בפירוש שכל דינו כשיש תוריתא דנהמא ואמנם מפשטות לשונו נראה שמצה לא מאבדת תוריתא דנהמא אלא שקשה לומר שלעולם אפילו בפירורים קטנים אין המצה מאבדת תוריתא דנהמא ומצד ספיקא דביצים לא מבואר בדבריו שמיירי במטוגן עם ביצים, ובערוך השלחן קס"ח אות ל"ז כתב בפשיטות שמברך בומ"מ משום שאבד תוריתא דנהמא מחתיכות המצה וזה ממש היפך דברי החזו"א הנ"ל ועיין באשרי האיש ברכות פרק ל"ו אות כ"ח שמביא בשם הגרי"ש שהרבה פעמים מצה בריי מאבד תוריתא דנהמא, ומש"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ז תשובה כ"ז סק"ד שמברכים על מצה עם ביצה המוציא המעיין בדבריו יראה שדבריו כשחתיכות המצה יותר מכזית ובכה"ג אין שום ספק כמש"כ שם, אמנם המציאות היום שמפוררים את המצה פחות מכזית, והגר"מ שטרנבוך כתב בקובץ הברכות כהלכתן שנדפס בסוף ברכות שמצה עם ביצה יש בה ספיקא בטיגון שהזכיר המשנ"ב ולכן יאכלנה בתוך הסעודה וכבר הקשינו שהמציאות היום שנותנים בה שמן רק כדי שלא ישרף או להטעימו וכה"ג מבואר בפוסקים שאין בו ספיקא ונחשב כמו שאין בו משקה כלל ובאמת בספר הליכות שלמה פ"י אות ח' כתב ג"כ שיש למצה עם ביצה ספיקא דטיגון אך עיי"ש בהערות שכתבו דמיירי דווקא שנותן יותר שמן מעט ממה שהרגילות כדי שלא ישרף באילפס ועיין מש"כ אות ג, ויתכן שהמציאות שהיתה לפני הגר"מ שטרנבוך שנתנו בזה הרבה שמן וא"כ לפי המציאות היום הדין משתנה אמנם זה משמע מדבריהם שלא דנו מצד הביצים ולענין תוריתא דנהמא עיין בהליכות שלמה שכתב דבריו דווקא באיכא תורתא דנהמא וגם הגר"מ שטרנבוך ודאי מיירי באופן זה אמנם לא ביארו לנו איך הכלל ומתי נחשב תוריתא דנהמא, ובתשובות והנהגות ח"ג או"ח אות ה' כתב וז"ל 'רבים נוהגים לאכול בפסח (וכן בשאר ימות השנה) פירורי מצה מעורבים עם ביצה ומטגנים אותו בשמן ויש עליהם תואר מצה ונקרא מצה בריי ופוסקי זמננו העירו מדברי המשנ"ב (קס"ח ס"ק נ"ו) שיש ספק אם טיגון כבישול עיי"ש ולכן לדעתם נכון לאוכלם כן תוך הסעודה אחרי כזית לחם או מצה לצאת מכל ספק אי ברכתו המוציא או מזונות, ולע"ד יש לברך עליה המוציא, וטעם הדבר שדווקא לחם משתנה הוא בבישולו למאד שעכשיו רך הוא עד שקרוב להתפורר ושפיר ברכתו מזונות, וכן טיגון שמסתפק בו המשנ"ב מיירי כעין בישול בהרבה שמן (אף שאינו שוקע בשמן) וזמן רב מטוגן בשמן עד שמשתנה לא רק בצבעו ובטעמו שנכנס בו מביצים, אלא נשתנה הרבה ברוב השמן וכבישול זמן רב, משא"כ הכא דהמצה גם לאחר הטיגון בביצה שקלה ביותר להתבשל קרובה למצבה הקודם, וכן מראה ביצים הוא דנוסף בה, וניכר היטב שזוהי מצה ראוי לברך עלה המוציא, שוב מצאתי בחזו"א ס' כ"ו (ס"ק ט') שכתב בפשיטות במצה שניטגנה אפ' אין בפירורים כזית ויש בהם תואר לחם צריך נט"י והמוציא ע"ש והיינו כמ"ש' עכ"ל, והנה מש"כ בשם החזו"א כדבריו תמוה שהרי החזו"א לא חשש לטיגון בכלל וס"ל שכל טיגון נחשב כמו בלא שמן כמבואר למעיין בדבריו וממילא מברך המוציא במצה בריי, והנה מלשון התשובות והנהגות נראה שמחלק בכמה חילוקים א שפת שונה ממצה ב שצריך הרבה שמן ג שצריך זמן רב של טיגון, והנה לחלק בין לחם למצה זה חידוש ואדרבה הגמ' מביאה ראיה ממנחות שמדובר במצה (ואמנם יש לחלק בין המצה שלהם לשלנו), ושאר החילוקים נדונו לעיל, ואם נאמר שכוונתו שמצה בריי לא משתנה כ"כ מכל הטעמים הנ"ל ביחד ובשביל שברכתו תשתנה צריך שינוי גדול זה חידוש למדוד כל דבר כמה נשתנה, וגם בעצמו מביא שהפוסקים נקטו שלא כדבריו.

