פורום אוצר החכמה

המקור להמושג של עיקול הוא בחו"מ ע"ג סעי' י', במקום שהלוה מבזבז נכסיו, יכול המלוה לבקש מבי"ד שיעקלו נכסיו שלא יוכל לבזבזם, ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי.
ובסי' י"ד מבואר ברמ"א, שאחרי שנתעקלו הנכסים, מקרי הנתבע התובע ונהפכו היוצרות. ועיי"ש בפתחי תשובה בשם החוו"י בהגדרת הדברים.

כהיום נהגו לעקל, וגם נהגו להתעלם מעיקולים.
אמנם כהיום משתמשים בכח העיקול להכריח להשני לבא לבי"ד או בי"ד מסוים, וגם עושים כן ע"י בתי דינים שאין להם כח לדון בכפייה. למשל, בי"ד בעיר פלוני אין לה סמכות של בי"ד שבעיר, אלא יושבים ודנים בהסכמת בעלי הדין. אם הם יכריזו עיקול שאין הנתבע יכול למכור נכסיו או קרקע פלונית, למה צריכים לשמוע בקולם? מי המה בכלל? מי קבל את סמכותם? לא הנתבע ולא הלוקחים הפוטנציאליים. כהיום אין שום בי"ד שיש לה הכח לדון בכפייה (אולי בניו סקווער ייסדו את העיר באופן אחר, איני יודע), ולכן כל ענין העיקול אינו אלא הבל? או לא? איפוא אפשר למצוא מידע על הנושא?

כהיום נהגו לעקל?
ראשית הגדרה של "עיקול" מתוך ויקיפדיה
עיקול הוא החרמת רכוש או כספים, בין שמצויים בידי החייב בעת הטלת העיקול ובין שהחייב יהיה זכאי להם בעתיד. עיקול מופעל בדרך כלל באחד משלושה מקרים עיקריים:

כאשר לווה לא עמד בתנאי הפירעון של הלוואה, שהנכס המעוקל שועבד, שימש ערבון או שימש בטוחה לפרעונה
כאשר אדם קיבל מוצר או שירות מסוים לפי הסכמה או חוזה, אך לא פרע את התמורה שנקבעה להם בחוזה
כאשר השלטון מכריז, בידיעת בעל הנכס או שלא בידיעתו, על דרישה לתשלום או העברת הנכס לידי השלטון.
ברוב המקרים חייב הנושה לבצע הליך חוקי כדי לזכות בצו שיאפשר עיקול הנכס, פעמים רבות באמצעות צו עיקול הניתן בידי בית משפט ונאכף בידי ההוצאה לפועל.

רשויות שלטוניות, כמו רשות המיסים, המוסד לביטוח לאומי, עירייה וגורמים הפועלים מטעמם רשאים להוציא צווי עיקול ללא צו בית משפט, לדוגמה, הטלת עיקול על חשבון הבנק מטעם חברה פרטית הגובה חובות עבור העירייה.

בית דין אף פעם לא מעקל. הוא כותב כתב עיקול. זה לא עיקול הקלאסי עליו מדבר השולחן ערוך. שם הבי"ד היה לו את התוקף כמו שיש להבדיל לבית משפט ובפועל החרימו את הרכוש הנדון. כאן הבית דין מורה בתור פסק על עיקול ונמצא שהמוחזק עדיין מוחזק וכמו שאמר החכם "מפטירין כדאתמול"...

אני לא יודע איך זה הולך בארץ, אבל כאן בחו"ל כל פעם שיש סכסוך, מתחילים בעיקול, ומי שיש לו הרבה צלוחיות, יכול לצור את כולם ע"י העיקולים למיניהם.

אבל הענין הוא ההלכה. מה יעשה אדם בארה"ב, אנגליה, צרפת, בלגיה, אוסטרליא, ושאר מקומות שאין שמה רבנות וכדו', ויש לו תביעה על חבירו והלה מתחמק או מבריח את נכסיו?

