קושית הרמב"ן על רש"י ריש מטות, ותיקון גירסת רש"י לתרצה

[היא שיחתי]

איתא בפרשתן (מטות)
במדבר פרק ל פסוק ג
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

כתב רש"י במדבר פרק ל פסוק ג
נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור:

והקשה הרמב"ן במדבר פרק ל פסוק ג
איש כי ידור נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י. ולשון ספרי (מטות קנג) אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים. ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו (נדרים ב ב) בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף:
וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה (שאיני) [שאני] עושה תפילין (שאיני) [שאני] מניח אסור (שם טז א) ואע"פ שעובר על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור (שם יד ב) אע"פ שמבטל מצות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו (שם יז. ע"ש) יש נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (שם ח א) דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם:

[היא שיחתי]

אכן נראה ליישב קושיית הרמב"ן באופן פשוט
והוא שהמעתיקים מחקו בטעות את הדיבור המתחיל של רש"י וראה ב' הנוסחים להלן

כפי שלפנינו
רש"י במדבר פרק ל פסוק ג
נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור:

מתוקן-התיקון מודגש
רש"י במדבר פרק ל פסוק ג
נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, או השבע שבועה- יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור:

[היא שיחתי]

וכן נראה שהרי כל מקורות רש"י בדרשות כעין אלו הינם ממדרשים, וע"כ דמקורו הספרי שהביא הרמב"ן וא"כ קאי על המשך הפסוק

אכן יעוי' היטב ברמב"ן שהביא שבספרי אינו קאי על או השבע שבועה אלא על לאסור איסר
וזה לשונו
רמב"ן במדבר פרק ל פסוק ג
ולשון ספרי (מטות קנג) אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור

וז"ל הספרי
ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנג
ד"א לאסור אסר על נפשו למה נאמר לפי שהוא אומר כל היוצא מפיו יעשה אין לי אלא שהוציא בפיו קיבל עליו בנדר ובשבועה מנין ת"ל לאסור אסר על נפשו. יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר ולא להתיר את האסור

והיינו דבא הספרי לפרש אמאי בעינן לכתוב לאסור איסר
וצ"ב כוונת הרמב"ן באומרו "אלא שנו על לאסור איסר" דהרי על כרחך התי' הוא שס"ד מכח התיבות או השבע שבועה לומר שאפי' לדבר איסור וכפי שהגהנו בדברי רש"י
ועכ"פ הגהתנו מיושבת ברש"י שפיר וכן דרכו הרי לחבר תיבות החומש והגמרא למילותיו שלו בלא מילות קישור דהיינו או השבע שבועה יכול וכו' דהוא ממשיך הפסוק ודו"ק

[אליהוא]

לא צריך להוסיף ברש"י כלום. רק נקודה אחת. לומר שהוא דיבור חדש יכול וכו'. וקושיית הרמב"ן תימא רבתא וכמו שכתבת.

[היא שיחתי]

לא צריך להוסיף ברש"י כלום. רק נקודה אחת. לומר שהוא דיבור חדש יכול וכו'. וקושיית הרמב"ן תימא רבתא וכמו שכתבת.

רש"י לא כתב פירוש מנוקד

לפעמים יש בגמ' הקדמה ללא דיבור המתחיל לסוגיא
אבל דרש כעין זו שאינה תחילת נושא חדש אלא הולכת על משמעות אנונימית שיכול ואפי' לאכול נבילות וכו'ו לעולם לא תמצא ללא דיבור המתחיל

[תולעת ספרים07]

בעניין קושיית הרמב"ן ראה גו"א שכתב להביא דברי הגמ' בשבועות כ עמוד א איזה איסר האומר הרי עלי שלא אוכל בשר משמע דבהאי גוונא הוי נדר ואף על גב דפרשו שם בתוספות דלא חש התנא לדקדק וצריך שיאמר קונם אכילת בשר עלי, רש"י סבר שהתנא דקדק שפיר דיש לפרש קונם עלי עד שיהיה הקונם שלא אוכל בשר ע"ש.
ובד"ד לבעל הט"ז כתב שלא נחית רש"י להאריך לפרש הדינים כמבואר ביו"ד סימן ר"ו
ורוב המפרשים תפסו כדברי הגו"א ועיין בהגמ"י פ"ג דשבועות סימן ג ע"ש.

[נוטר הכרמים]

היא שיחתי, הרעיון הוא נפלא מאוד.

אלא שמש"כ 'והיינו דבא הספרי לפרש אמאי בעינן לכתוב לאסור איסר', לא נראה כן, אלא שמדרשת הספרי את שני חלקי המקרא יחדיו היה משמע שכולה חדא מילתא היא, וא"כ קרא דככל היוצא מפיו יעשה נאמר גם בשבועות ולא רק בנדרים, והרי זה נסתר מן ההלכה דשבועה על האיסור, ולזה כתב דמאי דכתיב לעיל מיניה לאסור איסר מפקיע משמעות זו, דענין שבועה הוי דוקא באופן של 'לאסור איסר' ולא בכללות ד'כל היוצא מפיו יעשה', ולכך נחלק הקרא לתרתי, וסיפא דקרא לא מיירי בשבועה.

[ובמקו"א כתבתי דנראה שזה מקור נאמן לדברי הרמב"ם הל' נדרים (ג,ח), וז"ל: כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי להרע או להיטיב, דברי הרשות... ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, ולא חילק בין נדרי מצוה לנדרי הרשות. וזה טעם חדש שלא נזכר בגמ' לחלק בין נדרים לשבועות לענין חלותן על דבר מצוה. ולפי דברי הספרי מבואר היטב, דאמנם קרא דככל היוצא מפיו יעשהלא קאי על שבועות, ואפסקיה קרא ב'לאסור איסר על נפשו'].

[נוטר הכרמים]

פרשה בזמנה.