פורום אוצר החכמה

בשו"ע ופוסקים או"ח סי' ק"פ מבואר שאסור מעיקר הדין לאבד כזית לחם, ואפילו פחות מכזית קשה לעניות.

כהיום כאשר יש לנו ריבוי שפע, מקובל להתעלם מהלכה זו לגמרי. כל מי שעושה שמחה, שוכר לו כמה גוים, משלם לו לנקות את החדר אחרי השמחה, והלה לוקח ככרים שלמים וזורק אותם לפח. והוא אינו עושה על דעת עצמו, אלא אם לא היה עושה כן לא היו משלמים לו. כך שהגוי עושה בשליחות ובתשלומי הישראל.

על מה סמכו לזלזל בזה? איזה עצות יש לזה?

אני יודע שלאוכל נקי לגמרי יש ארגונים המביאים את השיריים למוסדות וכדו', אבל חלה הנשארת על השלחן, אינו מוצא את מקומו אלא בפח, וברור שכן הוא בחצי חלה. בבית יש לי עצות, אני שם לחם בשק, ואינו זורק אותם עד שיתעפשו. אבל בחדר שמחות זה בלתי אפשרי.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב: בבית יש לי עצות, אני שם לחם בשק, ואינו זורק אותם עד שיתעפשו. אבל בחדר שמחות זה בלתי אפשרי.

איזה ענין יש שהחלה תתעפש בבית ולא בפח האשפה?

בכבוד ולא בביזיון

יש אנשים שמחלקים החתיכות לפחות מכזית, משאירים את החתיכות בתוך המפה, וכך הם זורקים השיריים לפח

בבית יש עצות כזה, לא באולמי השמחות ובבתי מדרשים.

ואין נראה שיש בזה תועלת, אחד, משום שאם כל החתיכות מצורפות ביחד תוך המפה, האיך ייקרא פחות מכזית, ושנית, כי זה כמו אלו שהכניסו פירותיהם דרך גגות ומרתפות להפטר מן המעשר.

ראיתי בענין זה בשו"ת ויזבח אלקנה, חלק ב', סימן ג (מה עושים כשיש כמות גדולה מאוד של חמץ לפני פסח)

חמץ לפני פסח אינו בדין זה, שהרי מצוה יש באבדו. אצלי בבית, משלשים יום לפני פסח, זורקים גם כזית לחם בפח אשפה, משום דמצוה קעביד.

שאלה מצויינת.
אני יודע שבעבר היו אולמות שהיו אוספים את כל הלחמניות השלמות ומשתמשים בהם בשמחה הבאה (אולי גם היום יש)

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:על מה סמכו לזלזל בזה?

יעוי' כאן (סכ"ח־ט).

בברכה המשולשת כתב:שאלה מצויינת.
אני יודע שבעבר היו אולמות שהיו אוספים את כל הלחמניות השלמות ומשתמשים בהם בשמחה הבאה (אולי גם היום יש)

זה מסביר כמה דברים...
אגב לגוף השאלה לכאורה האיסור הוא לאבד בידיים כלומר להפסיד או להמאיס את הלחם שלא יהיה ראוי למאכל וזה נמנע כשקושרים אותו בשקית נפרדת גם אם אח"כ מניחים אותו בפח (וכפי שכתבו לעיל מאי נפק"מ אם מניחים את השקית במדף עד שיתעפש או שיתעפש בפח העיקר שלא הפסידוהו בידיים).

אגב, ביררתי עוד, והתברר לי שבעבר (אולי גם היום) היו ממחזרים את כל מה שאשר, לא רק לחמניות.
זורקים רק מה שהיה בצלחת או מה שכבר נגסו ממנו.

שמש כתב:

בברכה המשולשת כתב:שאלה מצויינת.
אני יודע שבעבר היו אולמות שהיו אוספים את כל הלחמניות השלמות ומשתמשים בהם בשמחה הבאה (אולי גם היום יש)

זה מסביר כמה דברים...
אגב לגוף השאלה לכאורה האיסור הוא לאבד בידיים כלומר להפסיד או להמאיס את הלחם שלא יהיה ראוי למאכל וזה נמנע כשקושרים אותו בשקית נפרדת גם אם אח"כ מניחים אותו בפח (וכפי שכתבו לעיל מאי נפק"מ אם מניחים את השקית במדף עד שיתעפש או שיתעפש בפח העיקר שלא הפסידוהו בידיים).

