פורום אוצר החכמה

השכרתי את דירתי לנופשי בין הזמנים לשלושה ימים, כולל שבת.

השוכר המוצלח איבד לי את גביע הכסף שלי. כנראה שקיפלו אותו יחד עם שיירי הסעודה והשליכוהו האשפתה.

הגביע היה בן 25 שנים, בדוגמה יפה מאוד, ועובי הגביע מעל הסטדנדרט.

טוען השוכר: אמור כמה היית מקבל אילו היית מוכר אותו היום.

אמרתי: אני לא יודע. אינני יכול לשום אותו למפרע.

שאלתי רב פלוני, ואמר שבדבר שמשתמשים עשרות שנים וניתן להשתמש בו לאורך ימים ושנים טובות, אין השומא כחפץ משומש, אלא עליו לשלם לי גביע חדש, שקרוב במשקלו ובנפחו לגביע המושלך.

השוכר טוען, מה פתאום? הוא מוכן לשלם לי את שווי הגביע כפי כמה שהיו משלמים עליו ביד2.

מה אומרים?

לחולצה משומשת אין שום ערך ביד2, ועפ"ז אוכל לקרוע את כל בגדיך ולהיפטר מכל תשלום.
ראה בכ"ז כאן.

חיוב מזיק הוא לפי ערך השוק. אין שום מקור שדבר ששימושו לאורך ימים ושנים שמים אותו אחרת ממחירו בשוק.
אמנם ערך שוק של מכנסיים יד שניה הוא אפסי יחסית, [ואעפ"כ אסור לקורעו, כי אסור מדאורייתא להזיק אפילו שו"פ, ומי שמזיק בכוונה ובגללו צריך לקנות חדש, חייב מסתמא לפחות בדיני שמים גם על ההפרש בין מחיר יד שניה למחיר מלא, שהרי גרם את ההוצאה בידים ובכוונה, לא גרע מחיוב גרמא כשזה מכוונה להזיק, ואולי זה אפילו גרמי].
אבל ערך שוק של כלי כסף טהור, לא יורד (כמעט) בחלוף השנים, כי בסיס מחירו כחדש מתומחר על פי משקלו ויופיו, וגם מכירתו יד שניה בנויה על משקלו ויופיו.
עשוי אפילו לקרות שמחירו יד שניה יהיה יותר ממה שעלה בהתחלה! (בשונה מבגדים וכלים אחרים) אם למשל עלה מחיר מתכת הכסף, או שזה כבר עתיק ושווה ליודאייקה.

נראה מהלינק דלעיל, שאם תלכו לדין תורה עם הסכם בוררות "בין לדין בין לפשרה" וכו' - סיכוי סביר שתקבל סכום הגיוני ומועיל.

ומאידך, ראוי לך להתחשב בו על זה שהנזק נעשה כנראה בטעות ובתום לב, וניחא ליה לאיניש דתיעבד מצוה בממוניה.

הנידון כאן הוא מזיק או גזלן?

צופה_ומביט כתב:הנידון כאן הוא מזיק או גזלן?

אם השימוש בגביע היה ברשות (עכ"פ ברשות של "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה") - אז זה סוג של מזיק בשוגג, וכנ"ל.
אם זה היה שלא ברשות (כגון שאמרו לו (או שכך היה משמע מהדברים שדיברו בעת ההשכרה) שאין לו רשות להשתמש בכלי הבית) - ע"פ תורה יש לו דין גזלן, ואז הייתי נוהג עמו בפחות רחמים, וע"ד מארז"ל (ב"ק סב,א) " מאי הוה ליך גביה דאזקתיה".

לכאורה,
אם היה ברשות, הוא שואל שכל הנאה שלו וחייב באונסין. ואם היה חלק מהסכם השכירות, אז הוא חייב לכל הפחות בפשיעה, ולכאורה איבוד גביע לפי הנסיבות מוגדר כפשיעה.
אם היה שלא ברשות הוא שואל שלא מדעת ודינו כגזלן (ולרוב הפוסקים גם עבר על איסור גזל).
ומצד מזיק אין לחייבו אלא אם כן הוא בעצמו הזיק. ואם עשו זאת אותם שפגיעתם רעה והן שחבלו באחרים פטורים, החיוב כבר לא ברור בכלל.

