פורום אוצר החכמה

כשאדם מת במיתה מצד עצמו יש לומר דמלאך המוות הורגו
ויעוי' בדברים רבה ששלח הקב"ה מלאך ליטול נשמת משה עיי"ש באורך
וכן בבהמה כמבואר בגמ' בבא מציעא מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם

אולם כשאדם הורג בהמה (או אדם) האם מלאך המוות הוא ההורג או שהאדם הוא ההורג?

ויש לי סייעתא לומר דהאדם הוא ההורג ולא המלאך

דהנה מבואר בגמ' חולין לה: דיש חידוש טפי בכך שדם המת (שמתה לבד) אינו מכשיר ממה דדם שחיטה אינו מכשיר
וז"ל הגמ' "ס"ד אמינא מה לי קטליה איהו מה לי קטליה מלאך המות, קמ"ל"
והיינו דמשום כך יחשב כדם חללים שנהרגו ע"י אדם, משא"כ שחיטה דאינו מיקרי כלל חלל אלא זבוח עיי"ש ברש"י

וצ"ב דהרי אף כשהוא הורג הבהמה מלאך המוות הורגה לכאו' והוא בא ליטול נפשה ומהו לשון הגמ' דמה לי קטליה איהו הא אף בהורג מלאך המוות הוא נוטל הנפש

ומשמע דכשהוא הורג אז אין שייכות למלאך המוות במיתה

שו"ר בעלון עלים לתרופה שכתבו כך:
והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר
אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול (כא, ג). כתב בשו"ת 'בית
יעקב' (דירנפורט תנ"ו, סוף סי' עב), וז"ל בא"ד: "....לפי דברי הזוהר
הנ"ל דאין סכנה אלא אם מת על מטתו, דאז מת על ידי מלאך
המות, אבל אבנר נהרג ולא מת על ידי מלאך המות, שהנהרגין אינן
מתים על ידי מלאך המות, כמו שכתוב בזוהר (פר' וירא, קיד.) טעם
עגלה ערופה לפייס מלאך המות" וכו'3
3. הביא דבריו בעל 'שואל ומשיב' בספרו 'דברי שאול' (יוסף דעת, יו"ד
סי' שלט ס"ה), ודן לפ"ז, אם נהרג אחד ע"י אדם, אין צריך לשפוך
את המים השאובין שבשכונת המת, כיון שלא נהרג ע"י מלאך המות
(ועעו"ש בסי' שנט ס"ב). וכדברים הללו כתוב ג"כ בשו"ת 'ידי דוד'
(שלוניקי תרכ"ז). ואמנם עי' מה שהבאנו במדורנו בפרשת חקת (גל'
תשסט) טעם נוסף לשפיכת המים בשכונת המת. וע"ע בשו"ת דברי
מלכיאל (ח"א סי' סו) מש"כ בענין זה.
http://www.ladaat.net/siteimages/fl_4e5e7bbdd06ca.pdf

עיין בספר נחלת צבי בפרשת חקת דהעתיק שם משו''ת האבני נזר יו''ד סימן תסו שהנהרג, אינו מת ע"י מלאך המות, וכתב שם דיש להעיר מדברי התורת חיים במס' סנהדרין דף קיב, שנראה מדבריו שגם הנהרג, הוא ע"י מלאך המות, שכתב בטעמא שצוה הכתוב לשחוט בהמה חיה עוף, ואסר את הנבלה וטימא אותה, דהוא משום דשלטא בה סטרא אחרא רוח הטומאה, שכל מיתה נעשה על ידי מלאך המות אפילו מיתת בהמה, כדאיתא בפרק המפקיד לו ב, מלאך המות מה לי הכא כו' ואפילו מי שאינו מת מיתת עצמו אלא נהרג, הן אדם הן בהמה גמר יציאת נשמתו ע"י מלאך המות הוא ולכך צוה הכתוב לשחוט, כדי שתצא נשמתן במצות שחיטה ולא ע"י מלאך המות וכו' וכ"כ הרב ר' מנחם רקאנטי בפרשת ראה וז"ל וכשנשחטנה אנחנו לא תחול עליה רוח הטומאה, כמו הנבלה שמיתתה ברוח הטומאה, ומהאי טעמא אמרו כשמת רבי בטלה כהונה, לפי שמיתת צדיקים גדולים הוא בנשיקה לא ע"י מלאך המות, ולכך אין מטמאיך במותן כו' יעו"ש בהמשך דבריו המופלאים, הרי לן דסבירא ליה דגם הנהרג מת ע"י מלאך המות.

האבני נזר שם מביא אותו זוהר (קיד.) שהבית יעקב מביא.
וצ"ב האם התורת חיים יחלוק על הזוהר?

ערכין ז.
דנה הגמ' אם בעובר שמתה אמו אם מת הוא קודם או היא קודם ומוכיחה ממתני' דהוא מת קודם
ומקשה על האמור שהיכא שהורגין את אמו בבית דין הוא מת קודם
ומתרצת שאם מתה האם אזי הוא מת קודם דזוטרא חיותיה ומשום הכי "עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין"
אבל בנהרגה אין זה כן

וצ"ב מה איכפ"ל שנהרגה והלא זוטרא חיותיה וימות ברישא

ומבואר ככל הנ"ל שבאחר שהורג אין מלאך המות ההורג אלא האדם הוא ההורג

ויש להעיר דנפק"מ לדינא עולה מהגמ' דהתם מבואר דמטעם שמת ברישא אין הוא נוחל בקבר להנחיל האחין מן האב, ולמה שנתבאר הרי בנהרגה הוא מת אחרון וא"כ יורש להנחיל ויש לדון בגוונא דנפל הבית ומישהו הפיל הבית עליה

סתם להעיר

מהפיוט "חד גדיא" שמזמרין אחר עריכת הסדר בלילי פסח משמע שהשוחט הוא שהורג את השור והמלאך המות הוא שהורג אח"כ את השוחט