פורום אוצר החכמה

בסוף הל' חול המועד, בדיני שמועה קרובה או רחוקה, איתא שהשומע שמועה קרובה ביו"ט, אותו היום עולה לו מן המנין
והוא נוהג גם דברים שבצנעא.
ומכאן באנו לשאול:
האם יש איסור ליידע אָבֵל בשבת ויו"ט, שהרי מוסיף לו צער וביטול עונג שבת
או אדרבה שינהג דברים שבצנעא [ואמירת קדיש?]

כתבתי בעבר במקום אחר בפורום
סבי ז"ל נפטר לפני שנים בליל שבועות ואבי שהיה גר בסמוך שלח לשאול אחד מגדולי הדור זצ"ל אם להודיע לאחיו שגר בשכונה אחרת וענה לו שאם לא יוודע לו בדרך אחרת עדיף שלא יודיע לו ביו"ט כי ממילא אין נפק"מ.
אאוננים אומרים קדיש? או השאלה היתה באופן שגם קבורה היתה והאבל אינו יודע?
מ"מ מהמעשה הזה נראה שאין להודיע

לבי במערב כתב:אונן אומר קדיש.

בחב"ד - אכן (כפי שכתב אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו).
בשאר העולם - כמדומני שלא כולם נוהגים כך.

אבל אם יש בן אחד שאומר קדיש - אולי "אין הצר שווה בנזק המלך" ואין צורך להודיע לעוד בן שאף הוא יאמר קדיש.

נחומצ'ה כתב:האם יש איסור ליידע אָבֵל בשבת ויו"ט, שהרי מוסיף לו צער וביטול עונג שבת?

ראה מדרש משלי (בובר) לא:

ד"א "אשת חיל מי ימצא" - אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.

מה עשתה [אמו](אימן)? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.

במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.

אמר לה 'היכן שני בני?',
אמרה 'לבית המדרש הלכו',
אמר לה 'צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם',
נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל,
חזר ואמר 'היכן שני בני?',
אמרה לו 'הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים',
הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך,
לאחר שבירך אמרה לו 'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך',
אמר לה 'אמרי שאלתך',
אמרה לו 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?',
אמר לה 'בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו',
אמרה לו 'רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו', מה עשתה? תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם,
וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר 'בני! בני! רבי! רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן!',
באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר 'רבי, לא כך אמרת לי - אני צריך להחזיר הפקדון לרבו?',
אמר (איוב א כא): "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

אמר רבי חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".

לבי במערב כתב:אונן אומר קדיש.

זו מניין לך?

אף אם אין לו דין אונן ביו"ט משום שהקבורה יהי' למחר וכדו' אינו אומר קדיש קודם הקבורה.

כדכד כתב:כתבתי בעבר במקום אחר בפורום
סבי ז"ל נפטר לפני שנים בליל שבועות ואבי שהיה גר בסמוך שלח לשאול אחד מגדולי הדור זצ"ל אם להודיע לאחיו שגר בשכונה אחרת וענה לו שאם לא יוודע לו בדרך אחרת עדיף שלא יודיע לו ביו"ט כי ממילא אין נפק"מ.
אאוננים אומרים קדיש? או השאלה היתה באופן שגם קבורה היתה והאבל אינו יודע?
מ"מ מהמעשה הזה נראה שאין להודיע

בכל אופן אינו מותר - גם ביום ב' בחו"ל - להודיע לקרובים אחרים ע"י טלפון וכדו' אפי ע"י עכו"ם אם יש קרוב המטפל עם הקבורה במקום ובכן אינו לצורך הב"מ.

בדיון שלנו לא היה ענין של חילול יו"ט ואם היה צריך להודיע היה אפשר לשלוח אדם שילך ברגל.
הסיבה שהרב אמר לא להודיע לענ"ד היא משום שמחת יו"ט של קרוב המשפחה הנמצא רחוק

בראנסוויל כתב:

לבי במערב כתב:אונן אומר קדיש.

