פורום אוצר החכמה

לכאו' בנתכוון לאכול מצה לשם מצוה - ועלה בידו ואכל רקיק מקמח תפוחי אדמה - יקבל שכר על מחשבתו שבאה לידי מעשה, או על מעשהו.
ומצד שני - בנידון דידן שעלה בידו חמץ - יצטרך לכאורה כפרה על מה שבפועל אכל חמץ.
היתכן, שעל אותו מעשה, גם יקבל שכר וגם יתחייב בכפרה?

ובפרט לפי דברי רבינו הגרי"ז זצ"ל (בכתבים נזיר כ"ג) - שבנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה - צריך כפרה על מעשהו ולא על מחשבתו גרידא.
ואולי הו"ה בנתכוון לאכול מצה לשם מצוה ועלה בידו רקיק תפוח אדמה, שמקבל שכר על מעשהו ולא רק על מחשבתו.
ולפי זה מה יהיה בנידון דידן? איך נגדיר את מעשהו, שבפועל אכל חמץ? האם מעשהו - מעשה מצוה או מעשה עבירה?

זו לא מחלוקת תנאים?

עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?

אדרבה. ילמדני היכן?

אליהו בן עמרם כתב:

עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?

אדרבה. ילמדני היכן?

לא תנאים אלא אמוראים - פסחים עב,ב, והרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות שגגות) פסק כמ"ד שחייב חטאת.

נתכוין לאכול מצה ועלה בידו ירק, יש לו שכר טוב על כוונתו ואפילו על מעשהו, וא"א לטעון כנגדו היה עליך לבדוק שזה מצה ולא ירק, כי מה איסור יש באכילת ירק. (ואולי אם ע"י אכילת הירק וטעותו שהוא מצה הרי נמנע מאכילת מצה אחרת, אבל אין האשמה באכילת ירק כי אם במה שלא בדק אח"כ או קודם לכן). אבל אם עלה בידו חמץ, ויש עליו טענה למה לא נזהר ולמה לא בדק, מהיכ"ת שיקבל שכר על כך שסבר שזה מצה, הרי היה עליו לברר ולבדוק שזה מצה ולא חמץ. (אולי עדיין יל"ד בכסבור שהוא מצה ועלה בידו נבילה, שזה ב' ענינים נפרדים, אבל מצה וחמץ לכאו' נראה כנ"ל).

ואמנם כ' הרמב"ן בפרשת ויקרא "הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד, ויתכן שהטעם וכו' בטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים, ולפיכך אף על פי שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות", ובאמת זה טעם להקל עליו ולהרבות בכפרתו, וכפי שהביאו מהסוג' של טעה בדבר מצוה, (ואולי יש גם ענין של 'בהול' כמבואר שם), אבל שכר טוב על מצוה כאשר שגג ונכשל בה עצמה במה שהיה לו להיזהר, מהיכ"ת.

עזריאל ברגר כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?

אדרבה. ילמדני היכן?

לא תנאים אלא אמוראים - פסחים עב,ב, והרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות שגגות) פסק כמ"ד שחייב חטאת.

א. זו כן מחלוקת תנאים (והמחלוקת בין הלישנות היא כאיזה תנא פוסק ר' יוחנן).
ב. מדוע פשיטא לך לדמות זאת דווקא לצלי ונותר שפסק הרמב"ם שחייב, ולא למל בשבת תינוק שזמנו במוצאי שבת במקום תינוק שזמנו בשבת שפטור מפני שזמנו בהול אע"פ שלא עשה מצוה?

אליהו בן עמרם כתב:לכאו' בנתכוון לאכול מצה לשם מצוה - ועלה בידו ואכל רקיק מקמח תפוחי אדמה - יקבל שכר על מחשבתו שבאה לידי מעשה, או על מעשהו.
ומצד שני - בנידון דידן שעלה בידו חמץ - יצטרך לכאורה כפרה על מה שבפועל אכל חמץ.
היתכן, שעל אותו מעשה, גם יקבל שכר וגם יתחייב בכפרה?