ספרים וועלט כתב:כהיום נהגו לעקל?
ראשית הגדרה של "עיקול" מתוך ויקיפדיה
עיקול הוא החרמת רכוש או כספים, בין שמצויים בידי החייב בעת הטלת העיקול ובין שהחייב יהיה זכאי להם בעתיד. עיקול מופעל בדרך כלל באחד משלושה מקרים עיקריים:

כאשר לווה לא עמד בתנאי הפירעון של הלוואה, שהנכס המעוקל שועבד, שימש ערבון או שימש בטוחה לפרעונה
כאשר אדם קיבל מוצר או שירות מסוים לפי הסכמה או חוזה, אך לא פרע את התמורה שנקבעה להם בחוזה
כאשר השלטון מכריז, בידיעת בעל הנכס או שלא בידיעתו, על דרישה לתשלום או העברת הנכס לידי השלטון.
ברוב המקרים חייב הנושה לבצע הליך חוקי כדי לזכות בצו שיאפשר עיקול הנכס, פעמים רבות באמצעות צו עיקול הניתן בידי בית משפט ונאכף בידי ההוצאה לפועל.

רשויות שלטוניות, כמו רשות המיסים, המוסד לביטוח לאומי, עירייה וגורמים הפועלים מטעמם רשאים להוציא צווי עיקול ללא צו בית משפט, לדוגמה, הטלת עיקול על חשבון הבנק מטעם חברה פרטית הגובה חובות עבור העירייה.

בית דין אף פעם לא מעקל. הוא כותב כתב עיקול. זה לא עיקול הקלאסי עליו מדבר השולחן ערוך. שם הבי"ד היה לו את התוקף כמו שיש להבדיל לבית משפט ובפועל החרימו את הרכוש הנדון. כאן הבית דין מורה בתור פסק על עיקול ונמצא שהמוחזק עדיין מוחזק וכמו שאמר החכם "מפטירין כדאתמול"...

העיקול של ויקיפדיה הוא הוא שאינו העיקול הקלאסי של השו"ע.
כשבי"ד בימינו קובע שהנכס מעוקל, אמנם הם לא נוטלים אותו לידם ולרשותם פיזית, אבל בהחלט המוחזק איבד את דינו כמוחזק באותו הרגע. ולזה אהני המושג עיקול. זה קיבל הוראת בית דין שזה כביכול בשליטתם ולא בשליטתו, ועל פי דין עד שירד לדין אסור לו לפעול באותו נכס או רכוש.
נכון שאין היום כח בית דין של "שוטרים ושופטים", וסומכים על מידת שמירת הדת של המקבל והיר"ש שלו.
גם אין היום כפיה על שמירת שבת, ולא על הצדקה.
זה בגלל שאנו בגלות.
אבל לא שהשתנה דין השו"ע. ההלכה היא הלכה. יהודי חייב לשמור שבת, ולתת צדקה. ושאר הדינים שבי"ד מורים לו בין באו"ח ויו"ד ובין בחו"מ. רק שבגלל מצב הגלות העיקול הוא ע"פ הוראה לבד ונשאר בתחום בית המעוקל.
ולכן כשהתובע מעורר לבי"ד שיש חשש שהמעוקל לא יקיים, מורים לו לעשות גם עיקול ע"י ערכאות ברשות בי"ד עד שירד הנתבע לדין בבי"ד על עצם הדבר. ומעשים שבכל יום.

אתה מטיף יפה, אבל לא מביא שום מקור להדברים. למה אני חייב להקשיב לקול שלשה חותמי מודעה? במה כוחם יפה? הם לא מונו על ידי, ואני לא משועבד לפסקיהם בשאר עניינים, וכאן הרי לא פסקו אלא השתמשו בסמכות, ולזה אשאל מהו הסמכות הזה? היכן מצינו אותו? איפוא בדברי הפוסקים דנו בזה? השו"ע מיירי בבי"ד של העיר, דבר שאין לנו כהיום.

ולכן, מי התיר להם ללכת לערכאות על זה? בשלמא כאשר הלה מסרב לדין, אז אי' בגמ' ב"ק שמותר. אבל זה נפסק להדיא שאם חוששים או אפילו יודעים בבירור שהלה לא ילך לב"ד, מ"מ צריכים לתבוע אותו מקודם, וכאשר אין זכות תביעה, האיך יתירו את הדבר?

ליטוואק פון בודאפעסט כתב: השו"ע מיירי בבי"ד של העיר, דבר שאין לנו כהיום.

בהחלט יש היום (אולי לא בחו"ל)

דבריו הנכונים לכאורה של הרב ליטוואק מהווים ערעור גדול, כידוע, על כל המושג של 'אוצר בית דין' בשביעית

וכמדומני שאפילו במושב 'קוממיות' אין בית דין של ממש

וכמה אירוניה יש במה ששמעתי מחקלאי מהצפון שהוא מתלבט לאיזה בית דין למסור את קרקעותיו...

מצ"ב שני מאמרים (אחד שלי, וגילוי נאות מחייב לומר שחזרתי בי מחלק מהאמור בו, אך לא לנד"ד)

תודה רבה על המאמרים, אבדוק בעת הפנאי.

עי' כאן [באנגלית] http://bethdin.org/wp-content/uploads/2 ... DAVol1.pdf עמ' 34 [31 בפדף] הערה 19.

לא הובאו כאן מקורות קדומים, רק של הדור שלנו.

אמנם אוסיך שהר"י ווייל מובא ברמ"א שם כתב שאין לעקל אלא כאשר הלה אינו ציית דינא. וכ"ה דעת התרוה"ד. והיינו שאם ראובן בעיר אחת רוצה לתבוע את שמעון בעיר שני, ויש לשמעון נכסים בעיר ראובן, אין ראובן יכול לעכב את הנכסים ולחייב את ראובן לבא לעירו להתדיין, אלא ילך לעירו של שמעון. אם שמעון מסרב לבא לדין בעירו, אז וויתר על זכותו להתדיין בעירו וחייב לבא אחרי ראובן אחרי שנתעקלו נכסיו שמה. או יוותר על נכסיו.

ובש"ך ציין לכמה תשובות גדולי האחרונים בזה, ויש לעיין בכולם. בינתיים הסתכלתי בתשו' מהר"י בן לב שכתב שלא רק אם הלה מסרב לבא לדין, אלא גם אם הלה יכול לסרב לדין, כגון שהוא אלם או עשיר או רב ואב"ד, אזי אפשר לעקל הנכסים בעירו של ראובן ללא שום דבר בלתי הוגן מצד שמעון.

לפ"ז כהיום בחו"ל, שכל אחד ואחד יכול לסרב לבא לדין ללא שום בעיות, ולא יפסיד כלום מזה, נראה שאפשר לעקל אף נכסי צדיק וישר, ובטלה דין הולכים אחר הנתבע אם אך יש לו מעות בעיר התובע.

(אגב, בשו"ת מבי"ט ח"ב סי' ל"ג דן בדבר שני אחים, הרב דוד עראמה והרב יצחק עראמה, שהשני היגר ממצרים לארץ ישראל והיה סכסוך ביניהם, וחתום שם המבי"ט והב"י. האם מישהו מכיר מי הם? זה לא בעל העקידה, שלא התגורר בארץ ישראל ולא היה במצרים אלא מגולי ספרד)

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:
(אגב, בשו"ת מבי"ט ח"ב סי' ל"ג דן בדבר שני אחים, הרב דוד עראמה והרב יצחק עראמה, שהשני היגר ממצרים לארץ ישראל והיה סכסוך ביניהם, וחתום שם המבי"ט והב"י. האם מישהו מכיר מי הם? זה לא בעל העקידה, שלא התגורר בארץ ישראל ולא היה במצרים אלא מגולי ספרד)

ר' דוד עראמה כתב פירוש על הרמב"ם שנמצא בספר הליקוטים של פרנקל בשם רד"ע http://www.moreshet-auctions.com/book-c ... ardi-sages

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:לא הובאו כאן מקורות קדומים, רק של הדור שלנו.