זו מניין לך?

זוהי לשון שו"ע הרב (עא, א):

ולדברי הכל בן שהוא אונן על אביו יכול לילך לבית הכנסת ולומר קדיש על אביו כי זהו כבודו של אביו

ובהערות המו"ל במהדורה החדשה כתבו כך:

ט"ז ס"ק ב (ובי"ד סוף סי' שעו (ס"ק ד) סותר לזה וע"ש בנקודת הכסף וצ"ע). ועי' אג"ק ח"ג ע' קצט. ח"ד ע' קז. חקרי הלכות ח"ו כה, ב.

וכפי שכתבתי לעיל - אכן כך הוא מנהגנו, שהבנים האוננים באים לבית הכנסת ואומרים קדיש כמו האבלים (למרות שאינם מתפללים וכו').

במטה אפרים דיני הקדיש סי' א' אות ד כתב "מי שמת אביו או אמו בשבת או י"ט וא"א לקוברו היום אין לומר קדיש עד לאחר קבורה ובן קטן שאין לו דין אנינות אף בחול מ"מ לא יאמר קדיש קודם קבורה ובמקום שנהגו לומר קדיש קודם קבורה אין למחות בידם"

א מבקש כתב:במטה אפרים דיני הקדיש סי' א' אות ד כתב "מי שמת אביו או אמו בשבת או י"ט וא"א לקוברו היום אין לומר קדיש עד לאחר קבורה ובן קטן שאין לו דין אנינות אף בחול מ"מ לא יאמר קדיש קודם קבורה ובמקום שנהגו לומר קדיש קודם קבורה אין למחות בידם"

אז אכן מדובר במחלוקת הפוסקים, ודעביד כמר עביד.
ועפ"ז לפעמים ישתנה הדין: להודיע לבן שנוהג לומר קדיש באנינות - זה הרבה יותר חשוב מאשר להודיע לבן שנוהג שלא לומר קדיש באנינות.

ואז ישלדון אם אותו הבן כנוהג לומר קדיש באנינות יופרע משמחת יו"ט האם העין לומר קדיש באנינות דוחה ביטול שמחת יו"ט או לא

לגבי אבילות של יו"ט שני, יש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א, האם אבילות שהיא דאורייתא [ביום הראשון עכ"פ, לשיטת הרמב"ם וחבורתו], דוחה את יו"ט שני שהוא מדרבנן.
כלומר, אף שבהלכות יו"ט שני, מצינו כמה הלכות שבכדי שלא יזלזלו באותו היום, חז"ל השוו קדושתו ליו"ט ראשון [למעט מה שהותר בו לדיני קבורה בידי ישראל וכ"ז משום ניוול המת]. ועם כל זה, השו"ע סובר שאבילות גוברת על יו"ט שני. הוי אומר, אבילות שמתחילה לשיטתו ביו"ט שני [אחר פטירה בימי המועד], היא כיום ראשון, וא"כ מדוע לא ליידע אבלים על פטירת יקירם, שינהגו בצנעא כמה ממצוות האבילות [לימוד תורה, תשה"ט, רחיצה ביו"ט, עליה לתורה וכו'].
אמנם לדין 'אונן' הרי זה תלוי ביום קבורתו. כלומר, חז"ל פטרוהו כדי שיתעסק בקבורת המת. אך בשבת ויו"ט [עכ"פ בארץ ישראל שהוא יום א'], אין התעסקות עם קבורתו, רק יש תועלת לנוהגים באמירת קדיש. [וכן לדברים שבצנעא].

