מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 15750
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי איש_ספר » ו' מאי 06, 2022 12:34 pm

ונתן לכהן את הקודש

ונתן לכהן את הקודש
א) בגיטין מט ע"א רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב [מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] אלא לגבות לנזיקין מן העידית וק"ו להקדש. מאי ק"ו להקדש וכו', וכתב הרשב"א: והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב, כתבו בתו' משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא, ולא ילפינן בקל וחומר דנזקי הדיוט, דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם, ומייתי לה בג"ש דישלם, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כדחזינן בריש בבא קמא אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה, עכ"ל. והעיר על כך ח"א איך נקט הרשב"א דבתרומה כתיב ואשר חטא מן הקודש ישלם הרי פסוק זה נאמר במעילה בהקדש. ועוד הרי לא מצינו דין מיטב בתרומה אלא רק דמשלם פירות מחולין מתוקנים דבעינן דבר הראוי להיות קודש. וכתב ע"ז שניתן לקיים הגירסא ורק שיש לגרוס את הפסוק הכתוב בתרומה ונתן לכהן את הקודש, ובאמת יש בתרומה דין מיטב, וכמו שמצינו בפסיקתא זוטרתי עה"כ ונתן לכהן את הקודש, שישלם מן היפה, ומפרש כוונת הפסיקתא זוטרתי מדכתיב בתשלומי תרומה נתינה, ילפינן מהך גז"ש דתחת נתינה ישלם כסף, דבעינן מן היפה, עכ"ד.

ב) אולם עדיין צ"ב, דגז"ש זו ניתן לכלול בה הקדש בלא לימוד מתרומה, אלא מישלם הנאמר במעילה, וכפי שכותבים כן השטמ"ק בב"ק ובשיטה מכת"י לגיטין שהביא בתו"ד.

ג) ומש"כ מהפסיקתא זוטרתי ופירש שהכוונה לגז"ש דנתינה, צ"ב, שהעיקר חסר מן הספר. וכוונת הפס"ז נראה שהוא מפרש לשון "את הקודש" האמור כאן שהוא מלשון דבר מעולה ומובחר, וכפי שמצינו בפירוש הרס"ג למש"נ בסו"פ קרח מכל חלבו את מקדשו ממנו, שר"ל הטוב והמובחר שבהם, וכ"מ בת"י שם "מכל שפר טוביה". ומה שהכריח את הפס"ז לפרש כן, משום דק"ל לשון הכתוב "ונתן לכהן את הקודש", הרי למ"ד נתינתו מקדשתו, בעת הנתינה אינו נותן קודש. וגם למה לא נאמר כמו במעילה ונתן לכהן את אשר חטא וכיו"ב, ולכן מפרש הפס"ז שהקודש האמור כאן, לפי פשוטו, היינו המובחר כנ"ל.

ד) ומש"כ עוד שהפס"ז הוא המקור לדברי הר"מ שגם בתשלומי אכילת תרומה במזיד משלם בפירות מתוקנים, צ"ב שאת הדין המפורש בפס"ז שצריך לשלם מהיפה לא כתב הר"מ, ואילו את הדין הנכלל ונלמד ממנו, לפי"ד, כתב הר"מ.