הוה אמינא כתב:חיוב מזיק הוא לפי ערך השוק. אין שום מקור שדבר ששימושו לאורך ימים ושנים שמים אותו אחרת ממחירו בשוק.

להבנתי הנקודה היא אחרת. העובדה שלחולצה משומשת אין ערך אינה מפני שהיא קרועה ובלויה, אלא רק מפני שפלוני כבר לבש אותה. בימינו העובדה שאדם אחר לבש את הבגד או השתמש בחפץ נחשבת לפגם שמוזיל משמעותית את ערכו. אבל - אבל! - זהו פגם רק ביחס לשוק ולא ביחס לפלוני בעל החולצה. עבורו, אם לבש אותה פעמים מעטות, היא עדיין חולצה חדשה, ואינה נופלת כמעט מחולצה חדשה שבחנות, וזה ערך הנזק לדידיה, ואין שום סיבה שיקבל עבורה תמורה (אפסית) של חולצה שלבש זר! ובמילים אחרות: הערכת החפץ צריכה להיות רק על פי מצבו בהווה, מבלי להביא בחשבון את ירידת הערך בגלל היותו "משומש". ולענ"ד (טרם העיון) זה מה שעומד בבסיס דברי הגרשז"א בקישור דלעיל.

אתה צודק לגבי בגדים. וכן לגבי כלי אוכל שונים. וכן מחשבים, מכוניות, ועוד.
אבל מחיר כלי כסף וכלי זהב לא נופל בכ"כ הרבה בגלל המילה והמצב "משומש", ואה"נ לגבי ההפרש שכן מוזילים ע"ז ממחירו בשוק, המזיק נפטר ממנו, לולא דברי הגרשז"א שציינת. והיות ויש חולקים עליו והמזיק / השוכר מוחזק, א"א להוציא ממנו רק ע"ס דברי הגרשז"א.

העלו כאן נקודה מעניינת.

השכירות כללה רק את הדירה ותשמישיה הקבועים.

לא התחייבנו להשאיר חפצים לשבת. עשינו זאת ברצון ובשמחה. א"כ לכאורה דינו כשואל. מ"מ גם לו היה שוכר, הוא איבד את הגביע, ואין זה משנה שילדיו הקטנים פינו את השולחן, כי יש לו חיוב שמירה, וכל לא ידענא פשיעותא היא.

אגב, בשיחת טלפון אתי, הערתי שאני בכלל לא רציתי להשאיר את הגביע, ואשתי שכנעה אותי להשאיר. אז הוא ענה: אני ביקשתי ממך את הגביע?! יכולת להשאיר מצדי כוס חד פעמית!

נקודת מבט קצת שונה:
אם ראובן רוצה למכור לשמעון חולצה שלוי לבש אותה - האם היא באמת חסרת ערך לחלוטין?!
הרי היא ראויה להימכר ללוי בעצמו!

אקח מקרה קיצוני: אני מכיר אדם שמשתמש במשקפיים מיוחדות שעולות כמה אלפי שקלים (לא מפני רהבתנות רח"ל, אלא מפני צורך רפואי רח"ל). האם יש מקום לומר שמי שמזיק אותם יהיה פטור לגמרי מתשלומים?! הרי הן שוות להימכר על מנת שתהיה אפשרות למכור אותן למי שהמשקפיים מתאימים לו!

אפרקסתא דעניא כתב:העלו כאן נקודה מעניינת.

השכירות כללה רק את הדירה ותשמישיה הקבועים.

לא התחייבנו להשאיר חפצים לשבת. עשינו זאת ברצון ובשמחה. א"כ לכאורה דינו כשואל. מ"מ גם לו היה שוכר, הוא איבד את הגביע, ואין זה משנה שילדיו הקטנים פינו את השולחן, כי יש לו חיוב שמירה, וכל לא ידענא פשיעותא היא.

אגב, בשיחת טלפון אתי, הערתי שאני בכלל לא רציתי להשאיר את הגביע, ואשתי שכנעה אותי להשאיר. אז הוא ענה: אני ביקשתי ממך את הגביע?! יכולת להשאיר מצדי כוס חד פעמית!