שוב שאלתי אחד ממוצ"י ירושלים על כך. וענה לי: "אין דחף להודיע". והוסיף ששמענו גם על שמחות נישואין שנמנעו ליידע אז אבלים, כדי שלא תופרע שמחתם.
נ.ב. לפעמים יש בזה גם ענין של בין אדם לחבירו, שאח"כ יקפידו ע"כ. [זה שמעתי על מקרה על אשת 'שכיב מרע' שנשארה בביתה לשבת, וא' מבני המשפחה נשאר להשגיח בבית הרפואה. והלה נלב"ע בליל שבת. וכשחזר לעיר נמנע מלהודיע עד מוצ"ש. וכמובן צריך שאלת חכם, אם יש בזה תועלת או סתם ילך רכיל]
ומסיימים בטוב. ורק בשמחות.

מן הראוי להעיר, כי בעלמא יש לחוש משום 'וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל', ולכן בלא טעם נכון אין להזדרז כלל להודיע עד"ז.
בדורות קודמים נהגו שלא להודיע אף לקרובי הנפטר, כל שאין בזה תועלת ממשית. כיום נחלשה מעט הקפדה זו, וראוי לחזקה ביתר שאת.

כדכד כתב:ואז יש לדון אם אותו הבן כנוהג לומר קדיש באנינות יופרע משמחת יו"ט האם העין לומר קדיש באנינות דוחה ביטול שמחת יו"ט או לא

אכן. ופעמים רבות כשיש מחלוקת הפוסקים - מצרפים שיטה שבד"כ איננו סומכים עליה, בפרט כדי להימנע מענין שיש בו חשש דאורייתא (ביטול שמחת יו"ט).

נחומצ'ה כתב:לגבי אבילות של יו"ט שני, יש מחלוקת בין השו"ע לרמ"א, האם אבילות שהיא דאורייתא [ביום הראשון עכ"פ, לשיטת הרמב"ם וחבורתו], דוחה את יו"ט שני שהוא מדרבנן.
כלומר, אף שבהלכות יו"ט שני, מצינו כמה הלכות שבכדי שלא יזלזלו באותו היום, חז"ל השוו קדושתו ליו"ט ראשון [למעט מה שהותר בו לדיני קבורה בידי ישראל וכ"ז משום ניוול המת]. ועם כל זה, השו"ע סובר שאבילות גוברת על יו"ט שני. הוי אומר, אבילות שמתחילה לשיטתו ביו"ט שני [אחר פטירה בימי המועד], היא כיום ראשון, וא"כ מדוע לא ליידע אבלים על פטירת יקירם, שינהגו בצנעא כמה ממצוות האבילות [לימוד תורה, תשה"ט, רחיצה ביו"ט, עליה לתורה וכו'].
אמנם לדין 'אונן' הרי זה תלוי ביום קבורתו. כלומר, חז"ל פטרוהו כדי שיתעסק בקבורת המת. אך בשבת ויו"ט [עכ"פ בארץ ישראל שהוא יום א'], אין התעסקות עם קבורתו, רק יש תועלת לנוהגים באמירת קדיש. [וכן לדברים שבצנעא].

הערה קלה: גם לשיטת הרמב"ם וסייעתו - מדובר רק בשני תנאים: א. יו"ט שני אחרון (שמח"ת, אחש"פ, שבועות, לאפוקי יו"ט שני שבארה"ק הוא חוה"מ ואין אבלות נוהגת בו). ב. רק אם נקבר המת בו ביום, שרק אז האבלות היא דאורייתא.
ולגוף הדברים: כל זמן שאינו יודע מהפטירה - אין עליו חובת אבלות, ויש מקום לסברא שחבל לבטלו משמחת יו"ט (דרבנן) שהיא כבר חלה עליו.
וגם כאן יש לצרף את מה שכתבתי לעיל, שבמקום מחלוקת הפוסקים - לכאורה שוא"ת עדיף.

לבי במערב כתב:מן הראוי להעיר, כי בעלמא יש לחוש משום 'וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל', ולכן בלא טעם נכון אין להזדרז כלל להודיע עד"ז.
בדורות קודמים נהגו שלא להודיע אף לקרובי הנפטר, כל שאין בזה תועלת ממשית. כיום נחלשה מעט הקפדה זו, וראוי לחזקה ביתר שאת.

