כיום המנהג שעושים בחג השבועות [בישיבות ובקהילות יוצאי ליטא] שבבוקרו של חג עם עלות השחר עומד אחד מהקהל שישן מעט בלילה ומוציא את כולם בברכות השחר וברכות התורה. יסוד מנהג זה הוא מפני שמסתפקים אם חיוב ברכה"ת הוא כל יום מצד ברכות שתיקנו לומר על הסדר או רק אחר הפסק של שינה ולכן מספק א' מוציא את כולם, וכן מובא במנהגי החת"ס שהיה נוהג כשלמד כל הלילה לשמוע ברכה"ת מאחר. ובאמת המקור היחיד לחייב לברך ברכה"ת בבוקר ע"ס הברכות הוא מהאר"י בשער הכוונות [דף א' ע"ב] וזל"ק: כל שמונה עשר ברכות השחר עד סוף ברכות התורה חייב כל אדם לסדרן בכל יום ולברך אותן אע"פ שלא נתחייב בהן לפי שכולם רמזים נפלאים לאורות עליונים ואין לבטלם אפילו אם לא ישן בלילה כלל וכו'. ועפ"ז כ' הכף החיים [סי' ט' אות ב']: הניעור בלילה לא יסמוך על אחרים לשמוע מפיהם ברכות התורה שכיון שהוא בר חיובא לברך יתן בקולו קול עוז לברך בעצמו ברכות התורה עכ"ל. נמצינו למדים שענין ברכה"ת בבוקר הוא ע"פ הסוד ובזה יש עניין שיוציא בפיו ואם שמע מאחר לא הרויח את התיקונים שבברכה, וא"כ אין עניין לצאת יד"ח מאחר לא ע"פ הלכה ולא ע"פ הסוד. [מקור נוסף בברכות י"א ע"ב בתוס' הביאו מר"ת שברכה"ת נתקנה בשחרית בלבד וכתבו ע"ז "ולא נהירא" וכן תמהו ע"ז רוב הראשונים יעוי"ש.]
אלא שבמציאות מנהג זה מוליד מכשול, כיון שרוב העם הולכים לבתיהם אחר התפילה ותיכף מקיימים בעצמם חציו לכם וישנים את שנתם כדבעי, וכאשר קמים סומכים עצמם על ברכה"ת ששמעו בבוקר ומנצלים כל רגע מהיום הקדוש לעסק התורה, וע"פ האמת דבר זה צ"ע רב אם תמיד של שחרית עולה לבין הערבים, ובחומר הענין של תורה בלא ברכה כתב המחבר בריש הל' ברכה"ת: ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד. ויעוי"ש במשנ"ב חומר הדברים, דמקיים בעצמו חלילה "על עזבם את תורתי" שלא בירכו בתורה תחילה, ולהרמב"ן והרשב"א ברכה"ת דאורייתא.
והנה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג [סי' מ"ג, הו"ד בתשו' הרשב"א ח"א תתנ"א] – ואני נוהג שלא לברך ברכה"ת אלא בפעם הראשונה שאני עוסק בתורה ביום ושוב איני מברך כל היום אפי' כשאני מפסיק כדי לאכול כי איני מסיח דעתי מללמוד אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך, עכ"ל. וכ"ה בטור סי' מ"ז, אלא שהב"י שם הביא מהאגור שאביו הנהיג שלא לברך ברכה"ת אחר שינת קבע ביום כי המיקל בברכות במקום מחלוקת לא הפסיד, וכתב על זה הב"י שלשונו "במקום מחלוקת" כוונתו לר"ת שברכה"ת פוטרת עד לשחרית אחרת ושינה לא מפסיקה. ומזה באמת יצא לב"י בשו"ע לדינא ששינה אינה מפסיקה, ז"ל בסי' מ"ז סי"א: שינת קבע ביום על מיטתו הוי הפסק וי"א דלא הוי הפסק וכן נהגו. ובלחם חמודות [פ"ק דברכות אות ע"ז והו"ד להלכה במשנ"ב על אתר] תמה: הב"י נדחק למצוא מחלוקת בזה ולא מצא כלל אלא לר"ת ונ"ל שהנוהג לברך לא הפסיד ותע"ב. ואמנם בס' מקור חיים לבעל חוות יאיר [סי' מ"ז] כ' דאף לדעת האגור אם פשט מלבושיו וישן שתים ושלש שעות צריך לברך כי דבר שאינו רגיל הוא. יתירה מכך, דעת הגהות מיימוני [פ"ז מהל' תפלה אות ט'] ששינה ובית הכסא ובית המרחץ הוו הפסק. גם אדוננו הגר"א ס"ל דשינת קבע ביום מחייבת ברכה [הו"ד במעש"ר], וכן דעת הא"ר הפרי חדש והחיי אדם.
והנה ידוע דעת רבנו הגרעק"א [הובא במשנ"ב כאן] שבאופן שהלכו שניהם יחדיו היינו שישן ביום ואח"כ היה ניעור בלילה שבעלוה"ש חייב לברך ממ"נ דשניהם בידו ובודאי הוי הפסק. והעולם רגילים תמיד בשאר השנה לחשב בבוקר אם אמש ישנו בצהרים ואז ודאי חייבים בברכה, אלא שתמוה למה לא ינהגו כן גם בשבועות, היינו שאחרי התפילה הולכים לישון וכשיקומו ללמוד הרי שנים בידם, הלילה והשינה, ובודאי חייבים בברכה, ומה נפק"מ יש אם קודם היה הפסק שינה ואח"כ היה ניעור בלילה או להיפך. ומה שחוששים ומברכים ברכה"ת בבוקר לפטור פסוקי דזימרא וכו' שאומרים בתפלה דרך תחנון וק"ש וקריה"ת כבר מבואר בפוסקים שזה יותר קל לפי שהוא כדי לצאת יד"ח ולא באופן של לימוד, ותחת זה נוהגים העם לצאת יד"ח ר"ת בלבד וכל הראשונים כולם לא ס"ל כן אלא מפורש להדיא נוקטים שהשינה היא המחייבת ברכה ולא הלילה. והתינח מה שלא חייב ר"ת ברכה רק שחרית הוא בשינה בעלמא, אבל זה ברור כשמש שאדם שהיה ניעור כל הלילה והולך לישון בבוקר כדבעי ודאי שזוהי השינה העיקרית שלו ולכאו' נחשב יותר משינת קבע ביום ואפשר לדונה כשינת לילה, וכמ"ש לעיל מהחו"י דכשפשט מלבושיו בהא לא דיבר האגור, ולכאו' בזה גם ר"ת יודה.
חושבני שיש לתת את הדעת על שורש המנהג הזה ולהתבונן היטב מה מקורו. הזדקקתי לעניין כי אני לומד לעיתים מזומנות כל הלילה ואח"כ ישן בבוקר, ואחר בירור הנושא אני אכן נוהג לברך בצהרים בקומי משנתי. מי שיש לו מושג בנושא כאוב זה - אשמח לשמוע את דעתו