פורום אוצר החכמה

ז"ל הרמ"א בסי' תכב -
וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור... ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא.
ובמשנ"ב -
אומר לשנים וכו' - כגון בשעה שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:
ונהגו כן בהודו ולא באנא - דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:

נסתפקתי האם כשאומר לשניים צריך שיעמדו כולם במקום אחד, וכמו צירוף למנין וכד', או דסגי במה ששומעים אותו ועונים אחריו ואף דאינם מצטרפים במקום אחד.

לכאורה הענין הוא שיענו ולמה צריך צירופם למקום אחד?
הרי אפילו בזימון ששם לכאורה יש ענין לצרף ג' כאחד כתוב שדי בך שיהיה "קרו ליה ועני".

ואם כן - אפשר אפילו בטלפון?
או שצריך שישמעו את קולו ממש?

למה צריך שישמעו קולו ממש?

ראיתי כעת ב'צפנת פענח' (לבעל ה'תולדות') פרשת בשלח שכ' "...דרך שירה דאחד מקרא והשאר עונין, אם כן אין צריך צירוף יחד למקום אחד, מה שאין כן דרך תפלה צריך צירוף למנין במקום אחד יחד".