פורום אוצר החכמה

כתב הרמב"ם בפ"ב משמונה פרקים:
דע כי המרי והמשמעת התורניים אינם נמצאים אלא לשני חלקים מחלקי הנפש, והם החלק המרגיש והחלק המתעורר בלבד, ובשני החלקים האלו תהיינה כל העברות והמצוות... אבל החלק השכלי הרי יש בו מבוכה, אבל אני אומר שיש גם בזה הכח המשמעת והמרי בהאמנת מחשבה נפסדת או בהאמנת מחשבה אמתית, אבל אין בו מעשה שאפשר להניח עליו בסתם שם מצוה או עבירה, ולפיכך אמרתי לעיל כי באותם שני החלקים ימצאו העבירות והמצוות, עכ"ל.
המילים המודגשות נכתבו בעברית במקור.
שוב הוסיף הרמב"ם על הגליון מילה אחת: "מעשה", כך שהמשפט כתוב כך: אבל אין בו מעשה שאפשר להניח עליו בסתם שם מעשה מצוה או עבירה, ולפיכך אמרתי לעיל כי באותם שני החלקים ימצאו העבירות והמצוות.
השם "מצוה" לא נאמר בסתם על דבר שאין בו מעשה, לפי מהדו"ק, וגם לפי מהדו"ב משמע שהשם מצוה קשור למעשה מצוה, שהרי הרמב"ם כתב שאין מצוה בחלק השכלי של הנפש.
וקשה, שהרי הרמב"ם מונה בספר המצוות את האמונה כמצוה, והיא מבוצעת בשכל ולא במעשה, ובשורש תשיעי הוא כותב שהמצוות נאמרו בארבעה דברים: השקפות, מעשים, מידות, ודיבור, ובמ"ע צו ביאר שאפילו דיני הטומאה נחשבים למצוה אע"פ שאינם מחייבים פעולה. מכל זה מבואר שאין השם מצוה שייך למעשה דוקא, היפך דבריו בשמונה פרקים.
ועוד צ"ב כוונתו בחזרה זו להוסיף המילה "מעשה" (עמל בערבית). מה פשר החזרה, והאם יש לה הקבלה במקום אחר בכתבי הרמב"ם?