ה) ובעיקר דברי הרשב"א יתכן לבאר שאמנם מיירי בתרומה ומתרומה יליף להקדש, והטעם שלא יליף מהקדש גופיה דכתיב ביה ישלם, יל"פ שכתוב זה הרי מיירי בתשלומים דמעילה בשוגג, שהוא בגדר שונה ממזיד, ולדוגמא, בשוגג יש גדר פדיון כמוש"נ מהר"מ בפ"א ה"ה שהחומש דמעילה הוא כתחילת הקדש ואם מעל בו מוסיף עליו חומש, והיינו דהקרן היא כפדיון ההקדש שמעל בו, וכ"נ מר"ח ב"מ נ"ד, מובא בשטמ"ק וז"ל: כתב רש"י דל"ג הנהנה מן ההקדש ש"פ וכו' [דההיא במעילה קא מיירי וגבי מעילה לא כתיב ויסף אלא יסף, ולא כתיב חמישית אלא חמישיתו ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו], אבל ר"ח גריס לה וז"ל: שאלתו של רבא בהקדש הוא שכתב בו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ותנן הנהנה ש"פ מוסיף חומש אבל חומש על חומשה לא תנן ובזאת שאל רבא אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש היש עליו לתת חומש על חומש כאשר יש עליו בגזל ובתרומה [כנראה ס"ל לר"ח שאם כבר נתן את החומש ודאי שדינו כשאר הקדשות ומשלם עליו חומש, כי אז כבר אין עליו שם חומש ואין נפק"מ איך זכה ההקדש בתשלומים, ורק אם הקדיש לתשלומי חומש ועדיין לא נתן לגזבר יש להסתפק, מפני שעדיין לא זכה ההקדש לגמרי ואז יש על המעות שמפריש שם חומש, ומצינו מעין זה בתשלומי גזל הגר שכשהם ביד המשלם הם הקדש וכשהגיעו ליד כהן הם חולין כמו"ש בתמורה. ויש להביא ראיה לכך ממ"ש רבא דחומש כתחילת הקדש דמי, והרי כל הנפק"מ אם כתחילת הקדש או לא הוא רק לגבי חומש, וא"כ הרי פשיטא לרבא שמשלמים חומש על חומש ומאי קמבע"ל. ולפי הנ"ל א"ש, דמ"ש רבא דחומש כתחילת הקדש ניתן לאוקמי כשהגיע ליד גזבר ואין עליו שם חומש ורק מצד הדין דהקדש שני אין משלמים עליו חומש יש לדון, וע"ז קאמר רבא דחומש כהקדש ראשון, אבל רבא הסתפק בחומש שלא הגיע ליד גזבר ויש עליו שם חומש, אם יש ריבוי בכתוב שמשלמים חומש על חומש.] ופרט את ספיקו ואמר טעמא מאי גבי תרומה כתיב ויסף חמישיתו וחייב חומש על חומש או דילמא בתרומה כתיב חמישיתו שדית ליה וי"ו דויסף הואיל ומופנה ה"ל חמישיתיו, אבל בקודש חמישית כסף ערכך כתיב ומי שדית ליה לוא"ו דויסף הוא, וטרם תאמר התשובה הוספנו לשאול ותיפוק לי דה"ל הקדש שני ואין מוסיף חומש כריב"ל, ונדחה זו האחרונה דא"ל רב פפא הכי אמר רבא חומש כתחילת הקדש דמי, עכ"ל.
מבואר מדברי ר"ח שהספק הוא בתשלומי מעילה ואעפ"כ יש ללמוד מהכתובים בפרשת פדיון מהקדשות, והיינו שגם לתשלומי מעילה יש גדר פדיון. ומצינו כעי"ז לגבי תשלומי תרומה בתרומות פ"ו מ"ה שאין הקדש פודה את הקדש.

ו) [והטעם שרבא הסתפק דווקא בחומש דמעילה ולא בחומש דפדיון הקדש, יל"פ לפי המבואר לעיל שכל הספק הוא רק בחומש שלא הגיע ליד גזבר, וא"כ לגבי פדיון הקדשות כשנותן הפדיון וחומש כאחד לא משכחת לה חומש של הקדש שלא הגיע ליד גזבר, כי גם כשמייחד מעות לפדיון הקדש אינו מקדישו אלא בשעת פדיון שאז עובר ההקדש על מעות חולין, וממילא גם החומש אינו מתקדש אלא עם הנתינה לגזבר. ועוד, אולי ס"ל לרבא שחומש מעכב מה"ת וכל פדיון הקדש הוא כאחד עם החומש ומתקדש רק עם נתינת הקרן לגזבר, לכן לא נקט רבא את הספק לגבי פדיון הקדש אלא לגבי תשלומי מעילה, ששם הרי כבר נפקעת קדושת החפץ, וכשמקדיש התשלומים מיד מתקדשים הקרן והחומש, וגם ודאי שבמעילה אין החומש מעכב מה"ת כמו"ש בב"ק קי ע"א, לכן נקט רבא את הספק לגבי תשלומי מעילה, כשהקדיש החומש ועדיין לא נתן לגזבר, אם מוסיף עליו חומש.
ולגבי חומש דפקדון צ"ל דלשיטת ר"ח החידוש שמשלם חומש על חומש מיירי דוקא שנשבע עליו קודם שנתנו וכפירוש התוס' שם אבל אם כבר נתנו וחזר והפקיד אצלו אין צורך בריבוי מהכתוב שמשלם עליו שוב חומש.
ולגבי תשלומי תרומה אפילו אם הפרשתו מקדשתו לחיוב קו"ח, ודאי שאין נפק"מ בין קודם נתינה לאחר נתינה ולעולם משלם חומש על אכילת חומש, כי כל קדושת תשלומי תרומה חידוש הוא שפירות שאינם חייבים בתרומה יתקדשו, ולכן אין הקרן והחומש כשאר תרומות אלא שם קרן ושם חומש שבתשלומי תרומה קבוע בהם תמיד. והו"ה בפדיון מע"ש.]

