פירוש מקורי שנתחדש לי היום בס"ד על שירתו של אווז הבר
אווז הבר מה הוא אומר, כשרואה ישראל עוסקים בתורה אומר, קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו. ועל מציאות מזונותיו אומר, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.
נראה לבאר תוכן שירת אווז הבר בהקדם דברי הגמ' באגדות רבב"ח בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג, ב):
ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, וחזינן הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, אמינא להו: אית לן בגוייכו חלקא לעלמא דאתי. חדא דלי גדפא, וחדא דלי אטמא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין.
ודברים מופלאים אלו ביאר אל נכון הגאון
מלבי"ם (פרשת בראשית תורה אור ריש פרק ב), וז"ל,
בימים הקדמונים היו נמצאים עדת הנזירים שהיו פורשים א"ע מן הישוב וישבו במדבר לעבוד את ה'. והנה האדם מדיני בטבע, והפרישות מחיי החברה לשכון בדד במדבר הוא נגד הטבע, ונמצא כח זה שתול באווזא שנמצא אווז ואווז הבר, שהגם שהאווז בטבעה לשכון אצל בני אדם יש מהם שפרשו מן הישוב אל המדבר, וע"כ מושלי משלים קראו את הנזירים האלה בשם אווזות, ר"ל שכח הזה לפרוש מן הישוב שתול בקרבם מטבע האווזא, וע"ז אמר בברכות פ' הרואה, הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה, כי הנזירים האלה היו חכמים גדולים וע"כ האווז ציון החכמה, וע"ז אמר חכמות בחוץ תרונה שהוא הפורשים מן הישוב לחוץ, וספר רבב"ח בחידתו שראה אווזי דאזלן במדברא, הם כתות הנזירים, ונגדין נחלא דמשחא מתחותוהי. שהוא שמן החכמה וההשכלה שנפוצה מהם, וידוע שהיו בין הנזירים שני כתות, יש שבחרו העסק בעיון ומושכלות ואמרו שזה תכלית האדם ואשרו וכמו שהיה דעת הרמב"ם, ויש היו אומרים שתכלית האושר הוא העבודה והעסק בצדקה וג"ח.
ומעתה נראה ש'אווז הבר' משול לאותם הנזירים שבחרו העסק בעיון ובמושכלות ומשום כך בחרו בחיי פרישות מן העולם לגמרי, ולא נזקקו לחברת בני אדם ולתאוות הגשמיות חיי משפחה וכו', וזהו שירתם 'קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו', והיינו שהמסילה לעבודת ד' ודרך ד' הינם בבחינת 'קול קורא במדבר', ויש להם ישרות מיוחדת בערבה, וענין הישרות הוא כלשונו הזהב של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל
"והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם".
ובזה יתבארו אל נכון דברי הגמ' בכמה דוכתי.
איתא בברכות (כ, א):
רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע. אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי.
'קאקי חיורי' היינו אווזים לבנים, ויתכן דמיירי ממין זה של אווז הבר, ואותו האווז דבוק בחכמה ובמושכלות ומשום כך התנתק לגמרי מן התאוות הגשמיות, וכנ"ל.
ובכתובות (פה, א):
אתו לקמיה דרבא, אמר להו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי.
וכן הוא בגיטין (עג, א). וכבר תמהו בזה היאך גינה אותם כ"כ וכינה להם שם כזה. וכבר ציין הגרע"א בגליונו לדברי הגמ' שיצפה לחכמה. ולפי האמור, מבואר ביותר.
ואם אמנם אותו האווז מרמז לסוג של אנשים כאלו אשר שמו את דברי הרמב"ם הללו עטרה לראשם, וז"ל,
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.
אזי מבואר היטב שירתו של האווז 'על מציאות מזונותיו אומר, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'. ודוק.