פורום אוצר החכמה

בשו"ע סימן ל"ד הכריע מרן במחלוקת רש"י ור"ת בענין סדר הנחת פרשיות התפילין בבתים, במילים "ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם".
כלומר לכאו' הכריע את ההלכה מכח מנהג העולם, מהאי דינא דהירושלמי בכמה מקומות: אם ראית הלכה רופפת בידך-הלך אחר המנהג, וכן בבבלי: "פוק חזי מאי עמא דבר".

והשאלות הן:
א.) האם אפשר שיבוא חכם וגדול בדורנו ויכריע את ההלכה נגד המנהג? (נניח שהצליח להביא ראיות נכוחות כשיטת ר"ת), או שהכרעת המנהג היא סופית ולעולם, ואין אחריה דבר.
ב.) אם נניח שהכל תלוי במנהג העולם ולא בהכרעת חכם גדול ככל שיהיה, האם אותו חכם שהכריע כנ"ל יכול לפעול ולהשפיע על שינוי המנהג? (ובעקבות שינוי המנהג - יוכרע אחר כך כפי שיטתו)
ג.) אם נניח שישתנה מנהג העולם, שיתחילו להניח רק תפילין דר"ת (בין בגלל הכרעה הלכתית חדשה בדבר, ובין בגלל שכך קרה בעקבות נסיבות ציבוריות כלשהן), האם הכרעת ההלכה תשתנה בעקבות המנהג המתחדש? או שכבר הוכרעה ההלכה לעולם כפי המנהג הישן, ואין אחריה דבר.

אלו הם דברי הגמרא (יבמות קב,א):

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל

איני נמצא כעת בסוגיא ביבמות, אך בפשטות הכוונה היא שאם יש "מסורת" בעם מחמת המנהג מה מהות "נעל" בתורה, הרי שהולכים בזה אחר ה"מנהג" המעיד על המסורת, וכפי שאנו יודעים מה"מנהג" ש"פרי עץ הדר" זה אתרוג ולא תפוז.
כלומר, כאשר אנו מסופקים מה משמעות שם של חפץ מסוים בתורה, (לדוגמא: אם לשון התורה אינו תואם תמיד ללשון חז"ל), נלך בזה אחר ה"מסורת" הנודעת לנו מן המנהג.
אך אין זה נוגע לכאורה, למקרה בו אין אנו יודעים כיצד להכריע במחלוקת רש"י ור"ת בתפילין, שנקרא "הלכה רופפת בידינו".
ואדרבה, אם ה"מנהג" בתפילין מעיד לנו על ה"מסורת" שכך קיבלנו ממשה רבינו ע"ה, שזה סדרן של תפילין, מה יש לר"ת לחלוק בזה. כפי ששם בגמ' אין מחלוקת לגבי סנדל.
ובפשטות, "מנהג העולם", שמדבר עליו השו"ע אינו מדבר על "מסורת" כלשהי מימות משה רבינו ע"ה, אלא על הנהגת העולם שהתחילה להתגבש בשלב כלשהו, שהיא גם מכריעה את ההלכה מסיבה מסויימת. (ועיין בבית יוסף בסי' ל"ד, שהביא דברי הרשב"א שהכריע כרש"י וכן הכריעו הרמב"ן ור' יונה - וכך גם עשו מעשה בעצמן והנהיגו)

המנהג בשקיעה השתנה

הרא'ש בשו'ת כלל נ'ה סי' י' מבאר דין 'הלך אחר המנהג'
וכותב: 'אם יש רפיון בהלכה שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה וראית שנוהגין, הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן, אבל במקום שאין רפיון בהלכה אין לך לילך אחר המנהג שהוא נגד ההלכה'.
והעולה מדבריו לכאו':
א. שחכם יכול להכריע את ההלכה נגד המנהג. כפי שיכול לחלוק על הגדולים שהנהיגו את המנהג.
ב. מכח סעיף א' החכם גם יכול לחייב את הציבור לשנות את מנהגם, כי הרי המנהג בסה'כ 'מודיע' לנו מה הוכרע ע'י הגדולים שהנהיגוהו, אבל ברגע שההלכה השתנתה בהכרעה חדשה, כך גם המנהג חייב להשתנות.
ג. מנהג שנשתנה מאליו, אם לא נשתנה על פי הכרעת גדולים, לא משגחינן ביה.

פלוריש כתב:המנהג בשקיעה השתנה

אכן. וגם בעוד כמה דברים השתנו מנהגים, רובם לחומרא (כגון פרוזבול, או ההקפדה להתפלל בדרך כלל תפילת ערבית בזמנה).