ז) עכ"פ מבואר בר"ח שילפינן דין חומש דמעילה מחומש דפדיון הקדש שבשניהם יש גדר פדיון. ונראה שזוהי גם שיטת הר"מ הנ"ל שהביא את הדין דחומש כתחילת הקדש בהל' מעילה פ"א ה"ז וכבר העיר על דבריו באו"ש שם, וכנראה שגורס כר"ח וס"ל שגם על קרן דתשלומי מעילה אין מוסיפין חומש, לא כשפודהו ולא כשמעל בו. (ובתו"כ יש ריבוי שמוסיפים חומש על מעילה בקרן, והוא משום הסברא הנ"ל דהוי הקדש שני. ובראב"ד שם משמע דעל פדיון הקרן אין מוסיפין חומש).

ח) [ועדיין צ"ב מ"ט הביא הר"מ את דברי רבא שחומש כתחילת הקדש רק בהל' מעילה ולא בהל' ערכין. וצ"ל שס"ל לר"מ שדברי רבא אמורים רק לגבי חומש דתשלומי מעילה, אבל חומש דפדיון דינו כהקרן ושניהם הוו הקדש שני. וס"ל לר"מ שלכן לא נקט רבא בספיקו את דין חומש דפדיון אלא במעילה, משום דבחומש דפדיון הקדש ליכא כלל דין חומש. והטעם יל"פ מפני שבפדיון, שיש שם מעשה פדיה ויש שם ריבוי דהחומש כקרן כמו"ש בדף נד ע"א דילפינן מ"עליו" דחומשו כמותו, שגם החומש אינו ניתן מקרקעות, ויש לפרש שיש לנתינת החומש דיני פדית הקדש כי ההקדש נפדה גם על החוב של החומש ומצינו בריטב"א חולין קמ שיש מ"ד שתרנגולת שמרדה אם המקדיש אמר הרי עלי כיון שיש עליו חיוב אחריות, ההקדש נפדה על חובו, והיינו שאע"פ שאין פודים בחוב אבל כיון שההקדש ראוי להיפקע מצד היאוש הוא חל גם על חוב המקדיש, וכיו"ב י"ל בכל פדיון המקדיש, שכיון שהתרבה החומש שדינו כהקרן אזי הפדיון הוא גם על ידי החומש. אפילו כשאינו נותן בשעת פדיון את החומש, מ"מ הפדיון הוא על חוב החומש. ואולי גם אין החומש מתקדש בהפרשה ע"י הפודה אלא רק בנתינה לגזבר כמו בקרן. וכיון שגם החומש מכלל הפדיה, דינו הוא כהקדש שני ואין עליו דין חומש כשפודהו. וכ"ז בפדיון הקדש, אבל בתשלומי מעילה שאין שם מעשה פדיה והוצאה לחולין ואין ההקדש שמעל בו מתחלל על התשלומים, אלא שההשבה להקדש הוי כפדיית הממון שמעל בו, שם י"ל שרק תשלומי הקרן הוי כפדייה של הקרן שמעל בה והוי כהקדש שני, אבל החומש הוא כהקדש חדש והוי הקדש ראשון. ואין להשוותו לענין זה לקרן. וא"כ כל דברי רבא דחומש כתחילת הקדש מיירי רק בתשלומי מעילה. ואם כי את הדין שמשלמים חומש על חומש בתשלומי מעילה ילפינן מהכתוב בפרשת פדיון הקדש, י"ל דהכתוב שם רומז לדין תשלומי מעילה כיון שגם הם בגדר פדיון. ומפיה"מ לר"מ תרומות פ"ו נראה שכל מילי דתשלומין ילפינן מחמישיתיו דגבי גזילות, וצ"ע.