אמנם אוסיך שהר"י ווייל מובא ברמ"א שם כתב שאין לעקל אלא כאשר הלה אינו ציית דינא. וכ"ה דעת התרוה"ד. והיינו שאם ראובן בעיר אחת רוצה לתבוע את שמעון בעיר שני, ויש לשמעון נכסים בעיר ראובן, אין ראובן יכול לעכב את הנכסים ולחייב את ראובן לבא לעירו להתדיין, אלא ילך לעירו של שמעון. אם שמעון מסרב לבא לדין בעירו, אז וויתר על זכותו להתדיין בעירו וחייב לבא אחרי ראובן אחרי שנתעקלו נכסיו שמה. או יוותר על נכסיו.

ובש"ך ציין לכמה תשובות גדולי האחרונים בזה, ויש לעיין בכולם. בינתיים הסתכלתי בתשו' מהר"י בן לב שכתב שלא רק אם הלה מסרב לבא לדין, אלא גם אם הלה יכול לסרב לדין, כגון שהוא אלם או עשיר או רב ואב"ד, אזי אפשר לעקל הנכסים בעירו של ראובן ללא שום דבר בלתי הוגן מצד שמעון.

לפ"ז כהיום בחו"ל, שכל אחד ואחד יכול לסרב לבא לדין ללא שום בעיות, ולא יפסיד כלום מזה, נראה שאפשר לעקל אף נכסי צדיק וישר, ובטלה דין הולכים אחר הנתבע אם אך יש לו מעות בעיר התובע.

כבר העירו דיינים (ולמיטב זכרוני הדברים מפורשים בדברי הפוסקים) שהדין שהולכים אחר הנתבע איננו כלי נשק שמטרתו למנוע מהתובע לתבוע, אלא דין שמטרתו לאפשר לנתבע להתדיין בעירו.
לפיכך, אם נראה בעליל לבית הדין שהנתבע לא מוכן לבוא לבית דין אחר (או שהבית הדין שמציע הנתבע לא רלוונטי כי הוא קשור לנתבע וכו') אז משתמשים בעיקול כדי שיתקיים דיון לפחות אצליהם.

כנראה לא ראית את דברי המהר"י בן לב, נמצא בקונטרס שם כתוב סי' ע"ג ש"ך סקל"ד, עיי"ש. לא צריכים שהלה יסרב, אלא שיש ביכולתו לסרב.

בברכה המשולשת כתב:מצ"ב שני מאמרים (אחד שלי, וגילוי נאות מחייב לומר שחזרתי בי מחלק מהאמור בו, אך לא לנד"ד)

סליחה הרב זק, אבל חמסי וחמתי עליך.
אתה מלקט את השיטות במאמריך, ללא אחריות

אתה מביא 'וכן קבע הגרי"ש אלישיב: "בית דין - ירושלים' אשר יושב על מדין באופן קבוע, בודאי נחשב לבית דין קבוע שבעיר"

והמקור לזה הוא בפסקי דין של הבי"ד של הרא"ד לוין.

לא התעצלתי, ועיינתי שמה, ואיני יודע האיך סילפת את דבריו.

קודם, אלו אינם דברי הגרי"ש אלא מה שאב הבי"ד וחברי הבי"ד אומרים ששמעו מפיו, ויש בזה הבדל גדול, כמובן. ומה אכן שמעו? הבה נסתכל:

האם אכן אמר כן הגרי"ש? האם אמר מעולם שדי לנו בזה שהם דנים ב'קביעות'?