עזריאל ברגר כתב:

פלוריש כתב:המנהג בשקיעה השתנה

אכן. וגם בעוד כמה דברים השתנו מנהגים, רובם לחומרא (כגון פרוזבול, או ההקפדה להתפלל בדרך כלל תפילת ערבית בזמנה).

התפיסה המקובלת בציבור היא, שאם כך הוכרע בשו"ע להלכה, גם בעקבות המנהג, אין לשנות את ההלכה!
ואולם נראה מדברי הרא"ש לכאורה, שבכל מקום שהוכרע על פי מנהג, הואיל והוכרע בגלל שהלכה היתה רופפת בידינו, עדיין ניתן עקרונית להכריע במחלוקת ולהפוך את המצב,
מ"הלכה רופפת" להלכה ברורה ומוכרעת, ואז אין מקום להכרעת המנהג, והוא צריך להשתנות, וניתן אף לכוף ולחייב את הציבור לשנות את מנהגם.

לבי במערב כתב:אינו מדויק. זו התפיסה המקובלת בציבור אחרי מאות שנים בהן כבר הוכרעו המחלוקות ע"י גדולי־התורה

זה בעצם מה שהרא"ש אומר, שהמנהג מודיע לנו מה הוכרע.
אבל למה נמנע מחכם בדורנו להביא ראיות מכריעות חדשות? הרי נוצר מצב של ש"אין הלכה רופפת" בידינו. וכדברי הרא"ש.
לענ"ד נראה, כי התפיסה הציבורית מושתתת על הבנה שהמנהג מצביע על סייעתא דשמיא לעם ישראל שלא יטעה בהלכה, ואם לא נביאים הם - בני נביאים הם,
לכן לא ניתן (לתפיסתם) לאף חכם באשר הוא להביא ראיות חדשות ולהכריע את המחלוקת נגד המנהג.
וממילא פסק השו"ע לא ישתנה לעולם (גם ב"לו יצויר").

אליהו בן עמרם כתב:אבל למה נמנע מחכם בדורנו להביא ראיות מכריעות חדשות?

כי הענינים העיקריים והמכריעים כבר נדונו ונטחנו היטב.
אך ויכוח־סרק הוא זה.

חלילה לי מלכפות על מר ויכוח שמכנה אותו כ'סרק'.
אך נראה לי שיש חוסר הבנה אצל מי מאיתנו מה הסיבה ש'מנהג' מכריע את ההלכה.
הרי ברור שאם המחלוקת בהלכה נטחנה היטב והוכרעה ההלכה ע'י חכמי הדורות, אין מה להסתמך על המנהג של העם. כי הרי יודעים אנו את ההכרעה כבר מחכמי הדורות.

ואם ננסה לבחון את הדבר מזוית נוספת,
מה נאמר על הכרעת רבינו החזו'א זצ'ל בענין קדושת שביעית בפירות נכרי.
הרי גם נידון זה נטחן עד דק עד לתקופתו, והמנהג בארץ ישראל ולכה'פ בירושלים היה כשיטת הבית יוסף ולא כהמבי'ט.
ובא רבינו החזו'א זצ'ל והכריע כהמבי'ט ונגד המנהג.

כוונתי פשוטה: הנחת־היסוד הציבורית היא כי מנהגים שיש לשנותם כבר נדונו ותוקנו, והמחלוקות הנשארות הן ספקות שאין בכחנו להכריען.
כל ציבור נוקט נקודת־זמן אחרת שבה נשלם ענין זה, ולכן לק"מ מד' החזו"א הנז'.

בשו"ת יד אליהו (פסקים סי' כ"ה) איתא:
"הרי מבואר לנו שמה שהמנהג מוסכם אצל כלל ישראל, הוא על פי רוח הקודש, שהשם יתברך הופיע ביניהם, וממש כעל פי נביא הנהיגו, כי על ידי הרצון והמעשה לשם שמים, מאיר השם יתברך בכלל כנסת ישראל רוח הקודש איך לנהוג. ויש ראיה לזה מפסחים (דף סו ע"א): אם אינם נביאים - בני נביאים הם"

מדבריו לכאורה נראה, שחכם בדורו לא יכול לשנות מה שנקבע על פי מנהג העם, גם אם הכריע את ה"הלכה הרופפת" בידינו.

לבי במערב כתב:כוונתי פשוטה: הנחת־היסוד הציבורית היא כי מנהגים שיש לשנותם כבר נדונו ותוקנו, והמחלוקות הנשארות הן ספקות שאין בכחנו להכריען.
כל ציבור נוקט נקודת־זמן אחרת שבה נשלם ענין זה, ולכן לק"מ מד' החזו"א הנז'.

רבינו החזו'א זצ'ל בשביעית סי' כ' מתאר את השתנות המנהג בענין קנין נכרי להפקיע מקדושת שביעית.
מהמנהג הקדום בימי מרן השו'ע והמבי'ט
דרך המנהג השונה שהנהיגו הרב 'פאת השלחן'
ועד למנהג החדש של 'היישוב החדש' בימי החזו'א.