ט) והרש"ש בסנהדרין טו נקט ג"כ דתשלומי מעילה הם כפדיון וכתב שלכן אין משלמין מקרקעות כמו שאין פודים בקרקעות. אולם הרשב"א הנ"ל לא סובר כן. ונראה שס"ל לרשב"א שכל הדין שאין פודים בקרקעות הוא מצד הפקעת הקדושה, שרק דבר המטלטל וגופו ממון ראוי להפקיע, אבל בתשלומי מעילה הרי או שההקדש דבה"ב כבר פקע ע"י מעילתו, או שההקדש דקדוה"ג לא פוקע לעולם וחיוב המועל הוא להשיב ולהחזיר דמי מעילתו, ולחיוב ההשבה ליד הגזבר סגי בקרקעות, שעכ"פ גופם ממון. ויל"ע אם משלם בקרקעות שאין בהם מעילה הרי הוא פוחת מהקדושה שמעל בה ואין שם לא קדושת מטלטלין דבה"ב ולא קדושת מזבח, וצ"ל שהגזבר מוכר הקרקע וקונה את סוג הקדושה שמעל בה.]

י) וכ"ז במעילה בשוגג שהיא כדין שאר פודה הקדשו, שבשניהם מוסיף חומש, אבל בתשלומים דמזיד שאין בהם חומש, י"ל שאינם בגדר פדיון. ולכן גם לדין מיטב יש מקום לחלק ביניהם, ורק אם ילפינן מתשלומי תרומה ומתרומה ילפינן בגז"ש דחטא חטא או קודש קודש, יש לכלול גם מזיד דמעילה, כמוש"כ רש"י בסנהדרין סוף דף פ"ד לגבי אזהרה למזיד במעילה דגמירא לן דילפינן מגז"ש דחטא חטא.

סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 15750
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגברב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי איש_ספר » ו' מאי 06, 2022 12:37 pm

תמים יהיה לרצון

תמים יהיה לרצון
א) בתו"כ, פרשת ויקרא (פרשתא ג' פ"ג הי"ב) עה"כ תמים יקריבנו, רבי יוסי אומר יבקרנו ויקריבנו. ולגבי פסח מבואר במשנה בפסחים ע"א ע"ב דהשוחט בשבת ונמצא בעל מום חייב חטאת משום שהיה צריך לבדקו ממומין, ופירש בשו"ת צפנת פענח (ורשא, סי' קנ"ד, אות א') שגם אם בדקו המקדיש קודם שהביאו - עיין עירובין ק"ג ע"א ברש"י ד"ה אלא - מ"מ צריך לבדקו שוב, כמו בתמידים. ויש לפרש שסתם בנ"א אינו בקי בכל מומים, אלא הוא בודקו ממומים הגלויים והניכרים והמובהקים, ויש שאינם מכירים אלא את המובהקים. עיין במאירי פסחים צ"ו ע"א שהביקור של פסח ד' ימים קודם ההקרבה הוא שנותן עיניו בו, אבל קודם שחיטה י"ל שצריך לבדקו גם משאר מומים וכמו"ש בפסחים ע"ג דהמשנה דהשוחט ונמצא בע"מ חייב חטאת משום שהיה צריך לבודקו ממומים, מיירי שנמצא מום בדוקין שבעין, שאי"ז מום מובהק וגלוי, וכמפורש ברא"ש בהל' בכורות פ"ו (עיין בביאור הגר"א ליו"ד, סי' שי"ד, סק"ז-ח), וא"כ י"ל שצריך חכם ומומחה והם מבקרי המומין שבמקדש, וכך י"ל בכל קרבן יחיד.

ב) ובאמת בריב"ן ובמאירי כתובות ק"ו מבואר שמבקרי מומין שבירושלים היו מבקרים גם קרבנות קדק"ל של יחידים, כי נקטו שהיו מבקרים "בכור ושאר קדשים".
[ומהתוס' שם נראה שלפניהם היתה הגירסא "מבקרי מומין בירושלים נוטלים שכרם" בלא ההמשך שלפנינו "מתרומת הלשכה", ולכן סברו התוס' בהו"א שמיירי בבכור, שהבעלים או הכהן רוצים להתירו בלא פדיון והם המשלמים לבודק. אמנם גם במסקנא נקטו שמיירי בשאר קדשים ולא בבכור. וצ"ע אם הם נוטלים שכרן מתרומת הלשכה הרי אין להם נגיעה גם אם יתירו בכור. וצ"ל שכיון שהגזברים בד"כ הם כהנים כמוש"נ מספרי פר' קורח ומרש"י בזבחים ו ע"ב ד"ה לב בי"ד, ובעוד כמה מקומות, א"כ אם יותר הבכור, אולי ינתן להם בתורת חולין וצ"ע.
בהפלאה וברש"ש הקשו הרי עדיין יש לגזבר נגיעה, כי רוצה שלא יפסל הקרבן. ובפשטות י"ל שכיון שאי"ז נגיעה של זכיית ממון שלהם, אין השליח שלהם הבודק מומין חשוד להתיר ולהכשיר בע"מ למזבח. ועוד שגם הגזבר מגמתו לשמור על כבוד קדשי שמים שיהיו בכשרות.
ובהפלאה כתב שכיון שפסוה"מ נפדין, אין הפסד להקדש. ולפי"ז יל"פ שבכור שהמום מפסידו להקדש, יש נגיעה להכשירו לגבוה, וא"ש מש"כ תוס' שאינם מבקרים בכור.]