· בספר שלמי ניסן על פרק כיצד מברכין סימן ל"ה אות ג העלה בנידון זה שאפי' אם המצה בריי אבד את ברכתו (ע"י שבישל בכ"ר וכמו שנכתוב לקמן העצה לבשל את המצה בכ"ר לפני הטיגון) כיון שמטגנו שוב חוזר לו שם לחם כמש"כ המשנ"ב ס"ק נ"ט ועיי"ש שהעלה ב' טעמים לדחות א' שכיון שלא מפוררו לגמרי לא שייך בזה הדין של אפיה חדשה, ב' שכיון שמטגנים אותו ולא אופים לא חוזר שם לחם ע"י טיגון עיי"ש, והנה לפי"ז גם בצד לעיל שאבד ברכתו בגלל שאבד תוריתא דנהמא היות שחוזר ומטגן חוזר שם לחם וגם בצד שיש לו שם טיגון בגלל השמן יל"ע הרי במהלך הבישול השמן נספג וסוף הבישול הוא כאפיה וא"כ יתכן שחוזר לו שם לחם וכן בצד שמאבד שם לחם מחמת הביצים ג"כ שייך כנ"ל וצ"ע כעת בזה.

חלק ב'

· ועכשיו נבוא לדון איך לנהוג למעשה אחר כל הדברים לעיל הנה אם מפורר את כל פירורי המצה לפירורים קטנים מאד כמן שמצוי במכונה ודאי דליכא תוריתא דנהמא ולכא' פשוט שמברך בומ"מ אלא שלפי הערת השלמי ניסן לעיל אות ט' עדיין יתכן שברכתו המוציא, ורבים מערבים חלב במצה בריי והנה אם החלב נספג לפני הטיגון אין בזה נפק"מ אבל אם נשאר חלב בזמן הטיגון אם החלב מכסה את המצה והחלב נשאר כל זמן הטיגון ברכתו בומ"מ כדין בישול פחות מכזית אמנם עפ"ר מצוי שהחלב נבלע וא"כ להחזו"א לעיל אות ו לפעמים אין שיעור זמן של בישול וכן לפי הערת שלמי ניסן אות ט יתכן ששייך כאן אפיה חדשה וכן מצוי שכמות החלב לא מכסה את המצה או עכ"פ לא מכסה את המצה בכל זמן הטיגון וא"כ נכנסנו בספיקא דטיגון, ואם מפורר ביד (דהיינו שיש עכ"פ חלק מהחתיכות גדולות קצת שיש להם תוריתא דנהמא עיין אות ד) וגם לא מערב חלב הנה מכל העולה מלעיל יש מקום לברך המוציא כיון שצדדנו לעיל שנתינת השמן אינו נחשב משקה אפילו כשנותן להטעימו (וזה דווקא כששופך כמות רגילה של שמן עיין אות ג) ומצד ספיקא דתוריתא דנהמא כיון שיש קצת חתיכות גדולות ויש בהם תוריתא דנהמא ואז עי"ז יתכן שנחשב תוריתא דנהמא על הכל וגם אם לא עדיין אם ברוב החתיכות יש תוריתא ודאי שברכת אותם חתיכות המוציא ואם הם מיעוט עדיין לחד צד דהמ"א שכתבנו ברכתו המוציא וכולי האי לכא' אין צריך לחוש, ומצד ספיקא דביצים משמע מדברי הפוסקים (הגרש"ז והגר"מ שטרנבוך) שלא חששו לזה וגם שלפי דברי החזו"א לכא' אין שיעור בישול בביצים וגם שזה דבר חדש ויש בו כמה דחיות ןלכא' א"צ לחוש לזה, וכש"כ אם ידקדק לשפוך מעט מאד שמן שפוטר בזה את ספיקא דטיגון עוד יותר קרוב שיוכל לברך המוציא, אמנם אינני רואה לעצמי להכריע כיון שיש כאן כמה ספיקות, ונתבארו כמה דרכים לצאת מידי ספיקא ונכתבם להלן.
