פורום אוצר החכמה

שמות ט"ז י"ט
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר"

מי שבישל מן בכליו, האם התחייב בהגעלת או מירוק כליו בחמין, כדי שלא יעבור על איסור נותר?
כפי שמחוייב בקרבנות, בפרט לשיטת הרמב"ם שמחויב בזה "עקב אכילה" לפני שעובר על איסור נותר?

בפשטות האיסור להותיר היה על המן עצמו, ולא על הבליעות שלו.
וכמו בחמץ שיש איסור של בלא יראה ובל ימצא, ואין בכלל זה בליעות.

המן לא נהיה לאחר הזמן שמותר להותירו - מאכל אסור.
אין איסור הנאה לטעום ממנו למחרת ע"י הבליעה כשאין ס'.
האיסור הוא להותיר ממנו גופו.

תלמיד חברים כתב:בפשטות האיסור להותיר היה על המן עצמו, ולא על הבליעות שלו.
וכמו בחמץ שיש איסור של בלא יראה ובל ימצא, ואין בכלל זה בליעות.

האיסור הוא להותיר ממנו גופו.

וזאת מנין?

ומאי שנא מלהותיר בקרבנות? שכן חייבים למרק ולשטוף כדי להינצל מ"לא תותירו" שיש בטעם שנבלע בכלים, או לכל הפחות במה שנדבק לדפנות הכלים (עיין רדב"ז על הרמב"ם בענין מירוק ושטיפה בקרבנות)

ומאי אכפת לן אם נאסר המן בבוקר באכילה או לא, הרי רוצה להינצל מ-הותרה אסורה?

לגבי בליעות חמץ, עיין היטב משנה ברורה סי' תמב סק"א.
לגבי קרבנות, איני יודע. כלומר, עדיין לא זכיתי לעסוק בסוגיא הנ"ל.

הערה:
לפי מ"ש הראשונים (אבן עזרא) וכמדומה כבר בחז"ל
שטעם האיסור להותיר מן המן היה כדי שיאמינו בהקב"ה שיתן להם למחר.
אם זה טעם האיסור, א"כ אין האיסור אלא על בעין.
כי מבליעות א"א להתקיים.

משא"כ בקדשים, מסתמא שם זהו גדר אחר, שלא יתערבו קדשים כאלו באחרים, או איסור הנאה.

נראה שלא היה בזה איסור כשאר איסורי אכילה, שהרי המן היה דבר זמני, ולא לדורות. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר איכא, שהרי המן ניתן להם במדבר סיני בחודש השני לצאתם מארץ מצרים, ובפשטות כל תורת כהנים נאמרה מאהל מועד, כלומר בשנה השנית ליציא"מ, ואם נותר במן נידון כנותר בקדשים, בכל צדדיו, הרי כבר שמעו שישנו איסור בנותר הבלוע בכלים.

ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

אליהו בן עמרם כתב:

תלמיד חברים כתב:בפשטות האיסור להותיר היה על המן עצמו, ולא על הבליעות שלו.
וכמו בחמץ שיש איסור של בלא יראה ובל ימצא, ואין בכלל זה בליעות.

האיסור הוא להותיר ממנו גופו.

וזאת מנין?

ומאי שנא מלהותיר בקרבנות? שכן חייבים למרק ולשטוף כדי להינצל מ"לא תותירו" שיש בטעם שנבלע בכלים, או לכל הפחות במה שנדבק לדפנות הכלים (עיין רדב"ז על הרמב"ם בענין מירוק ושטיפה בקרבנות)

ומאי אכפת לן אם נאסר המן בבוקר באכילה או לא, הרי רוצה להינצל מ-הותרה אסורה?

בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

לכהפ"ח משום לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

אינני יודע מה המקור להתיר המן באכילה לאחר זמנו?
ועוד, שאין בזה לכאורה נפק"מ לשאלה הפותחת. כי גם אם מותר באכילה לאחר זמנו, אבל מ"מ יגעיל/ימרק על מנת לא לעבור על איסור "לא יותר" שנימא דהוא גם לגבי בליעות או לכה"פ לגבי מה שדבוק בדפנות, מידי דאמרי הכי באיסור "לא תותירו" בקרבנות.

תלמיד חברים כתב:הערה:
לפי מ"ש הראשונים (אבן עזרא) וכמדומה כבר בחז"ל
שטעם האיסור להותיר מן המן היה כדי שיאמינו בהקב"ה שיתן להם למחר.
אם זה טעם האיסור, א"כ אין האיסור אלא על בעין.
כי מבליעות א"א להתקיים.

משא"כ בקדשים, מסתמא שם זהו גדר אחר, שלא יתערבו קדשים כאלו באחרים, או איסור הנאה.