ג) ולפי"ז יל"פ מש"כ הריטב"א בשבועות כ"ד ע"ב שקרבן אחר שהגיע ליד כהן אי אפשר להשאל עליו. ולכאורה כוונתו שהגיע ליד גזבר, כי בדרך כלל הגזברים היו הכהנים, וכמבואר בכתובים בפרשת מעילה ובסו"פ בחקותי. ועיין רש"י כריתות (כ"ב ע"א ד"ה גליון). ומדברי הריטב"א בחולין קל"ח ע"ב משמע קצת דס"ל שגזבר שייך גם בקדשי מזבח ואליו צריך להביא מוקדשין שאבדו. וסובר הריטב"א כאן שכל קרבן צריך להגיע תחילה לידי גזבר, וכפי שנקט המאירי: משבא לידי גבאי אין לקרבן שאלה.
אולם, אפשר גם לפרש בכוונת הריטב"א, דבאמת אין הכרח שקרבן יחיד בא לכתחילה לידי גזברים (וח"א שליט"א העירני מתמורה ח' ע"א: ליתי גזבר ולישקלה וכו'. אולם בשיטמ"ק שם כתב שהוא כדין שאר חייבי קרבנות, שהגזבר ממשכנם. וא"כ המביא קרבן מעצמו אין הכרח שיביא לידי גזבר), אלא מכיון שהוא צריך תחילה ביקור ע"י מבקרי מומין, שהרי אפילו קרבן יחיד צריך ביקור ממום במקדש כנ"ל. א"כ י"ל שכשם שבתמידים הכהן שזכה בשחיטה (עיין מל"מ, פ"ד מתמידין ומוספים ה"ט) לוקחו למקום שחיטתו, ה"נ בכל קרבן יחיד, הכהן לוקחו מהמקום שביקרוהו ממומין, ולכן הוא ג"כ זוכה להקדש ע"י משיכתו. ואע"פ שאינו גזבר, הרי כבר כתבו הש"ך והסמ"ע בסי' קכ"ה (סע' ו') שהמקדיש לצדקה ומסרו ליד אחר ליתנו לעני אינו יכול לחזור בו, כי ע"י המסירה לאחר זכו בו העניים (ועיין בדעת תורה למהרש"ם, הל' צדקה, סי' רנ"ח, עמ' קכ"ח). ויתכן שגם אם בנותן לאחר בסתמא אין כוונתו שיזכה לעניים או להקדש, מ"מ במוסר קרבנו לכהן של בית אב שבאותו יום הוי כמוסר לגזבר, כי הכהנים שעובדים באותו יום הם כגזברים לגבי זכיית ההקדש בקרבנות אותו יום, וע"ז אמרו בספרי פרשת קורח (פיסקא קטז), שכל דבר המזבח לא יהא אלא בך ובבניך וצ"ע.

סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 15750
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגברב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי איש_ספר » ו' מאי 06, 2022 12:38 pm