העצה הידועה בפוסקים כשאוכלו בתוך סעודה, ולכא' דווקא כשנוטל ידיו ואוכל ממילא כביצה מצה שלא נטגנה אז אין לו שום ספיקא, דאם עיקר כוונתו לאכול המצה עם הביצה ונוטל ידיו בשביל לצאת מידי ספיקא ואוכל פת אינו מועיל וכמש"כ המחה"ש קס"ח מ"א ס"ק י"ח וז"ל ' ד"ה לא יאכלם אלא בתוך הסעודה פי' דבאמת קבע סעודתו על הפת ואוכל תוך סעודתו הני כיסנין אבל אי רוצה לאכול רק מעט פת כדי לפטור הני כיסנין דלא קיי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל וכמש"כ מ"א סי' קע"ז עיי"ש והדברים מבוארים שם במ"א ובמשנ"ב ס"ק ג' וא"כ אין לנו דין שפת פוטר מברכה את כל יתר המאכלים בכה"ג וא"כ אם נאמר שברכתו בומ"מ נמצא אוכל בלא ברכה אמנם זה הרויח שאם לא יאכל כלל פת אז הוא בספק גדול בעיקר הברכה אך באופן זה נשאר רק ספק ספיקא דאוכל בלא ברכה, ובשביל לצאת מספק זה נראה אפשר שיאכל דבר שברכתו במ"מ קודם הסעודה ויכוין לפטור מה שיאכל או שיאכל דבר שמברכין עליו במ"מ תוך הסעודה ויכוין לפטור אלא שיל"ע אם לענין ברכהמ"ז פוטר כל מה שאכל כשאכל הפת רק בשביל לפטור האם הברכהמ"ז פוטר הכל ובפשיטות פוטר וצ"ע, ועוד תנאי שיאכל כביצה פת דאל"כ נכנס בספיקא דנט"י אם צריך נט"י ואף שודאי יטול ידיו לא יוכל לברך ונמצא נוטל בלא ברכה אלא שצריך עיון האם מחמת זה שאינו יכול לברך צריך להחמיר ולא לאכול, ועכ"פ צריך לאכול כזית דאל"כ עדיין הוא בספיקא לענין ברכה אחרונה שהרי אין מברכים ברכת המזון בפחות מכזית פת. ויש עוד עצה משם הגרש"ז שיבשלם בכלי ראשון בהרבה מים או שאר משקה שיהיה חופה מכל הצדדים ועולה בגבהו מהמצה ואח"כ יסנן את המשקה ויטגן עם ביצה שאז ע"י הבישול שעשה ברכתו בודאי בומ"מ אמנם כתבנו לעיל שלהחזו"א בעינן שיעור בישול כמאכל בן דרוסאי וכדי לצאת מספק זה צריך לבשל בשיעור הנ"ל והבאתי לעיל ממורה הוראה אחד שב' דקות כבר ודאי נקרא מאכל בן דרוסאי לענין זה ובאופן זה צריך להקפיד שלא תשאר חתיכה אחת גדולה מכזית שאז לא מהני בישול לחתיכה זו ועיין לעיל אות ט שהשלמי ניסן הקשה על עצה זו שע"י הטיגון אח"כ חוזר שם לחם ובפרט שיתכן שהשמן שנהוג היום נחשב רק שלא ישרף עיי"ש שהרבה להשיג על עצה זו וכתב שצ"ע אם אפשר לסמוך עליה, עוד יש להוסיף שלסברת התשובות והנהגות שהבאתי לעיל אות ח לכא' גם אחרי כמה דקות בישול עדיין ברכתו המוציא, ולכא' לפי האמור לעיל לכא' יש עוד עצה שיטחון את המצה במכונה שעי"ז יהיו חתיכות המצה קטנות מאד ומאבדת תוריתא דנהמא אמנם גם עצה זו לא מהני להשלמי ניסן.
ונסכם בקצרה, העצה הראשונה: לאוכלו בתוך הסעודה ויאכל עכ"פ כזית ויש מקום להחמיר בזה בב' דברים א' שיאכל כביצה פת ב' שאינו אוכל בשביל לפטור המצה עם ביצה ואם יברך בורא מ"מ בתוך הסעודה על דבר שמברכין עליו בתוך הסעודה או שיברך בומ"מ קודם הסעודה לכאורה מועיל אפ' שאוכל רק בשביל לפטור. העצה השניה: לבשל המצה במשקה בכלי ראשון וכאן צריך ב' תנאים א' שאין חתיכות כזית ב' צריך לבשלו במשקה כמאכל בן דרוסאי דהיינו שתי דקות וכתבנו לעיל שיש חולקים בעצה זו.