מחשבה שבמוח, נזכר בתנ"ך?

[אראל]

הנה בכל מקום שנאמר בתורה בכתוב על ה'מחשבה' נזכר רק בהתייחסות אל ה'לב', כי תאמר בלבבך, פן יש בכם איש או אשר אשר לבבו פונה היום, ויאמר המן בלבו...
ולכאורה הרי המחשבה היא ב'מוח' ולא בלב, ורק ההרגש והתאוה הם בלב, ולא מצינו בכל הכתובים שיהא נזכר ה'מוח',

כמדומני שבעבר הי' כאן מדובר בזה, אינו מוצא לע"ע

[צופה_ומביט]

זו מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, היכן החכמה מצויה, ר"א אומר במוח ורבי יהושע אומר בלב [המשך חכמה מביא זאת בריש בראשית], והכריעו כרבי יהושע כי בכל הפסוקים כתוב כוותיה. וכמובן שיל"ד בזה טובא ואכ"מ.

מ"מ בענין שאלתך:

דרשות בית ישי סימן מז הערה ד.
שיעורי דעת בלוך ח"ב עמוד טז.

[יבנה]

רבי הכריע שזה במח.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ט עמוד א
א"ל לוי לרבי, מאי איריא דתני: ט"ו? ליתני: ט"ז! א"ל: כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פ עמוד ב
אמר לוי לרבי: וליתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא - הא תודה והא לחמה, ואי האי דקיימא תודה היא - הא לחמה והא תיהוי מותר דתודה! א"ל: כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו

מה שהובא מח' ר"א ור"י הוא ממדרש משלי פרק א', ושם אמרו שנחלקו במח' דוד ושלמה ע"ש. וצ"ע מי מחברו.

[יבנה]

דברי ר' סולובייציק בענין
http://www.levladaat.org/content/409

[קמנו ונתעודד]

שמעתי ואיני זוכר היכן, שכל מקום שנזכר בתנ"ך 'לב', הכוונה ל'תוך' האדם, ולא לאיבר ספציפי.

[צופה_ומביט]

רבי הכריע שזה במח.

נגד כל המקרא כולו בלי יוצא מן הכלל?

ומה משנה המדרש הנ"ל [מובא גם בילקוט שמעוני] מי מחברו, העיקר לענייננו שמובאת שם הטענה הפשוטה הנ"ל, שבכל המקרא כולו החכמה והבינה והדעת מיוחסות ללב.

כך שבכל מקרה צריך פשט.

[יבנה]

כתבת שבמדרש הוכרע כר"י, ואני כתבתי שלא ראיתי הכרעה במדרש כמותו, אלא שם תלו זאת במח' דוד ושלמה שכתבי שניהם היו מהתנ"ך. ואדרבה ראינו שרבי נקט בפשיטות שהחכמה נמצאת במוח, והרי היה בתרא.
מכל מקום צריך להבין כוונת הפסוקים שהזכירו חכמה בלב, והרי הוא דבר פשוט כיום שהמחשבות הם במוח.

[צופה_ומביט]

פלא מה שכתוב שם שדוד תפס כר"א, מדיוק האותיות שפתח וסיים בהן את ספר תהלים, בזמן שבאותו קטע לעיל מינה הובא כראיה לרבי יהושע שאף דוד פירש עליה "לב טהור ברא לי".

עוד פלא למה לא הביאו פסוקים מפורשים מהחומש, בלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועוד.

אולי יש לדקדק בפסוקים בפרשת תצוה, שחכם לב היינו כישרון מעשי, אומנות, ועל זה קאי כל החכמה שמוזכר שם שהיא בלב [וגם זה צ"ב לפי ימינו], אבל חכמה ובינה ודעת - עליהם לא מוזכר שם להדיא שהם בלב. [ואצל המקובלים פשוט שהם ג' מוחין (ושמעתי להקביל לב' המיספרות וגזע המוח היורד לחוט השדרה), ומאידך בפתח אליהו בינה לבא ובה הלב מבין, ורק חכמה מוחא. ואין איתי יודע].
מאידך, כתוב שם על בצלאל "לחשוב מחשבות", ומצינו "וכל יצר מחשבות לבו", וגם בתהלים "מחשבות לבו לדור ודור".
וקשה לומר מסתימת הכתוב שהאמור לגבי בצלאל היינו במוח, כשבכל מקום אחר נזכר רק לב, כולל לגבי "מחשבות" כנ"ל.

ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. אב"ע: לא גנב יעקב כי אם דעתו, כי עיקר הדעת בלב.
ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את לבבי וכו' למה נחבאת לברח ותגנוב אותי, רש"י: גנבת את דעתי [ופשוט שרש"י פירש כן על סמך "ותגנוב את לבבי" וזהו הטעם שרק כאן הוצרך לפרש כן, שלא נזכר "לבבי"].
ורבי בעצמו נקט לשון זה במשנה סוטה ט, ב:
לפי שגנב ג' גנבות לב אביו ולב ב"ד ולב ישראל (שנאמר (שמואל ב טו, ו) ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל) לפיכך נתקעו בו ג' שבטים שנאמר (שמואל ב יח, יד) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום.

ויאמר עשו בלבו.
[וכעי"ז אמר נבל בלבו].

ע"ז נה, א:
אמר ליה זונין לרבי עקיבא לבי ולבך ידע דעבודת כוכבים לית בה מששא.

ומה תאמר על בתרא דבתרא, הוא ניהו רבי יוחנן?
עירובין נג, א:
אמר רבי יוחנן י"ב תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי וי"ח ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד וכו' אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית.

ועוד בתראי:
בבא בתרא י"ב:
אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול... אמר רבי אבדימי דמן חיפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד, שנאמר איש נבוב ילבב, וכתיב נבוב לוחות, ומתרגמינן חליל לוחין. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר ותירוש ינובב בתולות.

שבועות כו, ב:
אמר שמואל גמר בלבו [גמר בדעתו] צריך שיוציא בשפתיו.

וכל המושג "דברים שבלב", "בלבו ובלב כל אדם" [בדעתו ובדעת כל אדם].

עוד בכתובים בנחמיה:
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב.
רש"י: אין המעשה הזה כי אם רוע לב שיש בלבבך עלי להמיתני.

[כדכד]

מלבי"ם רמזי המשכן וכליו כתב

הנה החוקרים יחסו הבינה אל המוח, אולם המקובלים יחסו החכמה אל המוח והבינה אל הלב, ואמר בתיקונים חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין, שכבר התבאר אצלנו ההבדל בין חכמה ובינה, שהחכמה היא המקובלת ונופלת על דברים שיש בהם שני דרכים ואין האדם יכול לדעת מעצמו דרכי החכמה רק היא נתונה לו מה' ע"י התורה או הנבואה, ובינה הוא מה שהאדם מבין מדעתו עפ"י התבונה האנושית וכמ"ש בפי' משלי, ויחסו הבינה האנושית אל הלב כי מהלב ישולח אד דק אוירי אל המוח לטהר אותו עד שיבין מעצמו כל דבר בינה, אבל החכמה שבאה מהשפעת אלהי למעלה משכל אנושי, השפעה זו תחול על המוח וכח המחשבה והדמיוני והוא למעלה מן השכל האנושי, וע"כ אמר בילקוט (ריש משלי) היכן החכמה מצויה ר' אליעזר אומר בראש ור' יהושע אומר בלב, ודוד התחיל ספרו בא' שסבר שהחכמה בראש, ושלמה התחיל ספרו במ"ם שסבר שהחכמה הוא בלב עיין שם, וכ"א מדבר בענין מיוחד, ר' אליעזר מדבר בחכמה הבאה ע"י הופעה אלהית ואין השכל אנושי יכול עליה ומזה דבר דוד בספרו שיסד ברוה"ק, ור' יהושע מדבר בבינה אנושית, וכן שלמה יסד ספרו "להבין אמרי בינה" עפ"י שכל אנושי כמש"פ שם, והארון שנתן בקה"ק היה רמז על החכמה הבאה ע"י שפע אלהית, כי בו נתנו לוחות העדות שבאו אליהם ע"י נבואה והודעה אלהית, וזה יחס בעצם אל הראש בגוף האדם הפרטי, ואל עולם הכסא באדם הגדול שהוא העולם: