באמו"ד מאמר ג' כתב רס"ג:
ודבר זה, הנה ראשית מחשבת השכל יתבונן בו ויאמר, והרי היה יכול להטיב להם הטובה השלמה ויתן להם האושר הנצחי מבלי שיצוום ולא יזהירם, ואף נראה שיהא חסדו בכך יותר טוב להם במה שפורק מעליהם מן העול? ואומר אני בבאור עניין זה, אדרבה, מה שעשה סבת הגעתם אל הטובה הנצחית הישמעותם למה שצוום בו הוא יותר חשוב, לפי שהשכל מחייב, שכל מי שהשיג טוב על מעשה שעשה, מגיע לו כפלים ממה שמגיע מן הטוב, למי שלא עשה כלום, אלא שנתנו לו בחסד, ואין השכל מחייב להשוות ביניהם,. וכיון שהדבר כך, הכריע עלינו בוראינו אל החלק היותר חשוב, כדי שתהא תועלתינו בגמול כפלי תועלת מי שלא עשה, וכמו שאמר: הנה ה' אלהים בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו. עכ"ד.
ושני דברים טעונים בירור:
א. האם רס"ג התכוון לתירוץ המפורסם של "נהמא דכיסופא", ולכן ההטבה על דרך הזכות היא רבה יותר מהטבה על דרך החסד?
ב. אם נבאר לפי פשטות הלשון, שאין הכוונה ל"נהמא דכיסופא", הרי כוונת רס"ג בתירוצו היא שכיון שהשכל גוזר שתמיד ההטבה על דרך הזכות היא רבה יותר מהטבה על דרך החסד, לכך ברא ה' את העולם בדרך הזכות ולא החסד. ולכאורה גם על זה יש להקשות, למה ה' לא ברא את העולם בצורה שהחסד יהיה רב על הזכות? ואולי דבר זה הוא מהנמנעות הלוגיים שאין אנו מתארים את הבורא ביכולת עליהם (כדעת רס"ג עצמו והרמב"ם ועוד רבים מהראשונים)?