סליחה, אבל כן לא ייעשה, ויש בזה משום פסיעה על ראשי עם קדוש לכפות אותם להכנע לדבר שאינם חייבים להכנע אליה.

גם דברי האגרות משה אינם בדקדוק, וברור מילולו שדעתו שאין בי"ד קבוע כהיום, אם לא נתקבל על ידי בני העיר, ואם נתמנה על ידי הרב, שהוא עצמו נתקבל ע"י בני העיר, אז יש להם אותו סמכות שיש להרב. כהיום, ברוב מקומות בעולם, אין מושג של רב המתקבל ע"י בני העיר. אכן, כאשר יבא רב חדש לעיר גייטסהעד, וירצה הלה להקים בי"ד, יהיה להם אותו סמכות. אבל חוץ מזה אין לנו כזה. בארץ מתמנים רבנים על ידי מועצות דתיות, לא ע"י בני העיר.

הוספה: כנראה לא דקדקתי בעצמי, שהמאמר שאני מגיב עליה לא נכתב על ידיך אלא על ידי מישהו בשם הרב נתן חי אשר לא אכיר אותו כלל.

ע"ע כאן viewtopic.php?f=51&t=50587

נמצא תח"י צילום כת"י ממכתב מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל (אולי נדפס גם בשו"ת שבט הלוי) וז"ל:

צום העשירי תשנ"ו
כבוד הרבנים הגדולים חברי ביד"צ דק"ק קרית ספר שליט"א ובראשם כבוד הגאון המפ' בנש"ק ר' שלמה זלמן אולמאן שליט"א ובנשיאות הגאון המפורסם הר' שמחה קסלר שליט"א האב"ד קרית ספר
אחדשה"ט וש"ת בכבוד אשר נשאלתי מכבודכם ע"י ידידי הרב הגאון המופלא כש"ת ר' שלמה זלמן אולמן שליט"א - בדין דמבואר ברמ"א חו"מ סי' ג' דאם יש בי"ד קבוע בעיר אין לדון בזבל"א והנפ"מ אם בי"ד שלכם נחשב קבוע.
אומר בקיצור ולהלכה, שאין לי רק לחזק ולאשר עו"פ מה שכתבתי במק"א ובשבט הלוי ח"ח סי' ש"ב, דלמעשה יש בי"ד קבוע גם בזה"ז לענין הנ"ל, ובפרט בעיר שלכם קרית ספר דאתם קבועים לכך להורות לרבים וקבלו אתכם עליהם, וגם מש"כ הגאון בעל אגר"מ לא שייך במקרה שלכם, וגם בערים גדולים נטיתי מדבריו הנ"ל כמבואר לעני כמוני בתשובה שם ובמק"א - ומלבד זה כל ענין זבל"א בזה"ז צריך תיקון בהרבה מן ה... הי' כאשר בארתי שם וגם בח"ח סי' ...

נ. ב. פשוט דכל הממרה נגד ב"ד קבוע בעיר - שהוא בי"ד של ת"ח אנשי מעשה כאלו כממרה נגד בי"ד הגדול שבישראל.
ע"ז בעה"ח
שמואל הלוי ואזנר

הרי לך דגם לדידיה בעי קבלת הרבים, ולא סגי במה שהם יושבים בקביעות.

והמעיין שם בשבט הלוי יווכח שמדובר שם במי ששייך לקהלה מסוימת לכל דבריו, כמו מה שנקרא היום 'חסידות', שהאדם שייך לקהלת בעלזא, באבוב, פאפא, בעלזא מאכנובקא, באבוב 45, וויזניץ, לב טהור, חב"ד ועוד ועוד, שאם יש לקהלה ההיא בי"ד הרי הוא כפוף להם ג"כ.
אמנם אברך רגיל המתגורר בבני ברק או ירושלים, ומתפלל בחניכי הקרוב לביתו או באיזה מהישיבות שמה, אינו כפוף לשון בי"ד לפי מה שכתב שם.