מפורש באבן עזרא שם שאין איסור להותיר וז"ל הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר רק יבטח בשם כי מחר ירד כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו.
ועכ"פ לכאורה לא חל עליו שם נותר

המן לא יה נבלע באיברים
אולי גם לא היה נבלע בכלים?

אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר

כדכד כתב:

אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר

זו בדיוק השאלה עליה נסובה התשובה הנ"ל.

הארי החי כתב:מפורש באבן עזרא שם שאין איסור להותיר וז"ל הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר רק יבטח בשם כי מחר ירד כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו.
ועכ"פ לכאורה לא חל עליו שם נותר

ע"ע במגדים חדשים שמות עמ' תכה שהביא דברי האבן עזרא, והביא דברי החת"ס יתרו יח, יב ומה שהובא משמו בלקוטי חבר בן חיים ח"ד י' ע"ב דיוצא מדבריו דלא כאבן עזרא, וכן הביא דברי הרמב"ם בסה"מ שורש ג' דמבואר שהוא לאו גמור

כדכד כתב:המן לא יה נבלע באיברים
אולי גם לא היה נבלע בכלים?

בגמרא יומא לא כתוב שכן נבלע באיברים?

נכון
טעיתי
אבל עדיין אפשר שכשם שנבלע כולו באיברים ולא יצא כי אינו טבעי כך לא נבלע בכלים כי זה לא טבעי

כדכד כתב:

אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר

משה רבינו הסתלק בשבת.
האם ייתכן שהמן שירד עליו ביום שישי - כלל לא חל עליו האיסור של "אל יותר"?

אליהו בן עמרם כתב:

עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

אינני יודע מה המקור להתיר המן באכילה לאחר זמנו?
ועוד, שאין בזה לכאורה נפק"מ לשאלה הפותחת. כי גם אם מותר באכילה לאחר זמנו, אבל מ"מ יגעיל/ימרק על מנת לא לעבור על איסור "לא יותר" שנימא דהוא גם לגבי בליעות או לכה"פ לגבי מה שדבוק בדפנות, מידי דאמרי הכי באיסור "לא תותירו" בקרבנות.

א. מה המקור להתיר באכילה תפוח אדמה? כל מה שלא נאסר - מותר!
ב. יכול להיות שזוהי חומרא יתרה בקדשים שלא קיימת במן וכפי שאיננה קיימת בחמץ ובעבודה זרה (אין איסור לקנות מגוי כלי שהתבשלה בו עבודה-זרה, למרות האיסור של "לא תביא תועבה אל ביתך", ואפילו בבן-יומו).

HaimL כתב:

עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

לכהפ"ח משום לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

אין בזה כלל מוחלט.
לדוגמא כלאים (חוץ מכלאי הכרם) - מותרים באכילה.
ובפרט דבר שנעשה בו איסור בשב-ואל-תעשה - כמדומני שלא מצאנו בשום מקום שנאסר באכילה.

עזריאל ברגר כתב:

כדכד כתב:

אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר

משה רבינו הסתלק בשבת.
האם ייתכן שהמן שירד עליו ביום שישי - כלל לא חל עליו האיסור של "אל יותר"?

למה? בדרך כלל מותר היה להותיר מהמן אחרי שבת?
אם לא - מי התיר זאת בפטירת משה רבנו?

כדכד כתב:

עזריאל ברגר כתב:

כדכד כתב:

אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.

רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר

משה רבינו הסתלק בשבת.
האם ייתכן שהמן שירד עליו ביום שישי - כלל לא חל עליו האיסור של "אל יותר"?

למה? בדרך כלל מותר היה להותיר מהמן אחרי שבת?
אם לא - מי התיר זאת בפטירת משה רבנו?

א. אולי. הצעתי אפשרות.
ב. כנראה משה או יהושע, על פי הדיבור.
ומוכרחים לומר שמשה או יהושע ידע ואמר לבני-ישראל שלא יירד להם עוד מן, דאלת"ה - מפני מה לא אכלו את כל מה שהיה להם באותו יום? מנין היה להם לדעת שלמחרת לא יירד עוד מן?
אגב, באחד המדרשים מובא שיהושע קיבל דיבור מהשכינה עוד טרם פטירת משה, ולא אמר את הדברים למשה. ושמא זה היה הדיבור?

כששאלתי מי התיר לא התכוונתי מי הגברא שהתיר את זה
אלא איך הותר האיסור
הרי אם תמיד היה אסור להותיר מהמן שירד ביום ששי עד יום ראשון - איך עכשיו היה מותר

כדאי לראות באמבוהא דספרי,
וכן במילואים בחומש תורה שלמה.

