הודעהעל ידי אליהוא » א' אוגוסט 14, 2011 8:06 pm
דברי הגריפ"פ צ"ע. ואעתיק מש"כ בזה.
בגמ' קידושין דף לא ע"ב "ת"ר איזהו מורא, ואיזהו כיבוד, מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וברמב"ם הוסיף שגם האיסור לקרוא בשם אביו הוא מכלל המורא.
ולא נתברר החילוק.דלכאו' לפי פשוטו כל עניני המורא הם העדר כבוד, ומדוע לא יתחייבו בזה כבר משום מצוות כבוד, ומדוע מנאוהו מוני המצוות לשני לאוין. [ועי' בביאור סה"מ להגריפ"פ ודבריו צ"ע].
והיה מקום לומר שהמורא הוא לקיים ציווים וכיבוד הוא שמאכיל ומשקה גם בלא ציווי, אך בגמ' לא משמע כן, שלא נזכר זה במצוות מורא.
ובערוה"ש כתב דכל העדר כבוד הוא בכלל חיוב מורא, אלא במורא נוסף גם היראה בלב, וגם זה לא משמע בגמ'.
ויש שכתבו [קרבן אהרן ותשו' מכתם לדוד יו"ד ל"ב], דהחילוק הוא דכבוד הוא בקו"ע ומורא בשוא"ת וגם זה לא משמע בגמ' בהמשך שמבואר שם שאיסור ביזוי הוא בכלל הכבוד ולא בכלל המורא, אבל הא גופא קשיא אמאי לא הוזכר כאן בכלל הכיבוד.
והנראה בזה דהנה מצוות כיבוד אב ואם, יסודה הוא חיוב הכרת הטוב, כמבואר בירושלמי ובחינוך ועוד, רק שהכרת הטוב כזו שכל מציאותו ממנו, הוא חיוב למעלה מכל חיוב, ולכן מחויב להאכיל ולהשקות להלביש ולכסות וכו'. אבל עניני המורא אין האדם מחוייב גם למי שחייב לו הכרת הטוב, שלא לעמוד במקומו ולקרוא בשמו וכו' שזהו ענין יראת הרוממות וכעין מורא מקדש.
וכ"כ החינוך מצוה רי"ב "לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אביו ואמו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו", ומקורו ברמב"ם בסה"מ, והיינו שאין חיוב לירא ולפחד, אלא להתנהג כמו מי שירא ממנו והיינו יראת הרוממות וכמשנ"ת.
אך עניני המורא אינם מחייבים את עניני הכבוד ועניני הכבוד אינם מחייבים מורא, ותרתי נינהו ופשוט.
אמנם ביזיון הוא בכלל שניהם, ולכן לא הוזכר ששם שאלת הגמ' איזהו כבוד ואיזהו מורא היינו מה החילוק ביניהם, והוזכרו הדברים שהם רק כבוד והדברים שהם רק מורא, אבל בזיונו וכדומה שהם בכלל שניהם לא הוזכרו.
והנה בר"פ קדושים "קדושים תהיו כי קדוש אני, איש אמו ואביו תראו". וצ"ב הסמיכות.
ובזה מבואר הסמיכות, דקדושים תהיו קדושה היינו הפרשה הבדלה, דאסר לה אכו"ע כהקדש, ונראה דזה טעם המצוה, כיון דקדושים אתם ומופרשים מהאומות קדושתכם מאבותיכם, ולזה מצווים אתם לירא מהם, היינו לנהוג בהם ביראת הרוממות וכמשנ"ת.
והנה במנ"ח חקר אי כיבוד או"א הוי מצוה ב"א לחברו או ב"א למקום, וברמב"ם בפיה"מ ריש פאה כתב דהוי ב"א לחברו, אך כתב שם רק על כיבוד. ונראה דהוא בדווקא, דכבוד הוא ב"א לחברו אבל מורא ב"א למקום. ולכן מחל על מוראו אין מוראו מחול, כמש"כ האחרונים.