ובפרט לפי דברי רבינו הגרי"ז זצ"ל (בכתבים נזיר כ"ג) - שבנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו בשר טלה - צריך כפרה על מעשהו ולא על מחשבתו גרידא.
ואולי הו"ה בנתכוון לאכול מצה לשם מצוה ועלה בידו רקיק תפוח אדמה, שמקבל שכר על מעשהו ולא רק על מחשבתו.
ולפי זה מה יהיה בנידון דידן? איך נגדיר את מעשהו, שבפועל אכל חמץ? האם מעשהו - מעשה מצוה או מעשה עבירה?

לכאורה הוא רש״י במדבר ל-ו וה׳ יסלח לה שצריך כפרה
אם זכרוני אינו מטעה אותי יש אריכת בכלי חמדה בענין זה ואין הספר תחת ידי עכשיו לכפש מקומו

עץ הזית כתב:

עזריאל ברגר כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?

אדרבה. ילמדני היכן?

לא תנאים אלא אמוראים - פסחים עב,ב, והרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות שגגות) פסק כמ"ד שחייב חטאת.

א. זו כן מחלוקת תנאים (והמחלוקת בין הלישנות היא כאיזה תנא פוסק ר' יוחנן).
ב. מדוע פשיטא לך לדמות זאת דווקא לצלי ונותר שפסק הרמב"ם שחייב, ולא למל בשבת תינוק שזמנו במוצאי שבת במקום תינוק שזמנו בשבת שפטור מפני שזמנו בהול אע"פ שלא עשה מצוה?

ב. אינני יודע להגדיר את החילוק, אבל הלב שלי נוטה יותר לדמות את זה לצלי ונותר.

עץ הזית כתב:

עזריאל ברגר כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?

אדרבה. ילמדני היכן?

לא תנאים אלא אמוראים - פסחים עב,ב, והרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות שגגות) פסק כמ"ד שחייב חטאת.

א. זו כן מחלוקת תנאים (והמחלוקת בין הלישנות היא כאיזה תנא פוסק ר' יוחנן).
ב. מדוע פשיטא לך לדמות זאת דווקא לצלי ונותר שפסק הרמב"ם שחייב, ולא למל בשבת תינוק שזמנו במוצאי שבת במקום תינוק שזמנו בשבת שפטור מפני שזמנו בהול אע"פ שלא עשה מצוה?

רמב"ם שגגות פ"ב הל' ח'
"כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור מחטאת, שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת"
ובכס"מ שם כתב:
"כל העושה מצוה מן המצות וכו' כיצד הבא על יבמתו והיא נדה וכו'. בפסחים פרק אלו דברים (דף ע"ב:) ר"י [אמר] אשתו נדה בעל חייב (דה"ל לשיולי) יבמתו נדה בעל פטור וכו' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה באשתו מעוברת והאיכא שמחת עונה שלא בשעת עונתה והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו סמוך לוסתה א"ה אפילו יבמתו נמי יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה, ומשמע דבאשתו נמי פטור אא"כ היתה מעוברת ושלא בשעת עונתה וסמוך לוסתה. ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה"ל לשיולה"

אמנם איני מצוי עכשיו בתוככי הסוגיא, אך נלענ"ד, שלפי ביאור הכס"מ בדעת הרמב"ם, אמנם עשה גם מצוה וגם עבירה, וכיון שהיה צריך לשאול ולברר לפני שעבר, חייב כפרה.
וכל דברי הרמב"ם איירי לענין העבירה, אם צריך כפרה עליה או לא. ובזה פסק הרמב"ם שאם היה צריך לברר ולהישמר - חייב כפרה. אך לא נאמר כאן שלא קיים מצוה.
מ"מ דבריו איירי במעשה אחד, שיש בו גם מצוה משום סיבה א' (יבמתו/אשתו), ויש גם עבירה משום סיבה ב' (נידה).

