קיבלתי במייל. מסופק אם זה בדיחה או רציני. לעיונכם וחוו"דעתכם:
ב"ה
רשימה ע"פ זכרון מדברו"ק של מרנא אדמו"ר מקארניצא שליט"א – שב"ק נצו"י כ"ה אלול ה'תשע"א בסיום סעודה שלישית. הדברים לא נערכו וגם לא היו למראי עיני הק'.
עומדים כעת ביום השב"ק כ"ה אלול, יום שנברא בי' עלמא, וצריכים להבין את המהות של היום הזה. את הנקודה שלו.
ישנה שאלה ידועה על הרעיון של היום הזה. לכאורה מה שנפקא מינא אלינו זה יום בריאת אדה"ר, פרצוף הקדמון, א' תשרי. והראי' שזה הוא 'ראש השנה'. ואז נמשך החיות האלוקית וכו' – "זה היום תחילת מעשיך" הן מהבחי' הרוחנית – כמבואר היטב בלקוטי תורה לבעל התניא על ר"ה. ובלקוטי מוהר"I (ובדרך רמז גם בשיחות הר"ן). והן מהבחי' ההלכתית - ר"ה בתחילתו וכו'.
- זה שיום בריאת האדם דווקא הוא ר"ה ולא יום בריאת העולם זה לא שאלה. זה בדיוק הרעיון של "עולם בשביל ישראל" ו"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". (בליובאוויטש קוראים לזה 'דירה בתחתונים'...). אני חושב שכבר דיברנו על זה פעם –
ההגדרה של היום הזה היא, לענ"ד, כעין 'הכשר מצווה' שהוא כמצווה.
יש ירושלמי ידוע על העושה סוכה לעצמו, שחייב לברך עלי', למרות שלכא' זה לא מצווה אלא הכשר. יש בזה איזו שהיא שלימות של המושג הכשר מצווה (שיסודו במכשירי מילה הידוע שדוחה שבת). דהיינו שמברכים עיו, ממשיכים עליו אור עליון כמצווה בעצמה. יותר מזה: מה מברכים? "אשר קדשנו", המשיך בנו קדושה מרצ"וע ע"י "מצוותיו". ויותר מזה, "וציוונו", בחי' בעל הרצון הנעלה יותר – וכ"ז על הכשר, דבר שלא נצטווינו אליו, ואף אינו סיבה, עיקר או תוצאה, אלא ס"ה הכשר!
יש בזה עוד דרגות והגדרות וזה כבר נידון בכמה ספרים.
ולכאורה צריך להבין את היסוד המחשבתי של הכשר מצווה. איך לפעולה שמצ"ע אינה כלום. הופך לה תוקף קדוש. אלוקי. רעיוני – בגלל שעל ידה נגרמת מצווה? איך קורא דבר כזה? איך למצווה יש כח לקדש את כל השייך אלי'?
היסוד הוא כי העולם מאליו צריך להתקדש. יותר: העולם כבר מוכן להתקדשות. מוכן משעה שירד הקב"ה לעולמו בהר סיני ונוצר החיבור בין דרי מעלה לדרי מטה. בין המושג של 'מעלה' עם המושג של 'מטה'.
ומרגע זה כל דבר שנהי' בקישור עם המצווה מתקדש, מחמת רצונו והשייכות העצמית שלו לקודש ולקדושה. ולכן פעולת ההכשר מתקדשת וממשיכה מאור האורות. ולכן גם הגשמיות שאיתה משתמשים מתקדשת, ומעור בהמה הופכת להיות דבר הכי נעלה – מצוות תפילין. בשבועות השתא דיברנו על זה שבמובן מסויים גם הזמן מתקדש וכו'.
עכ"פ, כ"ה אלול מלמד אותנו במידה מסויימת איך להסתכל על העולם.
מחוייבים אנו לדעת שגם העולם הוא קודש קודשים. בכח ולא בפועל. ואזלינן בתר כח. ע"ד הצחות – ללכת לקדש אותו. לפעול גם בקידוש עולם. וכפי שהי' רב אחד מירושלים שכתב בספרו, שבקשה על רפוא"ש לחולה בתפילה, עד"מ, צריכה שתכוון לסילוק הרע העולמי וממילא תבוא הרפוא"ש, מפני שבראש מעיננו צ"ל טיהור העולם, וכמובן שלא להתעלם ממנו.
וכשתמצי לומר – גם לדעת שאין להתפעל ממנו.
כיוון שמהיסוד הזה שהעולם הוא כהכשר מצווה, שכ"ה אלול הוא כהכשר מצווה, נבין את הירושלמי הידוע של "לא-ל גומר עלי... בתולי' חוזרין".
כי אם העולם הוא כהכשר לאדם. כהכשר לעבודת ה'. כהכשר לתורה.
הרי ממילא התורה ובכח התורה – פועלת שינוי בעולם. גם במציאות העולם. וגם בקביעת מציאות העולם. וגם כנגד מציאות העולם – כי העולם הוא כהכשר מצווה הנתון בידה של המצווה.
[וממילא אין להתחשב בגדריו. בעבודת השי"ת – אם העולם מנגד ומפריע בעיכובים טכניים צריך לידע אשר בתולי' חוזרין]
זה הווארט של כ"ה אלול.
[אח"כ שוררו 'אודה לא-ל'. אח"כ אמר לא' רושמים: תדאג לערוך את זה כי דיברנו בקצרה ממש. כל ווארט כולל הרבה עניינים.
אח"כ מעריב
כל הדיבורים ארכו כרבע שעה.]