בענין קרית ספר אינני מכיר המציאות. אם אכן מונה הרב בשם הקהלה ועל ידיהם, והוא מינה בי"ד, הרי האגרות משה אכן לא נחלק.

בעיירות כמו לונדון וכדו', אשר שייכים לקהלה ע"י החברא קדישא, ומ"מ אין כח להציבור להתערב בענין מינוי הרב, ואין מי שזוכר שום יום מן הימים שהיתה איזה בחירות בכלל הקהלה, והכל נעשה ע"י העסקנים, באמת איני יודע. בבחרותי צעק עלי מישהו שאסור לי להגיד כלום, כי הרב אלחנן הלפרן הוא המרא דאתרא, וכאשר שאלתי אותו על תאריך המינוי, צעק עלי עוד. ואני בתומי חשבתי שהרב של הקהלה היה הרב העניך פאדווא. מ"מ שם אין עושים עיקולים, סירובים, ושום כפיות, והרבה חרדים מתדיינים אצל בית דין מאחד הקהלות האחרות.

יש מדובר גדול בשו"ת מאזני צדק מראב"ד דהתאחדות דרבנן בארה"ב וקנדה חלק ד' חו"מ סימן ה' ו' בענין יסוד המנהג של עשיית עיקול עיי"ש

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:הרי לך דגם לדידיה בעי קבלת הרבים, ולא סגי במה שהם יושבים בקביעות.

והמעיין שם בשבט הלוי יווכח שמדובר שם במי ששייך לקהלה מסוימת לכל דבריו, כמו מה שנקרא היום 'חסידות', שהאדם שייך לקהלת בעלזא, באבוב, פאפא, בעלזא מאכנובקא, באבוב 45, וויזניץ, לב טהור, חב"ד ועוד ועוד, שאם יש לקהלה ההיא בי"ד הרי הוא כפוף להם ג"כ.
אמנם אברך רגיל המתגורר בבני ברק או ירושלים, ומתפלל בחניכי הקרוב לביתו או באיזה מהישיבות שמה, אינו כפוף לשון בי"ד לפי מה שכתב שם.

בענין קרית ספר אינני מכיר המציאות. אם אכן מונה הרב בשם הקהלה ועל ידיהם, והוא מינה בי"ד, הרי האגרות משה אכן לא נחלק.

בעיירות כמו לונדון וכדו', אשר שייכים לקהלה ע"י החברא קדישא, ומ"מ אין כח להציבור להתערב בענין מינוי הרב, ואין מי שזוכר שום יום מן הימים שהיתה איזה בחירות בכלל הקהלה, והכל נעשה ע"י העסקנים, באמת איני יודע. בבחרותי צעק עלי מישהו שאסור לי להגיד כלום, כי הרב אלחנן הלפרן הוא המרא דאתרא, וכאשר שאלתי אותו על תאריך המינוי, צעק עלי עוד. ואני בתומי חשבתי שהרב של הקהלה היה הרב העניך פאדווא. מ"מ שם אין עושים עיקולים, סירובים, ושום כפיות, והרבה חרדים מתדיינים אצל בית דין מאחד הקהלות האחרות.

בחירת רבנים מטעם המדינה בארץ הוא תפקיד ועדה שעשויה ממשרד הדתות פוליטקאים וגבאים מסוימים מהעיר שהוא נבחר לשם, ונסגר בדילים בין חצרות רבנים ופוליטיקאים שונים.
יש גם מינוי רבנים מטעם הגדולים שנעשה בידי חצרות גדולים שונים, וגם אותם לא מעניין מה הציבור רוצה, וכ"ש שאין לציבור זכות בחירה. אלא פשוט מנחיתים על הציבור את "הרב" שלהם.
בכל אופן אין להם שום סמכות מחייבת, ובודאי לא לענין להיות ב"ד.