ניתן ללמוד לכאו' מהדברים, גם על השתנות המנהג, ואפשרות השינוי.
וגם שהשתנות המנהג מכריעה בכל דור את ההלכה אחרת.

אליהו בן עמרם כתב:

לבי במערב כתב:כוונתי פשוטה: הנחת־היסוד הציבורית היא כי מנהגים שיש לשנותם כבר נדונו ותוקנו, והמחלוקות הנשארות הן ספקות שאין בכחנו להכריען.
כל ציבור נוקט נקודת־זמן אחרת שבה נשלם ענין זה, ולכן לק"מ מד' החזו"א הנז'.

רבינו החזו'א זצ'ל בשביעית סי' כ' מתאר את השתנות המנהג בענין קנין נכרי להפקיע מקדושת שביעית.
מהמנהג הקדום בימי מרן השו'ע והמבי'ט
דרך המנהג השונה שהנהיגו הרב 'פאת השלחן'
ועד למנהג החדש של 'היישוב החדש' בימי החזו'א.

ניתן ללמוד לכאו' מהדברים, גם על השתנות המנהג, ואפשרות השינוי.
וגם שהשתנות המנהג מכריעה בכל דור את ההלכה אחרת.

מה שאני לא מבין זה:
איך מצד אחד אפשר להכריע הלכה נגד המנהג, כלומר לא המנהג מכריע אלא גדולי הדור שבכל דור ודור יכולים לחדש הכרעה חדשה להלכה.
ומצד שני, מסתמכים על המנהג.
מה יש להסתמך על המנהג, אם ממילא ניתן להכריע נגדו ולשנות אותו?
ובדברי רבינו החזו'א זצ'ל מצאנו את שניהם....

הבאתם דוגמא מ'אורח חיים' שבו מתאים הגדרת 'מנהג העולם'.
להבדיל מ'חושן משפט', שבו אנו מוצאים הגדרת 'מנהג המדינה', שפעמים משנה הלכה.

אליהו בן עמרם כתב:מה שאני לא מבין זה: איך מצד אחד אפשר להכריע הלכה נגד המנהג, כלומר לא המנהג מכריע אלא גדולי הדור שבכל דור ודור יכולים לחדש הכרעה חדשה להלכה. ומצד שני, מסתמכים על המנהג. מה יש להסתמך על המנהג, אם ממילא ניתן להכריע נגדו ולשנות אותו?

הדברים אינם דיכוטומיים כ"כ, כמאמר העולם: 'שחור או לבן'...
למנהג יש משקל (שאף מכריע לעתים), אך לא יעמוד לו כחו מול שיקולים חזקים ו'כבדים' יותר.

הראוני תשו' מהחת"ס מדוע אין בגילוח זקן משום 'בחוקותיהם' וכו', כי הוי כמנהג העולם [בזמנו, שהיו סוחרים בין הגויים].

לבי במערב כתב:

אליהו בן עמרם כתב:מה שאני לא מבין זה: איך מצד אחד אפשר להכריע הלכה נגד המנהג, כלומר לא המנהג מכריע אלא גדולי הדור שבכל דור ודור יכולים לחדש הכרעה חדשה להלכה. ומצד שני, מסתמכים על המנהג. מה יש להסתמך על המנהג, אם ממילא ניתן להכריע נגדו ולשנות אותו?

הדברים אינם דיכוטומיים כ"כ, כמאמר העולם: 'שחור או לבן'...
למנהג יש משקל (שאף מכריע לעתים), אך לא יעמוד לו כחו מול שיקולים חזקים ו'כבדים' יותר.

לעניות דעתי, אין זה נכון.
כל משמעותו של מנהג, להכריע, היכן שאין בידינו להכריע, ומקורו בירושלמי שהבאתי לעייל, אם הלכה רופפת בידך - הלך אחר המנהג.
וממילא, אם אין הלכה רופפת בידינו, אין ללכת אחר המנהג, ואין למנהג משמעות עבורנו בהכרעת ההלכה. כפי שהבאתי מרבינו הרא"ש שכתב מפורשות בתשובתו: "אבל במקום שאין רפיון בהלכה אין לך לילך אחר המנהג שהוא נגד ההלכה".