מסכים עם דבריך, ולכאורה דינו כשוכר, כי סוף-סוף הוא משלם לך, ולא גרע מ"פרוטה דרב יוסף". ועכ"פ ודאי שהיתה כאן פשיעה, ולכן לא משנה אם הוא זרק את זה לאשפה בעצמו, או ע"י בניו הקטנים, או שסתם הניח את זה במקום שאינו ידוע (שעל זה בדיוק אמרו חז"ל "כל לא ידענא - פשיעותא היא").

ואפילו אילו הוא לא היה משתמש בגביע, היה לו לפחות דין שומר-חינם עליו, כמעשה דאותה אשה שבאה ללוש בבית שכניה וחייבוה חכמים בשמירת העז וכו'.

ולגבי מה שהוא לא ביקש את הגביע - על זה "יצעק לשמים", אבל אם הוא השתמש בו ואיבדו - ודאי עליו לשלם את מחיר הגביע, עכ"פ כפחות שבדמים.

עזריאל ברגר כתב:נקודת מבט קצת שונה:
אם ראובן רוצה למכור לשמעון חולצה שלוי לבש אותה - האם היא באמת חסרת ערך לחלוטין?!
הרי היא ראויה להימכר ללוי בעצמו!

אקח מקרה קיצוני: אני מכיר אדם שמשתמש במשקפיים מיוחדות שעולות כמה אלפי שקלים (לא מפני רהבתנות רח"ל, אלא מפני צורך רפואי רח"ל). האם יש מקום לומר שמי שמזיק אותם יהיה פטור לגמרי מתשלומים?! הרי הן שוות להימכר על מנת שתהיה אפשרות למכור אותן למי שהמשקפיים מתאימים לו!

סברא מעניינת מאוד, ולכאורה ניתן לאומרה גם על כל חפץ בעל ערך רגשי, כגון שבא בירושה, שהוא ראוי להימכר ליורשים. ודלא כהמובא בקישור הנ"ל מאור לציון (וראה כמה טצדקי עשה כדי לחייב בזה את המזיק במשהו).

שוב נזכרתי, שכבר חשבתי על סברא זו, ומצאתי לה פירכא, דלכאורה זה מה שנקרא בחז"ל "דבר הגורם לממון" שלהלכה איננו כממון ממש.

עזריאל ברגר כתב:שוב נזכרתי, שכבר חשבתי על סברא זו, ומצאתי לה פירכא, דלכאורה זה מה שנקרא בחז"ל "דבר הגורם לממון" שלהלכה איננו כממון ממש.

לא זכיתי להבין מדוע. הלא כיון שהיורשים נכונים לשלם עבור החפץ סכום זה - זהו ערכו בשוק, והבא למכור חפץ זה ודאי ימכרנו ליורשים דוקא, וכשאר חפצי עתיקות ויודאיקה שיש להם ערך רגשי לאלה המעוניינים בהם דוקא, וזה מחיר השוק שלהם [אלא שכיון שהיורשים מעטים מן הסתם הדבר מוזיל את המחיר, וכמוכר תרומה לכהן. ועפ"ז במוכר ללוי חולצה שיכול ללובשה רק לוי, מחירה יוזל הרבה].

סגי נהור כתב:

עזריאל ברגר כתב:שוב נזכרתי, שכבר חשבתי על סברא זו, ומצאתי לה פירכא, דלכאורה זה מה שנקרא בחז"ל "דבר הגורם לממון" שלהלכה איננו כממון ממש.

לא זכיתי להבין מדוע. הלא כיון שהיורשים נכונים לשלם עבור החפץ סכום זה - זהו ערכו בשוק, והבא למכור חפץ זה ודאי ימכרנו ליורשים דוקא, וכשאר חפצי עתיקות ויודאיקה שיש להם ערך רגשי לאלה המעוניינים בהם דוקא, וזה מחיר השוק שלהם [אלא שכיון שהיורשים מעטים מן הסתם הדבר מוזיל את המחיר, וכמוכר תרומה לכהן. ועפ"ז במוכר ללוי חולצה שיכול ללובשה רק לוי, מחירה יוזל הרבה].

א. כמדומני שעדיין זה נכנס בדיוק בהגדרת "דבר הגורם לממון".
ב. מעתיק תגובה שקיבלתי בהודעה פרטית:

הדברים מפורשים בפוסקים הנדפסים מכבר.
יש אומרים בכה ויש אומרים בכה.