חללות מדבריהם
חללות מדבריהם

א) כתב הצ"פ (הל' איסו"ב פי"ט ה"י) על דברי הר"מ שם שאם חלל מדבריהם נטמא או נשא אשה גרושה מכין אותו מכת מרדות. וכתב ע"ז הצ"פ שמלשון הר"מ משמע דמה"ת לא לקי כיון דמדרבנן הוא חלל. והביא הצ"פ דוגמא לכך ממ"ש בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ה): מע"ש שנטמא בולד הטומאה ופדאהו ואח"כ נטמא באב הטומאה ופדאהו אינו לוקה על המעות השניות. והצ"פ מפרש דהפדיון הראשון לא חל אלא רק משום טומאה מדרבנן ואעפי"כ טומאה זו מועילה לחלל קדושת הפירות מה"ת.
ולאח"ז הביא הצ"פ דברי התוס' בחולין מג: (ד"ה תקרובת) דאם טומאת ע"ז כטומאת מת מדרבנן אזי השוחט לע"ז בשבת חשיב מתקן מצד שמונע בשחיטתו טומאת נבילות "וא"כ תיקן להוציאו מידי טומאה דאורייתא ואם אכל קודש או נכנס למקדש פטור". ומכך מוכיח הצ"פ שהתוס' פליג על הר"מ וס"ל שאף אם יש טומאה דרבנן מ"מ הוי תיקון.

ב) לכאורה כוונת הצ"פ שלדעת הר"מ שחלל מדרבנן אינו לוקה על לאוין דכהונה, היה צריך להיות הדין שגם בטומאה מדרבנן לא יביא חטאת, אע"פ שבשוחט לע"ז הוי מתקן מה"ת, הרי גם בחלל מדרבנן הוא כהן גמור מה"ת, ואיסורו בגרושה הוא בלאו ומ"מ אינו לוקה, ה"נ היה צריך להיות שע"י טומאה מדרבנן לא יביא חטאת על מה שתיקן במלאכה שיש בשחיטה.

אולם ז"א, וכבר העיר הג"ר גבריאל יודלביץ שליט"א (בקובץ נזר התורה גליון ג' עמ' לו) שראיית הצ"פ מהתוס' צ"ב, דהרי ביארו שם בתוס' להדיא דאם טומאת תקרובת מדרבנן שפיר חשיב מתקן (גם מדרבנן) דהואיל שעכ"פ לא יתחייב קרבן כשאכל קודש ונכנס למקדש.

ג) ומש"כ שסובר הצ"פ שאם מדרבנן נחשב שיש דין טומאה גמורה אף שבפועל יש איזו נפקותא ממה שאין הטומאה אלא מדרבנן, שלא יצטרך להביא קרבן על ביאת מקדש, מ"מ לא חשיב מתקן (עכ"פ מדרבנן) כיון דבעצם מדרבנן נחשב שנשאר עליו דין טומאה מעליא, דבריו צ"ב. שהרי אפילו אם היתה חלה על ע"ז טומאה מה"ת אלא שהיא היתה בתורת שני לטומאה, שאז אין אפשרות שיתחייב עליה על טומאת קודש, כי אוכלין או משקין אינם מתטמאים מה"ת אלא מראשון לטומאה (הל' שאה"ט פ"י ה"ט וה"י) (ומכ"ש שאין האדם הנוגע בשני של טומאת מת חייב על ביאת מקדש, כי אין אדם מתטמא אלא מאב הטומאה כמ"ש בב"ק ב.) וא"כ בטומאה כזו היה השוחט לע"ז נחשב למתקן, מאחר שמנע טומאת נבילות שהיא אב הטומאה, ועל ידה היה יכול להגרם חיוב על אכילת קודש לאדם שנגע בנבילה, והטומאה שחלה כדין שני לטומאה אינה יכולה לחייב על אכילת קודש לא מלקות ולא קרבן עולה ויורד, וא"כ גם בטומאה מדרבנן אפילו תהא כדין טומאת מת מ"מ הרי לא יתחייב בשום אופן ע"י טומאה זו על אכילת קודש, לא מלקות ולא קרבן עולה ויורד. ומאחר שכן, מנל"ן שהתוס' חולק על הר"מ בגדר זה של דין דרבנן אם עושה חסרון בדין תורה כלשון הצ"פ בהל' תרומות (עמ' 98), וצ"ע.

והנה מה שלשיטת הר"מ אין חלל מדרבנן לוקה על פסולות כהונה מה"ת, ודאי שאי"ז משום הכלל שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, כי כאן אין סיבה שיעקרו חובת מלקות וימנעו ממנו כפרה. ומלבד זאת הרי חכמים חייבוהו במכת מרדות ובודאי אין ברצון חכמים להקל עליו מעונש וכפרת מלקות, כדי להעמיד דבריהם. ועיין ביבמות (צ.) שאם זרק הכהן במזיד דם שנטמא, שלא הורצה מדרבנן, אם לא הורצה לכפרה אין הו"א לומר שתקנו גם שלא יביא המתכפר קרבן אחר ותמנע ממנו כפרה. וה"נ בחלל מדרבנן שהוא לא פשע, אין סברא לומר שתקנו חכמים שלא יוכל להתכפר במלקות כדי להעמיד דבריהם. אלא הסברא היא כדברי הצ"פ, שע"י דין דרבנן כחללות מדבריהם יתכן שתהיה נפק"מ לדין קדושת כהונה מה"ת, שחומר האיסור שבחלל מדבריהם אינו כמו אצל שאר כהנים, והוא פטור ממלקות.