יש עוד אריכות גדול בשו"ת הברי והשמא (ח"ג סימן ז') מחד מגדולי הבוררים וטוענים מדורינו בארה"ב שהאריך הרבה בנידון זה ומפקפק שם על כמה דברים שכתב במאזני צדק הנ"ל עיי"ש

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:

בברכה המשולשת כתב:מצ"ב שני מאמרים (אחד שלי, וגילוי נאות מחייב לומר שחזרתי בי מחלק מהאמור בו, אך לא לנד"ד)

סליחה הרב זק, אבל חמסי וחמתי עליך.
אתה מלקט את השיטות במאמריך, ללא אחריות

אתה מביא 'וכן קבע הגרי"ש אלישיב: "בית דין - ירושלים' אשר יושב על מדין באופן קבוע, בודאי נחשב לבית דין קבוע שבעיר"

והמקור לזה הוא בפסקי דין של הבי"ד של הרא"ד לוין.

לא התעצלתי, ועיינתי שמה, ואיני יודע האיך סילפת את דבריו.

קודם, אלו אינם דברי הגרי"ש אלא מה שאב הבי"ד וחברי הבי"ד אומרים ששמעו מפיו, ויש בזה הבדל גדול, כמובן. ומה אכן שמעו? הבה נסתכל:

אוצר החכמה_23284.jpg

האם אכן אמר כן הגרי"ש? האם אמר מעולם שדי לנו בזה שהם דנים ב'קביעות'?

סליחה, אבל כן לא ייעשה, ויש בזה משום פסיעה על ראשי עם קדוש לכפות אותם להכנע לדבר שאינם חייבים להכנע אליה.

גם דברי האגרות משה אינם בדקדוק, וברור מילולו שדעתו שאין בי"ד קבוע כהיום, אם לא נתקבל על ידי בני העיר, ואם נתמנה על ידי הרב, שהוא עצמו נתקבל ע"י בני העיר, אז יש להם אותו סמכות שיש להרב. כהיום, ברוב מקומות בעולם, אין מושג של רב המתקבל ע"י בני העיר. אכן, כאשר יבא רב חדש לעיר גייטסהעד, וירצה הלה להקים בי"ד, יהיה להם אותו סמכות. אבל חוץ מזה אין לנו כזה. בארץ מתמנים רבנים על ידי מועצות דתיות, לא ע"י בני העיר.

הוספה: כנראה לא דקדקתי בעצמי, שהמאמר שאני מגיב עליה לא נכתב על ידיך אלא על ידי מישהו בשם הרב נתן חי אשר לא אכיר אותו כלל.

הרב לפ"ב, אל נא באפך,

א. למאמר יש סיכום, והוא המביע את מהלך הדברים. בסיכום נאמר במפורש על מה מדובר בו- על בתי הדין ביישובים הקהילתיים.
ב. בתי הדין הנ"ל אכן עונים על התנאים המובאים שם מהפוסקים, ואה"נ שהמאמר איננו עוסק ביישום הדברים בירושלים, בני ברק או (להבדיל אא"ה) ניו-יורק או לונדון.
ג. הגאון המחבר שליט"א הוא אב"ד של בית הדין לממונות באיתמר (גילוי נאות- אני הקטן אחד מהדיינים שם) ורב היישוב שנים רבות (לאחרונה ממש פרש בגלל גילו), ומאמר זה מבוסס על נימוקים לפסק דין מסויים, שסבב סביב שאלה זו.
ד. גדולי הדיינים איתם התייעצנו על כך, הסכימו עם מסקנת פסק הדין ועם מסקנת המאמר.
ה. לגבי מה שכתבו כאן בעניין בחירת רבנים, הרי שביישובים הקהילתיים הרב נבחר בהצבעה של הציבור.