אך עדיין קשה לי מה ששאלתי:
אמנם נכון שיצטרך כפרה על אכילת החמץ בפועל (ואין שתי סיבות במעשה אחד), מפני שלא נשמר ובירר מה הוא אוכל לפני אכילתו.
אך מצד שני הרי נתכוון לעשות מצוה (אכילת מצה) ולא עבירה, ולמה לא יקבל שכר על כוונתו ומחשבתו הטובה, כב"נתכוון לאכול חזיר וכו'"?
הרי אלו שני עניינים, מצד אחד שכר על כוונתו ומחשבתו שקדמה למעשהו, ומצד שני כפרה על ש"לא נשמר" ממעשה עבירה בפועל.

(ובמחשבה שניה, קשה "להעתיק" את דברי הגרי"ז ב"נתכוון לאכול חזיר" לנדו"ד, כי לכאורה קשה להבין כיצד מעשה אחד יחשב גם מעשה מצוה בגלל כוונתו הטובה, וגם מעשה עבירה כי לא נשמר מחמץ. אך לדברי התרוה"ד ב"נתכוון לאכול חזיר" - שחייב כפרה על כוונתו ומחשבתו הרעה, למה כאן לא יקבל שכר על כוונתו ומחשבתו הטובה?)

עושה חדשות כתב:נתכוין לאכול מצה ועלה בידו ירק, יש לו שכר טוב על כוונתו ואפילו על מעשהו, וא"א לטעון כנגדו היה עליך לבדוק שזה מצה ולא ירק, כי מה איסור יש באכילת ירק. (ואולי אם ע"י אכילת הירק וטעותו שהוא מצה הרי נמנע מאכילת מצה אחרת, אבל אין האשמה באכילת ירק כי אם במה שלא בדק אח"כ או קודם לכן). אבל אם עלה בידו חמץ, ויש עליו טענה למה לא נזהר ולמה לא בדק, מהיכ"ת שיקבל שכר על כך שסבר שזה מצה, הרי היה עליו לברר ולבדוק שזה מצה ולא חמץ. (אולי עדיין יל"ד בכסבור שהוא מצה ועלה בידו נבילה, שזה ב' ענינים נפרדים, אבל מצה וחמץ לכאו' נראה כנ"ל).

ואמנם כ' הרמב"ן בפרשת ויקרא "הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד, ויתכן שהטעם וכו' בטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים, ולפיכך אף על פי שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות", ובאמת זה טעם להקל עליו ולהרבות בכפרתו, וכפי שהביאו מהסוג' של טעה בדבר מצוה, (ואולי יש גם ענין של 'בהול' כמבואר שם), אבל שכר טוב על מצוה כאשר שגג ונכשל בה עצמה במה שהיה לו להיזהר, מהיכ"ת.

ראה נא מה שהוספתי לבאר, לתת לו שכר על כוונתו הטובה, וגם לחייבו כפרה על שלא נשמר, כי אולי אין זה סותר להדדי.

עושה חדשות כתב:נתכוין לאכול מצה ועלה בידו ירק, יש לו שכר טוב על כוונתו ואפילו על מעשהו, וא"א לטעון כנגדו היה עליך לבדוק שזה מצה ולא ירק, כי מה איסור יש באכילת ירק. (ואולי אם ע"י אכילת הירק וטעותו שהוא מצה הרי נמנע מאכילת מצה אחרת, אבל אין האשמה באכילת ירק כי אם במה שלא בדק אח"כ או קודם לכן). אבל אם עלה בידו חמץ, ויש עליו טענה למה לא נזהר ולמה לא בדק, מהיכ"ת שיקבל שכר על כך שסבר שזה מצה, הרי היה עליו לברר ולבדוק שזה מצה ולא חמץ. (אולי עדיין יל"ד בכסבור שהוא מצה ועלה בידו נבילה, שזה ב' ענינים נפרדים, אבל מצה וחמץ לכאו' נראה כנ"ל).

