פורום אוצר החכמה

וורט קצר, מהג"ר יחזקאל אברמסקי זצ"ל:

כשאמרו בפיוט 'ונתנה תוקף' "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" הנשים היו בוכות בעזרת נשים.

ולא ברור למה! הרי חשבון הגיוני: מעפר לעפר!

צריך לבכות במילים הבאות: "בנפשו יביא לחמו",

שהאדם לוקח את נשמתו הרוחנית, ומתעסק איתה לצורך גשמיות!

כנראה הן היו בוכות משום שחוה היא זו שגרמה לכך...

אולי, מפני שהנשים אינם מעפר לעפר, כ"א מבשר לעפר, ושפיר הוו"ל לבכות! ודו"ק.

אדג כתב:אולי, מפני שהנשים אינם מעפר לעפר, כ"א מבשר לעפר, ושפיר הוו"ל לבכות! ודו"ק.

לפי הפשט מצלע (שאינה בשר), לא?

א. איכא מ"ד אחור, וא"כ הוי בשר. ואף למ"ד זנב.
ב. גם מעצם (שאינה בשר, לעניין איסור והיתר) לעפר, זה ג"כ סיבה לבכות.

אם כבר עסקינן בפיוט זה.
המשך הדברים הם הדמיון של האדם, משול: 1. כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. 2. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. 3. וּכְצִיץ נוֹבֵל. 4. כְּצֵל עוֹבֵר. 5. וּכְעָנָן כָּלָה. 6. וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. 7. וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ. 8. וְכַחֲלוֹם יָעוּף. אלא שלא נתבאר מה לא הוטב בדימוי הראשון שנצרך לו דימוי בתרא, עד שכל הדימויים צריכים ביאור והבנה.
אכן, יש בכמה מהם הבדלים, לדוגמא, חרס הנשבר אכן אי אפשר להשיבו אל מה שהיה, אבל עדיין ניתן לכתתו לעפר ולהשיבו לכלי חדש, אבל החציר היבש לא ניתן להחיותו כלל, כי לא ניתן לזרעו ולהצמיח ממנו דבר מה. החציר היבש לא היה תקוה להוציא ממנו פרי, אבל הציץ נועד להוציא פרי מתוק לחיך, ואילו עתה נבל. הצל העובר הוא צל של דבר שיש בו ממש, והוא היוצר את הצל, הצל עבר אבל הדבר ישנו עתה במקום אחר, אבל ענן כלה אין בו ממש, שנעלם ולא נותר ממנו כלום. אולם למרות כל ההסברים, חסרה כאן הבנה והסבר אחיד העובר כחוט שני בין הדברים.

ברוך שאמר,
איני יודע אם ניתן לפלפל כך. יותר נראה, שהפייטן נקט דימויים אלו בתור 'קישוטי לשון', שהם נשמת אפה של הפייטנות.