ממון השוה רק לבעליו- נה"מ קמ"ח סק"א. אבנ"ז אה"ע תי"ב. חלקת יואב ח"ב סי' צ"א. זכר טוב סי' ח' סקי"ז. ובהגהותיו לקצה"ח סי' שפ"ו. שע"ת או"ח תפ"ב בתוך דבריו. וכמדו' גם מנחת שלמה תניינא עמ' קל"ה?. ועוד.

לפלפולא בעלמא
שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצה סעיף א
שומר חנם שאמר: הריני משלם ואיני נשבע, אם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו, כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם, או קורות שאינם מצויירות וכל כיוצא בהם, ה"ז משלם ואינו נשבע. אבל אם היה הפקדון (בהמה או) בגד מצוייר או כלי מתוקן או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק, חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעים אותו בנקיטת חפץ שאינו ברשותו, ואח"כ משלם. וה"ה לשאר השומרים, כגון השואל שאמר: מתה, או: נגנבה, ושומר שכר והשוכר שאמרו: נגנבה, או: אבדה, אף על פי שהם חייבים לשלם משביעים אותם שבועה שאינה ברשותם ואח"כ משלמים דמי הבהמה או החפץ, שאנו חוששים לו שמא עיניו נתן בה. ואם אמרו הבעלים: יתר על זה היה שוה, כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כך וכך.
לכאורה נראה שיש דיון בין הבעלי דברים כמה הוא שוה, ואז מן הסתם היות שאינו שובע ישלם כפי שמחיר הגבוה

גם בלי להגיע לשבועת "שאינה ברשותו" - לכאורה יש כאן שבועת "מודה במקצת".
אמנם מכיוון שאין הבעלים טוען טענת ברי אלא לכל היותר טענת קים-לי - לכאורה אין כאן "מחויב שבועה ואינו יכול לישבע".

איך שיהיה, יצרך לישבע כמה הוא שוה

חלא בר חמרא כתב:ממון השוה רק לבעליו- נה"מ קמ"ח סק"א. אבנ"ז אה"ע תי"ב. חלקת יואב ח"ב סי' צ"א. זכר טוב סי' ח' סקי"ז. ובהגהותיו לקצה"ח סי' שפ"ו. שע"ת או"ח תפ"ב בתוך דבריו. וכמדו' גם מנחת שלמה תניינא עמ' קל"ה?. ועוד.

אור לציון ח"א גם דן בזה.

מגופת חבית כתב:איך שיהיה, יצרך לישבע כמה הוא שוה

א. יכול לישבע "שאיני יודע שדמיו יתרים על כך וכך", וכפי שכתב הרמב"ם לגבי משכון שאבד.
ב. מכיוון שבפועל איננו נשבע "שאינה ברשותו" (דהא מנהג בתי דינים שלא להשביע, ועוד דב"מאמינו" עסקינן) - אי אפשר לגלגל עליו שבועה נוספת.

אתמול שוחחתי עם השוכר בטלפון, והוא העלה טענה חדשה.

לדבריו, חשב שהגביע הוא מוכסף ואינו כסף אמיתי. הוא טוען שאינו משתמש בכסף אמיתי משום שהוא יקר וחושש שילדיו יקלקלו אותו. טוען שאילו היה יודע שזה כסף לא היה משתמש בו. א"כ לדבריו לא קיבל שמירה על הגביע בתור גביע כסף טהור.

במזיק כה"ג ברור שיש את טענת מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. השאלה היא האם גם בשומר שייכת טענה זו.

אפרקסתא דעניא כתב:אתמול שוחחתי עם השוכר בטלפון, והוא העלה טענה חדשה.

לדבריו, חשב שהגביע הוא מוכסף ואינו כסף אמיתי. הוא טוען שאינו משתמש בכסף אמיתי משום שהוא יקר וחושש שילדיו יקלקלו אותו. טוען שאילו היה יודע שזה כסף לא היה משתמש בו. א"כ לדבריו לא קיבל שמירה על הגביע בתור גביע כסף טהור.

במזיק כה"ג ברור שיש את טענת מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. השאלה היא האם גם בשומר שייכת טענה זו.