והא למר ראיה, מענין סדר תפילין, אם כרש"י או כר"ת, בשו"ע או"ח סי' ל"ד.
הבית יוסף הכריע את ההלכה כרש"י (עין גם במשנ"ב ס' ל"ד ס"ק ד' שכך כתב), ומכל מקום לא כתב בסימן ל"ד שהלכה כרש"י כי כך הכריע להלכה, וגם מנהג העולם מסייע בעדו. אלא רק הציג את דעות החולקים, וכתב בסוף הסעיף, וז"ל: "ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם".
כלומר, למרות שהיה נראה לו להכריע להלכה כרש"י, לא הכריע מכח זה את ההלכה בשו"ע, ולא הביא לעצמו ראיה מהמנהג, אלא הכריע רק מכח המנהג.
משמע מכאן לכאורה, שכוחו של מנהג להכריע, גדול מכח הכרעה אחר. (שלא כדברי הרא"ש)
או שמשמע מכאן, שלמרות הכרעתו העצמית של מרן הבית יוסף, עדיין סבר ש"הלכה רופפת בידינו", ולכן רק המנהג בכוחו להכריע (כן כדברי הרא"ש).

מדברי רבינו החזו"א זצ"ל - שביעית סימן כ"ב סעיף א', וז"ל:
"ואמנם יש לחקור אחר המנהג, ואם אבותינו נהגו בו איסור אין כח להתיר, וההלכה רופפת והלך אחר המנהג"

אליהו בן עמרם כתב:לעניות דעתי, אין זה נכון.

כל אריכות הדברים - היינו שורותי דלעיל.
מה בדיוק 'אינו נכון'?

אליהו בן עמרם כתב:

לבי במערב כתב:

אליהו בן עמרם כתב:מה שאני לא מבין זה: איך מצד אחד אפשר להכריע הלכה נגד המנהג, כלומר לא המנהג מכריע אלא גדולי הדור שבכל דור ודור יכולים לחדש הכרעה חדשה להלכה. ומצד שני, מסתמכים על המנהג. מה יש להסתמך על המנהג, אם ממילא ניתן להכריע נגדו ולשנות אותו?

הדברים אינם דיכוטומיים כ"כ, כמאמר העולם: 'שחור או לבן'...
למנהג יש משקל (שאף מכריע לעתים), אך לא יעמוד לו כחו מול שיקולים חזקים ו'כבדים' יותר.

לעניות דעתי, אין זה נכון.
כל משמעותו של מנהג, להכריע, היכן שאין בידינו להכריע, ומקורו בירושלמי שהבאתי לעייל, אם הלכה רופפת בידך - הלך אחר המנהג.
וממילא, אם אין הלכה רופפת בידינו, אין ללכת אחר המנהג, ואין למנהג משמעות עבורנו בהכרעת ההלכה. כפי שהבאתי מרבינו הרא"ש שכתב מפורשות בתשובתו: "אבל במקום שאין רפיון בהלכה אין לך לילך אחר המנהג שהוא נגד ההלכה".

והא למר ראיה, מענין סדר תפילין, אם כרש"י או כר"ת, בשו"ע או"ח סי' ל"ד.
הבית יוסף הכריע את ההלכה כרש"י (עין גם במשנ"ב ס' ל"ד ס"ק ד' שכך כתב), ומכל מקום לא כתב בסימן ל"ד שהלכה כרש"י כי כך הכריע להלכה, וגם מנהג העולם מסייע בעדו. אלא רק הציג את דעות החולקים, וכתב בסוף הסעיף, וז"ל: "ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם".
כלומר, למרות שהיה נראה לו להכריע להלכה כרש"י, לא הכריע מכח זה את ההלכה בשו"ע, ולא הביא לעצמו ראיה מהמנהג, אלא הכריע רק מכח המנהג.
משמע מכאן לכאורה, שכוחו של מנהג להכריע, גדול מכח הכרעה אחר. (שלא כדברי הרא"ש)
או שמשמע מכאן, שלמרות הכרעתו העצמית של מרן הבית יוסף, עדיין סבר ש"הלכה רופפת בידינו", ולכן רק המנהג בכוחו להכריע (כן כדברי הרא"ש).

אפשר אולי לבאר את כוחו של המנהג כמכריע הלכה, אולי אף יותר מכח הכרעה אחר (שלא כרבינו הרא"ש לכאו'), ממה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לי"ד, לבאר את סיבת החיוב של כל ישראל לדברי התלמוד הבבלי, שכתב שם וז"ל: "אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי – חייבין כל ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזֵרותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד – הסכימו עליהם כל ישראל. ואותן החכמים שהתקינו, או שגזרו, או שהנהיגו, או שדנו דין, ולִמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה."
כלומר, גם מה שקיבלנו מכל או רוב חכמי ישראל וכו' איננו מחייב אלא אם היתה לכך "הסכמה".
אמנם הסכמה של כל ישראל מחייבת את כל ישראל, אך גם הסכמה מקומית מחייבת לכאורה את בני המקום.
והסכמה זו משמעותה לכאורה - כ"קבלת התורה" שחייבה בשעתה את כל ישראל.