מה שכבודו מציע בעניין לקשור בשקית נפרדת ולהניח בפח כמדומה שכן כתב לעשות הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א(רק שכתב להניח בתוך שתי שקיות) וכמדומה שכתב שאחר כך שמע כן בשם הרב משה לוי זצ"ל(כנ"ל בשתי שקיות).(וכעת אינני זוכר היכן קראתי). וצ"ע אי סגי בשקית אחת אטומה שלא נראה הלחם דרכה.

בברכה המשולשת כתב:אגב, ביררתי עוד, והתברר לי שבעבר (אולי גם היום) היו ממחזרים את כל מה שאשר, לא רק לחמניות.
זורקים רק מה שהיה בצלחת או מה שכבר נגסו ממנו.

כמדומה לי שהדבר אינו חוקי. וכבר היו מקרים מעולם שאנשים ניזוקו מזה. זכורני שסיפרו בצבא שחברת המזון(זו שלפני זו שהייתה בזמן ששירתתי) מיחזרה טחינה לסעודה למחר וכמדומה שהיה מי שנפטר מזה והעיפו את החברה. עוד בה שלקראת סוף השירות שלי אסרו על שימוש בבשר טחון בגלל מעשים בבסיסים שלקחו בשר מאתמול וטחנו אותו וערבבו עם בשר טחון חדש. בכל אופן בבסיס ששרתתי בו הכל היה נזרק.

בזכרוני שיצא לי לפני כמה שנים להיות משגיח כמה פעמים באולמות היו זורקים הכל. אבל זה לא היה חלק מהתפקיד שלי כך שזה לא בדיוק היה בדעתי להשים לב.

בסופרמרקטים כמדומה אסור להם(וגם בצבא היה כך) להפשיר בשר/עוף ואחרי זה להקפיא שוב.

בברכה המשולשת כתב:אגב, ביררתי עוד, והתברר לי שבעבר (אולי גם היום) היו ממחזרים את כל מה שאשר, לא רק לחמניות.
זורקים רק מה שהיה בצלחת או מה שכבר נגסו ממנו.

על כגון דא איתא בגמרא: בל תשחית דגופא עדיף...

ובאמת, אני מכיר כו"כ אנשים שבגלל זה לא אוכלים בשמחות.

אני לא יודע שע"י ההמנעות מאכילה ימנעו בל תשחית.

ובכל אופן, לא נראה לי שזה הוגן לבטל את מעשי כלל ישראל בקלות. הם אינם עושים את זה עם איזה שיטה או עמדה, אלא כלאחר יד, ולזה מנהג ייקרא וצריכים לברר האם יש לה איזה רקע ומה הם הגדרים בזה. אם אנו מכירים הטעות שממנה נובעת, אז צריכים לתקן את הדבר. אבל עכשיו איננו יודעים כלום ע"ז.

מה ש'כולם' עושים (-המנהג) הוא לאסוף את שאריות הלחם הגדולות בשקית נפרדת משאריות המזון האחרות ולהניחה באשפה (כך ראיתי כו''כ פעמים), וכמשנ''ת לעיל יש סברא לעשות זאת.

באולמי השמחות? אולי בארץ, לא בחו"ל. ובכל שבוע אחרי סעודה שלישית, באלו שטיבלעך שאוכלים שמה סעודה שלישית?

נניח שאנחנו נמצאים שם במקומות שנשאר האוכל, מה נעשה בו? לא נאכל אותו, לא נשמור אותו. העיקר שהוא יתעפש ברשותינו ולא במקומו, יש בזה "ענין", אבל זה לא שייך לבל תשחית.
(התארחתי פעם אצל משפחה שממש התעקשו לשלוח איתי עוגה לביתי, אע"פ שהתריעו מראש שהעוגה לא יצאה טובה, וכנראה היא לא תהיה טעימה. לאחר זמן הודתה בעלת הבית שההתעקשות הייתה כי לא היה לה סבלנות לחכות שזה יתעפש, ולחכות עוד עד שהעיפוש יהיה בכל חלקי העוגה עם כל הריח הטמון, וסמכה עלי שאזרוק את זה לפח).

כהיום, אנו מסובבים בשפע גדול המורה לנו לבחור בפת טרי ולא בפת ישן. עדיין יש איסור בל תשחית, כי קביעות החשיבות של הלחם אינה נמדדת בדברים ארעיים כ'מצב הכספי' של היום, אלא של סברות התורה.
הלחם של שלשום, שאין אנו רוצים לאכלו, עדיין ראוי הוא לאכילה אם ח"ו ישתנה המצב. עדיין לא ניבא לנו נביא ה' שכן יישאר לעולם.