כדכד
הודעות: 8527
הצטרף: ה' פברואר 09, 2017 11:30 am

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי כדכד » ב' מאי 09, 2022 6:51 pm

[quote="איש_ספר"]תמים יהיה לרצון
...
[ומהתוס' שם נראה שלפניהם היתה הגירסא "מבקרי מומין בירושלים נוטלים שכרם" בלא ההמשך שלפנינו "מתרומת הלשכה", ולכן סברו התוס' בהו"א שמיירי בבכור, שהבעלים או הכהן רוצים להתירו בלא פדיון
והם המשלמים לבודק. אמנם גם במסקנא נקטו שמיירי בשאר קדשים ולא בבכור. וצ"ע אם הם נוטלים שכרן מתרומת הלשכה הרי אין להם נגיעה גם אם יתירו בכור. וצ"ל שכיון שהגזברים בד"כ הם כהנים כמוש"נ מספרי פר' קורח ומרש"י בזבחים ו ע"ב ד"ה לב בי"ד, ובעוד כמה מקומות, א"כ אם יותר הבכור, אולי ינתן להם בתורת חולין וצ"ע....
לא הבנתי מהו "רוצים להתירו בלא פדיון" - הרי בכור אינו יתר לזרים בפדיון כלל אלא שאם הוא תם הוא מוקרב ואם הוא בעל מום יכול הכהן לאוכלו בחוץ, ואם כן ביקור הבכור ממום לא יועיל להתירו בלא פדיון אלא להתירו לאכלו בחוץ אם יש בו מום

מילה בסלע
הודעות: 96
הצטרף: ד' מאי 06, 2015 7:54 pm

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי מילה בסלע » ג' מאי 10, 2022 9:59 pm

תגובה לדברי כדכד:
בכור בעל מום נאכל גם לזרים, לכן כאשר הבכור ביד הכהן, הוא יכול למכרו לזרים, וכשהוא ביד ישראל יש לו יותר טובה הנאה שכן הוא יכול לבחור לאיזה כהן לתת.

כדכד
הודעות: 8527
הצטרף: ה' פברואר 09, 2017 11:30 am

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי כדכד » ד' מאי 11, 2022 6:39 pm

למיטב זכרוני התשובה אינה נכונה
בכור בעל מום אינו נאכל לזרים

קמנו ונתעודד
הודעות: 230
הצטרף: ב' ספטמבר 07, 2015 10:53 pm

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי קמנו ונתעודד » ד' מאי 11, 2022 8:38 pm

כדכד כתב:למיטב זכרוני התשובה אינה נכונה
בכור בעל מום אינו נאכל לזרים

מח' במשנה בבכורות לב: והלכה כב"ה שנאכל.
רמבם בכורות א ג

כדכד
הודעות: 8527
הצטרף: ה' פברואר 09, 2017 11:30 am

Re: חידושי הלכה ע"ס המקראות, פרשת אמור - הגרב"צ כהנא שפירא שליט"א

הודעהעל ידי כדכד » ה' מאי 12, 2022 11:13 am

תודה רבה
אכן
בדקתי הבוקר וראיתי שטעיתי אתמול ולהלכה בכור כן נאכל לזרים אם יש בו מום והוא ממון כהן

אך עדין לא הבנתי את היישוב. הרי בכל מקרה אין הבכור נפדה, ואם יש בו מום וניתר להיות ממון כהן ושיוכל להאכילו לזרים הוא ניתר בלא פדיון ואם הוא תם הרי שצריך להקריבו ובכל אופן אין אפשרות לפדותו.
אולי כוונת הרב הכותב "בכור שרוצים להתירו בלא פדיון" הכוונה לאפוקי קדשים אחרים, שבכור ניתר לאכילה בלא פדיון אם יש בו מום ושאר קשים צריך לפדות?


חזור אל “בית המדרש”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 488 אורחים