פורום אוצר החכמה

ראה בסוטה לה א
דָּרֵשׁ רָבָא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ דָּוִד מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְדִבְרֵי תוֹרָה זְמִירוֹת שֶׁנֶּאֱמַר זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָן זְמִירוֹת הֲרֵינִי מַכְשִׁילְךָ בְּדָבָר שֶׁאֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ דִּכְתִיב וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְגוֹ׳ וְאִיהוּ אַתְיֵיהּ בַּעֲגַלְתָּא

ושם ברש"י
נענש דוד - שמת עוזא על ידו.
זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי - כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני:

וקשה
א. למה הוצרך רש"י לפרש העונש של דוד שמת עוזא, ולא העצם מציאות שנכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו
ב. לפי פרש"י שזמירות היו לי חקיך היינו בזמן שהיה בורח מפני אויביו והתורה היה לו לשעשעוע ולמרגוע האם אין זה דבר טוב בזמנים המיוחדים הללו?
ג. והעולה על כולנה, האיך אנו רשאים לומר הפסוק הזה בתהלים קיט, אם דוד נענש עליו?

לסעיפים ב-ג:
ע"פ המבואר בתניא (קונטרס אחרון דיבור המתחיל "דוד זמירות קרית להו"), יש לתורה מעלה שהיא כזמירות, אלא שהמעלה הזאת היא "בחינת אחוריים" שבתורה, כלומר: דרגא נמוכה לעומת המעלה האמיתית של התורה שהיא שעשועי המלך עצמו ולא שעשועיהם של בני-אדם. ומכיוון שחטא ב"בחינת אחוריים" לכן נענש בשכחה שמגיעה מבחינת אחוריים, וטעה בנשיאת הארון על הכתף, שיש בה ענין של חיבור האחוריים (הכתפיים) עם קדושת הלוחות שאין בהם אחוריים (כי הם כתובים "מזה ומזה"). עיי"ש בארוכה, וביתר ביאור - בדרך מצוותיך (לנכדו אדמו"ר הצ"צ) מצות משא הארון בכתף.

ועפ"ז לכאורה מובן מה שאנו אומרים את הפסוק הזה, כדי להכיר שיש בתורה את המעלה הזאת, למרות שלא זוהי מעלתה הפנימית של התורה.

ומלבד זאת, יש לזכור שבתהילים נכתבו גם דבריו השגויים-לכאורה של דוד המלך, כמו "בחנני ה' ונסני", שהתקיימה בקשתו, והוא התנסה במעשה דבת-שבע, ונכשל...

ראה בא' ההקדמות לאבי עזרי.