אם היה מוסכם מראש שישתמש, רק אז יכול לטעון שלא היה רוצה לקחת בשאלה גביע כסף אמיתי.
אבל אם ראה ולקח בלי רשות מראש, לא יכול לטעון לא הייתי לוקח והכל באחריותו, וז"פ.

חו"מ סי' ע"ב סעיף ח' עם כל הנו"כ. קצה"ח רצ"א סק"ד. מתבאר בפוסקים שם ג"כ שיש לחלק בין דבר הנראה מוכסף ומתברר בהפתעה שהוא כסף אמיתי, לבין דבר שהיה אמור מעצמו לחשוש שזה כסף אמיתי.
ולהעיר, דאם באנו לחייבו מצד שואל, הרי דעת כמה פוסקים [סמ"ע סקכ"א וש"ך סקכ"ט] דהשואל חפץ עבור מצוה [גביע לקידוש] אין כל הנאה שלו ופטור מאונסין.

חלא בר חמרא כתב:חו"מ סי' ע"ב סעיף ח' עם כל הנו"כ. קצה"ח רצ"א סק"ד. מתבאר בפוסקים שם ג"כ שיש לחלק בין דבר הנראה מוכסף ומתברר בהפתעה שהוא כסף אמיתי, לבין דבר שהיה אמור מעצמו לחשוש שזה כסף אמיתי.
ולהעיר, דאם באנו לחייבו מצד שואל, הרי דעת כמה פוסקים [סמ"ע סקכ"א וש"ך סקכ"ט] דהשואל חפץ עבור מצוה [גביע לקידוש] אין כל הנאה שלו ופטור מאונסין.

כבר הזכירו לעיל, שלא יהא אלא שומר חינם - כל לא ידענא פשיעותא היא.

עזריאל ברגר כתב:

מגופת חבית כתב:איך שיהיה, יצרך לישבע כמה הוא שוה

א. יכול לישבע "שאיני יודע שדמיו יתרים על כך וכך", וכפי שכתב הרמב"ם לגבי משכון שאבד.
ב. מכיוון שבפועל איננו נשבע "שאינה ברשותו" (דהא מנהג בתי דינים שלא להשביע, ועוד דב"מאמינו" עסקינן) - אי אפשר לגלגל עליו שבועה נוספת.

לא הבנתי, הכונה ב''מאמינו'' עסקינן, מה המקור שאין המנהג להשביע שאינה ברשותי

מגופת חבית כתב:לא הבנתי, הכונה ב''מאמינו'' עסקינן, מה המקור שאין המנהג להשביע שאינה ברשותי

א. מאמינו - הלשון היא ע"פ הגמרא בסוגיית שבועת שאינה ברשותו, שאומרת שאם המפקיד מאמין לשומר שהוא לא גנב את החפץ - אין מקום לשבועה ולא לגלגול. וכאן נשמע מדברי התובע שהוא מאמין.
ב. בתי דינים בדורותינו נוהגים שלא להשביע כלל (מלבד מקרים חריגים במיוחד).

טענות השוכר אינן מובנות כלל:
מה שהוא טוען שבביתו אינו משתמש עם כסף וחשב שזה מוכסף - זה לא מובן מה פתאום אתה חושב שכל בית מתנהג כמו שאתה מתנהג. ברור שיש מקומות שמתנהגים אחרת ותיקח זאת בחשבון
ועוד, וכי אם זה אינו מכסף זה כבר לא צריך שמירה? הרי הוא הבין שזה לא חד פעמי!
גם לא מובן מה שטוען שמצידו היה אפשר להשאיר כוס ח"פ. בסדר, היה אפשר אבל הוא הבין שזה לא מה שהיה ושבעל הבית רוצה להמשיך להשתמש בגביע ושלא אמורים לזרוק זאת לפח.
הטענה היחידה שאפשר לי להבין כאן היא שאם ילדיו הקטנים זרקו את הגביע אז חש"ו פגיעתם רעה אבל אז צריך לומר להם שכשיגדלו חייבים לצאת ידי שמים ולשלם מה גם שאם הוא בפועל השתמש בגביע יכול להיות שאינו יכול להפטר בטענה זו
מאידך, מה שכתב הרב אפרקסתא דעניא ששאל רב פלוני ואמר לו שצריך לשלם חדש ושהשוכר אינו מסכים לכך - ג"כ אינו מובן לי והרי שמוע בין אחיכם ואיך הרב פסק בלי לשמוע את הצד השני?