ומה יהיה הדין, אם נתכוון לאכול מצה ועלה בידו חמץ, והוא "מתעסק" באכילת החמץ?
א"נ דלא אמרינן ביה דחייב "שכן נהנה".
האם מתן שכרו על כוונתו הטובה יהיה תלוי אי נקטינן כהרעק"א בסי' ח' - דגם "מתעסק" בעי כפרה?

אליהו בן עמרם כתב:

עושה חדשות כתב:נתכוין לאכול מצה ועלה בידו ירק, יש לו שכר טוב על כוונתו ואפילו על מעשהו, וא"א לטעון כנגדו היה עליך לבדוק שזה מצה ולא ירק, כי מה איסור יש באכילת ירק. (ואולי אם ע"י אכילת הירק וטעותו שהוא מצה הרי נמנע מאכילת מצה אחרת, אבל אין האשמה באכילת ירק כי אם במה שלא בדק אח"כ או קודם לכן). אבל אם עלה בידו חמץ, ויש עליו טענה למה לא נזהר ולמה לא בדק, מהיכ"ת שיקבל שכר על כך שסבר שזה מצה, הרי היה עליו לברר ולבדוק שזה מצה ולא חמץ. (אולי עדיין יל"ד בכסבור שהוא מצה ועלה בידו נבילה, שזה ב' ענינים נפרדים, אבל מצה וחמץ לכאו' נראה כנ"ל).

ומה יהיה הדין, אם נתכוון לאכול מצה ועלה בידו חמץ, והוא "מתעסק" באכילת החמץ?
א"נ דלא אמרינן ביה דחייב "שכן נהנה".
האם מתן שכרו על כוונתו הטובה יהיה תלוי אי נקטינן כהרעק"א בסי' ח' - דגם "מתעסק" בעי כפרה?

מתעסק באיסורי אכילה - חייב חטאת.
ואולי זהו גם חלק מהחילוק שבין שני תינוקות לבין צלי ונותר.

עזריאל ברגר כתב:

אליהו בן עמרם כתב:

עושה חדשות כתב:נתכוין לאכול מצה ועלה בידו ירק, יש לו שכר טוב על כוונתו ואפילו על מעשהו, וא"א לטעון כנגדו היה עליך לבדוק שזה מצה ולא ירק, כי מה איסור יש באכילת ירק. (ואולי אם ע"י אכילת הירק וטעותו שהוא מצה הרי נמנע מאכילת מצה אחרת, אבל אין האשמה באכילת ירק כי אם במה שלא בדק אח"כ או קודם לכן). אבל אם עלה בידו חמץ, ויש עליו טענה למה לא נזהר ולמה לא בדק, מהיכ"ת שיקבל שכר על כך שסבר שזה מצה, הרי היה עליו לברר ולבדוק שזה מצה ולא חמץ. (אולי עדיין יל"ד בכסבור שהוא מצה ועלה בידו נבילה, שזה ב' ענינים נפרדים, אבל מצה וחמץ לכאו' נראה כנ"ל).

ומה יהיה הדין, אם נתכוון לאכול מצה ועלה בידו חמץ, והוא "מתעסק" באכילת החמץ?
א"נ דלא אמרינן ביה דחייב "שכן נהנה".
האם מתן שכרו על כוונתו הטובה יהיה תלוי אי נקטינן כהרעק"א בסי' ח' - דגם "מתעסק" בעי כפרה?

מתעסק באיסורי אכילה - חייב חטאת.
ואולי זהו גם חלק מהחילוק שבין שני תינוקות לבין צלי ונותר.

לאו כו'ע סברי דאמרינן 'שכן נהנה' בכל איסורי אכילה לבר מחלבים ועריות.
אמנם מצינו באחרונים (חלקת יואב, ונראה שגם הרעק"א סובר כך) דאמרינן "שכן נהנה" גם בשאר איסורי אכילה,
אך הרי בגמ' לכאורה נתחדש דין זה ב"חלבים ועריות", ואם היה דין זה גם בשאר איסורי אכילה - למה נקטה הגמ' דווקא "חלבים ועריות".
ולענ"ד תלוי בביאורי האחרונים ב"שכן נהנה", ואכמ"ל.