לגבי סמכות של בית דין ישובי, ראו גם במאמר של הרב ניר אביב, שצורף כאן: download/file.php?id=102186

בברכה המשולשת כתב:

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:

בברכה המשולשת כתב:מצ"ב שני מאמרים (אחד שלי, וגילוי נאות מחייב לומר שחזרתי בי מחלק מהאמור בו, אך לא לנד"ד)

סליחה הרב זק, אבל חמסי וחמתי עליך.
אתה מלקט את השיטות במאמריך, ללא אחריות

אתה מביא 'וכן קבע הגרי"ש אלישיב: "בית דין - ירושלים' אשר יושב על מדין באופן קבוע, בודאי נחשב לבית דין קבוע שבעיר"

והמקור לזה הוא בפסקי דין של הבי"ד של הרא"ד לוין.

לא התעצלתי, ועיינתי שמה, ואיני יודע האיך סילפת את דבריו.

קודם, אלו אינם דברי הגרי"ש אלא מה שאב הבי"ד וחברי הבי"ד אומרים ששמעו מפיו, ויש בזה הבדל גדול, כמובן. ומה אכן שמעו? הבה נסתכל:

אוצר החכמה_23284.jpg

האם אכן אמר כן הגרי"ש? האם אמר מעולם שדי לנו בזה שהם דנים ב'קביעות'?

סליחה, אבל כן לא ייעשה, ויש בזה משום פסיעה על ראשי עם קדוש לכפות אותם להכנע לדבר שאינם חייבים להכנע אליה.

גם דברי האגרות משה אינם בדקדוק, וברור מילולו שדעתו שאין בי"ד קבוע כהיום, אם לא נתקבל על ידי בני העיר, ואם נתמנה על ידי הרב, שהוא עצמו נתקבל ע"י בני העיר, אז יש להם אותו סמכות שיש להרב. כהיום, ברוב מקומות בעולם, אין מושג של רב המתקבל ע"י בני העיר. אכן, כאשר יבא רב חדש לעיר גייטסהעד, וירצה הלה להקים בי"ד, יהיה להם אותו סמכות. אבל חוץ מזה אין לנו כזה. בארץ מתמנים רבנים על ידי מועצות דתיות, לא ע"י בני העיר.

הוספה: כנראה לא דקדקתי בעצמי, שהמאמר שאני מגיב עליה לא נכתב על ידיך אלא על ידי מישהו בשם הרב נתן חי אשר לא אכיר אותו כלל.

הרב לפ"ב, אל נא באפך,

א. למאמר יש סיכום, והוא המביע את מהלך הדברים. בסיכום נאמר במפורש על מה מדובר בו- על בתי הדין ביישובים הקהילתיים.
ב. בתי הדין הנ"ל אכן עונים על התנאים המובאים שם מהפוסקים, ואה"נ שהמאמר איננו עוסק ביישום הדברים בירושלים, בני ברק או (להבדיל אא"ה) ניו-יורק או לונדון.
ג. הגאון המחבר שליט"א הוא אב"ד של בית הדין לממונות באיתמר (גילוי נאות- אני הקטן אחד מהדיינים שם) ורב היישוב שנים רבות (לאחרונה ממש פרש בגלל גילו), ומאמר זה מבוסס על נימוקים לפסק דין מסויים, שסבב סביב שאלה זו.
ד. גדולי הדיינים איתם התייעצנו על כך, הסכימו עם מסקנת פסק הדין ועם מסקנת המאמר.
ה. לגבי מה שכתבו כאן בעניין בחירת רבנים, הרי שביישובים הקהילתיים הרב נבחר בהצבעה של הציבור.

סליחה, אבל אני לא מכיר את הבי"ד שלך ולא את הדיינים שמה.
ראיתי מאמר ושמה סילפו את דברי הגרי"ש אלישיב. לא טענתי על הפסק והמסקנא שלהם, אלא על מה שהביאו מהרב אלישיב.