סליחות כתב:עזריאל ברגר כתב:תלמוד_ישן כתב:יש לציין שרש"י בסוכה (דף לא. ד"ה לא מקשינן) סובר שלכל הי"ג מדות צריכים מסורה.
לא ניתן לדרוש מעצמו מכל י''ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק''ו
דברי רש"י האלו - מופלאים. ותוס' הקשו עליו, ודחאום.
מעניין מה כתבו מתרצי רש"י על זה.
כמדומה שדעת התוס' היא שיטת רוב הראשונים.
ולפי הרשב"ץ (שע"ד פ"ב אות כ) ביבין שמועה, אף רש"י עצמו ס"ל כך.
בחיד"א ביעיר אזן (מערכת ה'): "אמנם הרב יבין שמועה כתב דמעולם לא כתב כן רש"י אלא לדעת ר' יהודה אבל לרבנן אדם דן כל המדות מעצמו חוץ מגז"ש וקי"ל כרבנן".
רס"ג סובר במפורש כרש"י (במאמר של שטמפפר הנ"ל, עמ' 660, מתוך קטעים מכתאב תחציל לרס"ג, צוקר):
והרי התברר ממה שאמרנו כאן,
שחז"ל לא רשמו את י"ג המידות האלה מפני שמהן למדו [את ההלכות], אלא מפני שמצאו שההלכות שבידיהם [מן הקבלה] מתאימות לי"ג מידות אלה. אבל יסוד ההלכות אינו במידות.וכגון זה אנו אומרים על המסורת של המקרא, התבוננו במקרא ומצאנו י' פעמים 'תיעשה', וט' 'בטוב', וח' 'בבבל'. ואין המספרים האלה מחמת המסורת, אלא המסורת מנתה ומצאה שהם כך. וכמו כך דייקו חכמי הדקדוק וזולתם ומצאו דברים וחילקו אותם לסוגים [...] וכך רשמו חכמינו את י"ג המידות האלה על פי מה שהבחינו תוך כדי התבוננות בדרכי ההלכה.
ורס"ג בזה לשיטתו,
שכל ההלכות שבמשנה ותלמוד (בענייני המצוות השמעיות), מקורם מן הקבלה (ובזה הכחיש דעת הקראים שלמדו מצוות מן ההיקש השכלי, והקדיש לזה את 'כתאב תחציל אלשראיע אלסמעיה' שלו). עד שהוצרך לתרץ באופנים שונים את סיבת המחלוקות שבתלמוד (וכבר תמה על דבריו הרב קאפח בהקדמתו לספר אהבה שבמשנה תורה בהוצאתו), וז"ל (בהקדמת פירושו לבראשית, צוקר):
כל זמן שהיו בני ישראל בדעה אחת בארץ הנבחרת, היו המלך והכהנים שומרים בזכרונם מסורות אלה, ובפרט בתקופת הנביאים. וכשגלינו גלות ראשונה ופסקה הנבואה, יראו החכמים שמא תישכח התורה שבעל פה ונתנו דעתם עליה וקבעוה בכתב וקראוה משנה. והשאירו את הענפים תוך תקוה שישמרו אותם בזכרונם מאחר שכבר קבעו את עיקרי הענינים בכתב, וכך היה, ולא פסקה שמירת התולדות בזכרון עד שגלינו גלות שניה ונתפזרו פזור יותר רב מבראשונה, וחששו התלמידים שמא ישכחו את הדברים שקודמיהם לא קבעו בכתב, ונתנו דעתם גם על אלה וכתבום וקראום תלמוד.
ואם ישאל השואל כיצד יחסו מאמרים שבתוכם, כלומר, שבמשנה ובתלמוד, ליחידים? נאמר, מפני שהיחידים הללו עוררו את תשומת לב העדה לדברים אלה. ומפני שהם הזכירו אותם, נקראו הדברים על שמם, ולא מפני שחידשו אותם, וכן יחסה התורה פרשת "כל דבר אשר יבוא באש" לאלעזר מפני שהוא הזכיר אותה, לא מפני שהוא חידשה.
ואם ישאל אדם, כיצד נכנסו לתוך המשנה והתלמוד מחלוקות בין בעלי הקבלה? נאמר, אין אלה מחלוקות באמת, אלא נראות כמחלוקת בתחילת הגעת הדברים לשומע. ולאמיתו של דבר (המחלוקות שבתלמוד) הן משלושה סוגים: א. חכם הראה את עצמו כחולק על חברו והקניטו כדי שיוודע לו על ידי כך טיב דעתו (של חבירו), וכמו שהראה משה את עצמו ככועס על אהרן ובניו ששרפו את שעיר החטאת, כדי שיגלו לו את דעתם הם, כי משה לא האמין ששרפו (את שעיר החטאת) מחסרון ידיעה. ב. הדבר נשמע מפי הנביא בשני אופנים שונים: באופן אחד הוא מותר ובשני אסור. וקדם אחד מן החכמים והזכיר את האופן המותר ובא השני והזכיר את האסור. ודברי שניהם צודקים, כי הדבר ההוא אמנם מותר באופן אחד ואסור באופן אחר. ודוגמה לזה מה שאמר הכתוב: לא תשחית את עצה, ואמר: רק עץ אשר תדע וגו'. ואמר: בת כהן כל תהיה לאיש זר, לא תאכל, ואחרי כן נאמר: ובת כהן כי תהיה אלמנה, מלחם אביה תאכל, ואין הבדל (בין המקרים) שבהם הכתוב המכריע בין שני הפסוקים המקבילים קרוב אליהם, ובין המקרים שהוא רחוק מהם מרחק פסוקים ומתברר אחר כך, ג. אחד מן החכמים שמע דבר חלקי ודימה בנפשו שהוא שלם. ואחרים שמעו סופו של דבר. וכשהזכיר הראשון מה שעלה על דעתו, טענו נגדו ואמרו: אנו שמענו סופו של דבר והוא מצמצם את שמועתך אתה. ודוגמה לכך, אדם קורא בחומש השלישי שבתורה, ובגד כלאים שעטנז, והוא סובר שזה כולל הכל וכשהוא אומר דבר זה לפני מי שקרא את כל התורה, הלה מודיעו שהכתוב צמצם את הכלל בחלק החמישי ועשאו פרט, כאמור, צמר ופשתים, וכן כל כיוצא בזה.