באמבוהא דספרי [פר' בהעלותך דף קמז ע"א] כתב ע"פ דברי האמרי אמת [מכתב בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' כו] בשם אביו השפת אמת, שהיה מותר להשאיר, ועפי"ז יישב באמבוהא דספרי את מה שהותירו לאחר פטירת מרע"ה.
אולם בעיון במכתב האמרי אמת [שם] הביא להיפך בשם השפ"א, שאע"פ שבתחילה הסתפק בזה, מ"מ הכריע לאיסור.
גם בשפתי כהן שמות [טז, כה] כתב לאיסור, וכ"כ היעב"ץ בספרו 'אם לבינה' [שם].

כדכד כתב:כששאלתי מי התיר לא התכוונתי מי הגברא שהתיר את זה
אלא איך הותר האיסור

עניתי: על פי הדיבור.

תירוץ זה ניתן להיאמר בלי קשר לזה שמשה רבנו נפטר בשבת

אליהו בן עמרם כתב:שמות ט"ז י"ט
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר"

מי שבישל מן בכליו, האם התחייב בהגעלת או מירוק כליו בחמין, כדי שלא יעבור על איסור נותר?
כפי שמחוייב בקרבנות, בפרט לשיטת הרמב"ם שמחויב בזה "עקב אכילה" לפני שעובר על איסור נותר?

אפשר אולי ליישב, וכמדומה שכבר הקדימוני בזה עפ"י ראב"ע:
והוא על פי דברי האוה"ח פרק ט"ז פס' י"ט על איסור "אל יותר", וז"ל:
"ויאמר משה וגו'. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה' נותן להם דבר יום ביומו זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו והבין דבר מתוך דבר ואסר להם...עוד למה לא הספיק לומר ולא שמעו ויותירו ואני יודע כי לא שמעו למשמיע. ולדברינו יבא על נכון פירוש ולא שמעו למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו במאמר הקודם לזה זה הדבר אשר צוה ה' מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה' על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא"

אם זאת הסברא לאיסור "אל יותר", שאין יום אחד מכין לחברו, א"כ לכאורה זה דווקא במן שיש בו ממש, ולא בטעם בעלמא הבלוע בסירים.

אליהו בן עמרם כתב:שמות ט"ז י"ט
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר"

מי שבישל מן בכליו, האם התחייב בהגעלת או מירוק כליו בחמין, כדי שלא יעבור על איסור נותר?
כפי שמחוייב בקרבנות, בפרט לשיטת הרמב"ם שמחויב בזה "עקב אכילה" לפני שעובר על איסור נותר?

ויש מי שרצה לחדש... כי אם נאסר להם המן למחרת (כדאיתא באוה"ח על פרשת בשלח), בוודאי לא רצו להנות ולטעום למחרת מן הטעם שנבלע בסירים מאתמול, והואיל וטעמו במן כל טעם שרצו, א"כ אולי גם לא טעמו מה שלא רצו, ואזלי טעמא כמי שאינו. ולכן גם לא היה צריך לבערו לפני שעבר זמנו.

עזריאל ברגר כתב:

HaimL כתב:

עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!

לכהפ"ח משום לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

אין בזה כלל מוחלט.
לדוגמא כלאים (חוץ מכלאי הכרם) - מותרים באכילה.
ובפרט דבר שנעשה בו איסור בשב-ואל-תעשה - כמדומני שלא מצאנו בשום מקום שנאסר באכילה.

אין בזה כלל מוחלט, כי הגמרא לומדת, למשל על כלאיים, שמותרים באכילה, ועוד. אבל היכן שאין לימוד מפורש להתיר, מי הוציאו מכללו הראשון.
ואדרבה, מדכתיב לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך, משמע כל שיש בו איסור, אף בשוא"ת. ונותר בקדשים יוכיח, דנולד משוא"ת, וחמור עונשו מבב"ח, דנולד מקו"ע דלא תבשל, ופשיטא דטפי מקרי תועבה, וה"נ נותר במן ייקרא תועבה.

כדכד כתב:תירוץ זה ניתן להיאמר בלי קשר לזה שמשה רבנו נפטר בשבת

אכן.
אם נאמר שלא היה איסור כלל להותיר מהמן של שבת - אז היה מותר להם להותיר בלי הוראה מיוחדת.
אבל אם נאמר שהיה איסור להותיר מהמן של שבת לשבוע שאחריו - אז צריכים לומר שהיתה להם הוראה - ע"פ הדיבור או כ"הוראת שעה" של הסנהדרין - שמותר להם להותיר.

ועכ"פ בכל אופן שהוא - עדיין היו צריכים לאיזשהו רמז ממשה או מיהושע על כך שהם צריכים להותיר.