כדכד כתב:מאידך, מה שכתב הרב אפרקסתא דעניא ששאל רב פלוני ואמר לו שצריך לשלם חדש ושהשוכר אינו מסכים לכך - ג"כ אינו מובן לי והרי שמוע בין אחיכם ואיך הרב פסק בלי לשמוע את הצד השני?

אין טענה על הרב שמוע בין אחיכם זה דין לבי"ד שפסיקתם מחייבת את שני הצדדים, הרב אומר את דעתו לשואל תדע שפלוני חייב לך בכדי שהשואל ידע שזכותו ללכת לבקש ממנו ולהתווכח איתו שישלם, כמובן שהרב לא מתכנן לכפות את דעתו על הצד השני במקל ורצועה וגם לא בכתב סירוב, אמנם אמת שאין להתלונן על השוכר שלא נשמע לפסיקה זו כי איננו מחוייב לה.

הבאר ההיא כתב:

כדכד כתב:מאידך, מה שכתב הרב אפרקסתא דעניא ששאל רב פלוני ואמר לו שצריך לשלם חדש ושהשוכר אינו מסכים לכך - ג"כ אינו מובן לי והרי שמוע בין אחיכם ואיך הרב פסק בלי לשמוע את הצד השני?

אין טענה על הרב שמוע בין אחיכם זה דין לבי"ד שפסיקתם מחייבת את שני הצדדים, הרב אומר את דעתו לשואל תדע שפלוני חייב לך בכדי שהשואל ידע שזכותו ללכת לבקש ממנו ולהתווכח איתו שישלם, כמובן שהרב לא מתכנן לכפות את דעתו על הצד השני במקל ורצועה וגם לא בכתב סירוב, אמנם אמת שאין להתלונן על השוכר שלא נשמע לפסיקה זו כי איננו מחוייב לה.

כעת ראיתי מה שהביא ע"ז הרב יבנה במקו"א בפורום.

בתשובת מהרי"ל סימן קצ"ה הא דאסור לשמוע דבריו היינו שהדיין יודע שהוא יהיה דיין בדבר ובעל דין השני יצטרך לעמוד לפניו לדין אבל יכול אחד לשמוע קבילות בעלי הדין אם אינו יודע שיהיה דיין בדבר ואם אח"כ ירצה השני לדון לפניו הרשות בידו ועיין שם. בתשובת הר"ר דוד כהן (סימן כ"ו) (בית כב חדר ה ד"ה והנה) כתב אינו מן הנכון לכתוב פסק דין אם לא ישמע דברי שניהם אפילו לכתוב הנראה לדעתו לאחד מבעלי דינין ואף על פי שאינו פוסק:
וכתב המרדכי ז"ל תקנות הקהלות שתקן ר"ח מווין עם גדולי ארץ כל רב שיפסוק דין בלי שמיעת שני בעלי דינין אלא כשיבא אחד אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב לי הנראה בדעתך ויכתוב הדיין ההוא לא ידון שום דין עכ"ל ועיין בבנימין זאב סימן קכ"ו דמשמע שם דמקצת גדולים כתבו בדרך אם כן הוא ועיין שם ומיהו נ"ל שאינו נכון וכן משמע מפסקי מהרא"י סימן רס"ז ובכמה מקומות וכ"כ בית יוסף (סי"ב - יג) בשם תשובת הרשב"א וז"ל ואיני רוצה לכתוב במה יתחייב או יפטור שמא מתוך מה שאכתוב ילמדו לשקר עכ"ל שמע מינה דאיכא למיחש להכי וכ"כ הריב"ש סימן קע"ט דאין לעשות כן משום שמא מתוך טענותיו ילמדו לשקר ועוד דאח"כ יבא חבירו ויאמר בדרך אחר ויצטרך לכתוב בדרך אחרת ואיכא לעז בדבר ועיין שם:
וברמ"א שם כתב-
ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך א"כ, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר; גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, ואיכא זילותא לחכם. (רשב"א וריב"ש סימן קע"ט /ה'/)
ע"כ מהרב יבנה.

ואחר כל זה יתכן שגם להאוסרים זה רק לכתוב ולו לומר לו בעל פה אם כדבריך היה לדעתי פלוני חייב לך.