במשפחתי בדורות בקודמים נשתמרו כמה סיפורים על בן שהעלים מאביו, אשה מבעלה וכו' - וכולם מסתיימים בעגמת נפש לשנים ארוכות מחמת העלם זה. אולי לא ללמד על הכלל יצא, אבל לענ"ד לא כדאי לנקוט לשון פסקנית בזה.

כיון שכיום ודאי לא יועלם לאורך זמן - אין כל חשש שיגיעו לידי כך...
אם בכ"ז נחוצה הבהרה: כוונת דברי היתה כלפי הממהרים 'לבשר' באזני כל אנשי־הקשר שלהם, וכלל לא על הודעה לקרובי הנפטר.

לסבתי ע"ה היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה במדינת הים והיתה כמעט היחידה ממשפחתה שחיתה בא"י.
על קרובי המשפחה שנפטרו במדינת הים הודיעו לה רק לאחר שלשים יום כדי שלא תצטרך לשבת שבעה אלא רבע שעה כדין שמועה רחוקה.
כשנפטר אחד הקרובים היתה התלבטות כי הוא היה חולה והי התפללה ליו ודאגה שאינו עונה לטלפונים שלה... אז אמי אמרה לה: האם את בודאי רוצה לדעת? ואם תצטרכי לשבת שבעה? אז היא אמרה שאוי באמת אין לה כח לשבעה עכשיו....
נמצאו לפעמים דברי הרב לבי במערב נכונים גם לקרובים אבל גם במקרה שלה לא התכוונו לאורך זמן להעלים ממנה

אמש עם כניסת החג, פנה אלי יהודי המחובר להודעות של מוקדי החירום, ואמר לי ש"הוכרז אר"ן [=אירוע רב נפגעים] בגבעת זאב", והתייעץ עמי האם להכריז לציבור כדי שיאמרו תהלים וכיו"ב.
ועניתי לו (כפי קו המחשבה שלי דלעיל) שנראה לי שהזהירות שלא לפגוע בשמחת-יום-טוב של הציבור - יותר חשובה, ועכ"פ שוא"ת עדיף.
וב"ה שאצלנו ביישוב לא שמעתי שמדברים על זה עד אחרי צאת החג, ולא השביתו את שמחת החג (שהיא חובה גמורה מדאורייתא).

ה' יעזור וישלח רפואה שלמה לכל הפצועים, וינחם את כל המתאבלים בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

במה שדנו אם אונן אומר קדיש:
מקופיא הרי בהלוויה נהגו כולם לומר קדיש ולכאו' הבנים עדיין אוננים
אולי בהלוויה יש דין שונה והנראה מקופיא כתבתי

בר מן דיין זכורני מעשה רב בזה - כשהייתי בישיבה בשבת ביום באמצע התפילה הודיעו למשגיח שאביו נפטר (למעשה הייתה זו טעות וראינו להדיא עניין מוציא דיבה הוא כסיל... אך אי"ז נ"מ לדינא) ושאל את רה"י מה דינו - אינני זוכר אם התפלל מוסף אך קדיש ודאי אמר.

שוב מצאתי שאין ראיה מהמע"ר שלי,
ט"ז שע"ו ד'

נראה לי דמי שמת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעל כל פנים יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה כן נ"ל

ועי' נקודוה"כ שס"ל דאף בשבת כיון שאין דין גיהנום קודם קבורה,
ומה ששאלתי מהלוויה שמא יש לחלק בזה,
ומ"מ לעצם הנידון יש כאן פשיטות אם כי בהיפך ממש"כ מרישא.

בהלויה נהוג גם לברך "דין האמת", למרות שאונן פטור מכל הברכות.
והיינו מ"ש לעיל ש"יש לחלק".