ברכת שהחיינו על החטופים שחולצו
פורסם: ד' פברואר 14, 2024 11:17 am
כאשר חולצו לשלום שני החטופים, פרננדו סימון מרמן ולואיס הר שנחטפו מביתם בניר יצחק לרצועת עזה בשמחת תורה. אנשי רפואה ולוחמים שקבלו את פניהם ראשונים שאלו אם הם יכולים לברך בשם ומלכות את ברכת "שהחיינו" ברגעים המרגשים הללו.
והגר"י זילברשטיין שליט"א השיב, כי את ברכת "שהחיינו" מברכים רק כאשר אדם רואה את חברו לאחר שלושים יום שלא ראהו, ומכיון שמדובר באנשים זרים שלא הכירו את המשוחרר קודם לכן, וכמו כן הברכה היא רק כשיש שמחה בראיה, וכאן השמחה היא בעיקר בעצם הידיעה שהשבוי השתחרר מהשבי. עכ"ד.
ויש לדון על דבריו בתרתי, זה יצא ראשונה, לדעת הפמ"ג [והביאו משנ"ב לדינא] שמברך שהחיינו על בתו כשרואה אותה בפעם ראשונה, דלא גרע מהרואה את חבירו לאחר ל"י, והגם דאת בתו התנוקת לא ראה מעולם, מ"מ יברך, כיון דאנן סהדי ששמח מאד, ואם כי נידון דהכא אינו דומה כ"כ, מ"מ מי שעכ"פ ידע מהחטופים ע"י תמונות שהתפרסמו וכיו"ב, והתפלל עליהם וצפה לשחרורם, יתכן דאה"נ שיכול לברך שהחיינו.
וכבר ידוע שכן נהג האדמו"ר הגר"ח אלעזר שפירא זיע"א ממונקאטש, שבירך בהתרגשות שהחיינו בשו"מ כשראה בפעם הראשונה את מהרש"א אלפנדרי זיע"א, והרה"ג ר' יצחק נסים זצ"ל ערער על זה, שהרי לא ראהו מעולם. והגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי ביאר את הנהגת המנחת אלעזר ע"פ דברי הפמ"ג הנ"ל.
ובקושטא, הרי בגמ' לא כתוב שצריך שיראנו קודם לכן, כתוב "חבירו", והרשב"א דייק מזה דמיירי שהכירו קודם והיה לו געגועים עליו, [והרמב"ם לא כתב תנאי זה בהדיא כנודע], וא"כ אין בדין זה של "ראהו מקודם" - "סיבה" לברכה, אלא "סימן" למצב הראוי לברכה, וממילא היכא דיודע בנפשיה ששמח מאד למה שלא יברך... וקצרתי כעת.
עוד יש להעיר עמש"כ הגרי"ז בסיום דבריו שהברכה היא לא על האדם אלא על ה"עיתוי", הנה זה גופא סיבה לברך, כדין כל בשורה טובה שמברכין עליה שהחיינו כמ"ש בשו"ע סי' רכג, ולפי"ז יש מקום לדון לברך גם אם לא רואה את החטופים באים ברגליהם, אלא על עצם הבשורה.. וצ"ע.
רק שיש לדון אם שייכת סוגיית שהחיינו על חבירו גם אם ראהו קודם לכן, באופן שהוא מחלל שבת ועובר עבירות נוספות, שהרי רשעים בחייהם קרויים מתים, ומורידין ולא מעלין, ובודאי שטוב היה לו להשאר במנהרות עם המחבלים שלא נותנים לו סיגריה בשבת, ממה שיצא וירבה בחילולי שבת, וא"כ שמא לא מברכינן בכגון דא שהחיינו כלל ועיקר. ועמש"כ בזה במק"א.
מאת אחי הרב הגאון ר' יקותיאל שליט"א. הרבה מראי מקומות ציין מהזכרון והרוצה לראותם במדוייק יעיין בחזו"ע ברכות.
והגר"י זילברשטיין שליט"א השיב, כי את ברכת "שהחיינו" מברכים רק כאשר אדם רואה את חברו לאחר שלושים יום שלא ראהו, ומכיון שמדובר באנשים זרים שלא הכירו את המשוחרר קודם לכן, וכמו כן הברכה היא רק כשיש שמחה בראיה, וכאן השמחה היא בעיקר בעצם הידיעה שהשבוי השתחרר מהשבי. עכ"ד.
ויש לדון על דבריו בתרתי, זה יצא ראשונה, לדעת הפמ"ג [והביאו משנ"ב לדינא] שמברך שהחיינו על בתו כשרואה אותה בפעם ראשונה, דלא גרע מהרואה את חבירו לאחר ל"י, והגם דאת בתו התנוקת לא ראה מעולם, מ"מ יברך, כיון דאנן סהדי ששמח מאד, ואם כי נידון דהכא אינו דומה כ"כ, מ"מ מי שעכ"פ ידע מהחטופים ע"י תמונות שהתפרסמו וכיו"ב, והתפלל עליהם וצפה לשחרורם, יתכן דאה"נ שיכול לברך שהחיינו.
וכבר ידוע שכן נהג האדמו"ר הגר"ח אלעזר שפירא זיע"א ממונקאטש, שבירך בהתרגשות שהחיינו בשו"מ כשראה בפעם הראשונה את מהרש"א אלפנדרי זיע"א, והרה"ג ר' יצחק נסים זצ"ל ערער על זה, שהרי לא ראהו מעולם. והגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי ביאר את הנהגת המנחת אלעזר ע"פ דברי הפמ"ג הנ"ל.
ובקושטא, הרי בגמ' לא כתוב שצריך שיראנו קודם לכן, כתוב "חבירו", והרשב"א דייק מזה דמיירי שהכירו קודם והיה לו געגועים עליו, [והרמב"ם לא כתב תנאי זה בהדיא כנודע], וא"כ אין בדין זה של "ראהו מקודם" - "סיבה" לברכה, אלא "סימן" למצב הראוי לברכה, וממילא היכא דיודע בנפשיה ששמח מאד למה שלא יברך... וקצרתי כעת.
עוד יש להעיר עמש"כ הגרי"ז בסיום דבריו שהברכה היא לא על האדם אלא על ה"עיתוי", הנה זה גופא סיבה לברך, כדין כל בשורה טובה שמברכין עליה שהחיינו כמ"ש בשו"ע סי' רכג, ולפי"ז יש מקום לדון לברך גם אם לא רואה את החטופים באים ברגליהם, אלא על עצם הבשורה.. וצ"ע.
רק שיש לדון אם שייכת סוגיית שהחיינו על חבירו גם אם ראהו קודם לכן, באופן שהוא מחלל שבת ועובר עבירות נוספות, שהרי רשעים בחייהם קרויים מתים, ומורידין ולא מעלין, ובודאי שטוב היה לו להשאר במנהרות עם המחבלים שלא נותנים לו סיגריה בשבת, ממה שיצא וירבה בחילולי שבת, וא"כ שמא לא מברכינן בכגון דא שהחיינו כלל ועיקר. ועמש"כ בזה במק"א.
מאת אחי הרב הגאון ר' יקותיאל שליט"א. הרבה מראי מקומות ציין מהזכרון והרוצה לראותם במדוייק יעיין בחזו"ע ברכות.