צריך ללכת לפי המציאות היום
אם אף אחד לא יאכל את הלחם הישן ויש לחם חדש - אף שהיינו אוכלים את הישן אם לא היה חדש - הרי שבמציאות שלפנינו אינו נחשב כראוי לאכילה שהרי למעשה לא יאכלו אותו

מקובץ 'מה טובו אהליך יעקב' גל' טז (אלול תשפ"א) ס"ע ו:

פולסברג כתב:

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:בשו"ע ופוסקים או"ח סי' ק"פ מבואר שאסור מעיקר הדין לאבד כזית לחם, ואפילו פחות מכזית קשה לעניות.

כהיום כאשר יש לנו ריבוי שפע, מקובל להתעלם מהלכה זו לגמרי. כל מי שעושה שמחה, שוכר לו כמה גוים, משלם לו לנקות את החדר אחרי השמחה, והלה לוקח ככרים שלמים וזורק אותם לפח. והוא אינו עושה על דעת עצמו, אלא אם לא היה עושה כן לא היו משלמים לו. כך שהגוי עושה בשליחות ובתשלומי הישראל.

על מה סמכו לזלזל בזה? איזה עצות יש לזה?

אני יודע שלאוכל נקי לגמרי יש ארגונים המביאים את השיריים למוסדות וכדו', אבל חלה הנשארת על השלחן, אינו מוצא את מקומו אלא בפח, וברור שכן הוא בחצי חלה. בבית יש לי עצות, אני שם לחם בשק, ואינו זורק אותם עד שיתעפשו. אבל בחדר שמחות זה בלתי אפשרי.

כבודו מתגורר בליקוואוד, נכון? א''כ למה רצת לאולמי השמחות? מאז התחלת הקורונה ראתה עירנו זריקת וביזוי אוכלין - מהסוגים שבעבר היו נחשבים להמשובחים הטובים והטריים ביותר - בכמות שלא נראתה מאז היות ישראל לגוי... [להמחשה: משפחה בינונית ברוכות ילדים, מאז תחילת הקרונה לא שילמו אף פרוטה על אוכל, וארגוזים מלאים שפע נתקיים בהם 'וחם השמש ונמס'...]

באמת, בהתחלה ניסינו להקפיא את החלב, עד שראינו שאין זה עצה, כי אין מה לעשות עם כמיות גדולה כ"כ של חלב. האוכל שהגיע היה אוכל אמריקאי, ומשפחתי אינה נהוגה בכגון דא, ולא ידענו מה לעשות בזה. מאז שהפסיקו להביא את האוכל הביתה, לא הייתי הולך להביא חבילות הביתה, משום שחצי החבילה הלכה לפח. אמנם חשבנו שכאשר האוכל סגור מעיקרא, ולא פתחנו אותה אלא שמנו אותה בפח ככה סגור, עדיין אפשר להוציא אותה ולאכול אותה. עד שבא הגוי ולוקח את זה. משא"כ כאשר יש לחם על השלחן ואורזים אותו לזרוק אותו, פשוט שא"א להוציא את זה לאחמ"כ.

מה שהביא מהר"ד בהר"ן צל"ע, האם מצינו מצוה לאכול פת כדי שלא לזרוק אותו? מי שאינו רעב, שיאכל במקום לזרוק את הפת? האיסור הוא לזרוק את זה, אז שומרים את זה עד שיתעפש. לפני העיפוש, עדיין יש אפשרות לאכול אותו בשעת הדחק, ולא לוקחים מתנת ה' וזורקים אותה.

מבין את הרגישות.
מי שגדל בימי מחסור, או שהוריו גדלו בימי מחסור, יכול מתוך הרגישות לנסות להיות יותר מחושב עם הכנת ורכישת מזון.
אבל בשמחות מוכרח שיהיה בשפע, מצד כבוד האורחים.
וממילא נשאר אוכל.
וזו מתנת ה'.
אז אם ה' נתן לנו כזה מן שפע, צריך בכוח לסבול מזה??
ביזוי אוכלין זה ענין אחר, אבל אפשר להשליך את האוכל בדרך של כבוד.
אבל מתוך השפע שבורא עולם השפיע עלינו, איננו צריך להביא על עצמנו ועל בני ביתנו, סיוט של פרוצדורה ארוכה ומסרחת של היפטרות מן האוכל כו"ט