פורום אוצר החכמה

בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

מיללער כתב:בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

סתימת הרמב"ם דהביא איסור ולאו זה רק בק"פ ולא הקדים לכתבו בין שאר איסורים שבאכילת קדשים בהל' מעשה הקרבנות פרק י"א משמע טובא דנאמר רק בק"פ במקומו.
וביותר לשון הרמב"ם ברור כן דכתב 'המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני למשומד לע"ז' וכו', מדפירט פסח שני בפנ"ע מכלל דלא נאמר בשאר קדשים.

בבכור, משנה מפורשת בבכורות דף לב דמותר לזמן נכרי לאכילת בכור (לשי' ב"ה)

אראל כתב:בבכור, משנה מפורשת בבכורות דף לב דמותר לזמן נכרי לאכילת בכור (לשי' ב"ה)

משם באתי, וכמובן מיירי בבכור פסוה"מ ולא בכור תם, ומשם ראיה דבסתם קק"ל אסור להאכיל לנכרי, ומנלן הא.

אליהו חיים כתב:

מיללער כתב:בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

סתימת הרמב"ם דהביא איסור ולאו זה רק בק"פ ולא הקדים לכתבו בין שאר איסורים שבאכילת קדשים בהל' מעשה הקרבנות פרק י"א משמע טובא דנאמר רק בק"פ במקומו.
וביותר לשון הרמב"ם ברור כן דכתב 'המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני למשומד לע"ז' וכו', מדפירט פסח שני בפנ"ע מכלל דלא נאמר בשאר קדשים.

מצאתי שבתוס' מנחות סא: ד"ה בישראל וכן ברש"י כת"י מנחות עג: ד"ה נתנן מבואר דאיסור עכו"ם בקדשים נלמד מאיסור ערל בקדשים. ומשמע דהלאו של כל בן נכר והלאו של תושב ושכיר אין בה, ומינה דלמומר אולי אין איסור באכילת קדשים.

מאידך גיסא, בגמרא יבמות עא. מבואר דמומר מותר באכילת תרומה ומעשר, ונלמד מלא יאכל 'בו' אבל אוכל הוא במעשר ותרומה, ומשמע דבשאר קדשים אסור ולכאורה כיון שאין לנו מיעוט נלמד במה מצינו מפסח.

בחי' הגרי"ז בכורות שם ציין לד' התוס מנחות סא ע"ב דעכו"ם אסור בשלמים משום ערלות, ובמנחת אברהם שם מדייק מד' הרמב"ם פ"א ממחו"כ ה"ב משמע דאף בלי ערלות אינו אוכל עיי"ש

מיללער כתב:

אראל כתב:

אליהו חיים כתב:

מיללער כתב:בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

סתימת הרמב"ם דהביא איסור ולאו זה רק בק"פ ולא הקדים לכתבו בין שאר איסורים שבאכילת קדשים בהל' מעשה הקרבנות פרק י"א משמע טובא דנאמר רק בק"פ במקומו.
וביותר לשון הרמב"ם ברור כן דכתב 'המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני למשומד לע"ז' וכו', מדפירט פסח שני בפנ"ע מכלל דלא נאמר בשאר קדשים.

מצאתי שבתוס' מנחות סא: ד"ה בישראל וכן ברש"י כת"י מנחות עג: ד"ה נתנן מבואר דאיסור עכו"ם בקדשים נלמד מאיסור ערל בקדשים. ומשמע דהלאו של כל בן נכר והלאו של תושב ושכיר אין בה, ומינה דלמומר אולי אין איסור באכילת קדשים.

מאידך גיסא, בגמרא יבמות עא. מבואר דמומר מותר באכילת תרומה ומעשר, ונלמד מלא יאכל 'בו' אבל אוכל הוא במעשר ותרומה, ומשמע דבשאר קדשים אסור ולכאורה כיון שאין לנו מיעוט נלמד במה מצינו מפסח.

קושיא עצומה אולי יש להציע (בלי עיון במפרשים) דלאו במשומד וגוי אינו אלא בפסח אבל ביטול מצוות אכילת קדשים יש באכילתם, אמנם אם קרוב לסוף הזמן אכילתם ואין מי לאכול אלא הם, אע"פ דמתבטל מצוות האכילה בנתינתם להם בכל זאת מאכילים אותם כדי שלא יבוא לידי נותר. אמנם לענין מעשר כיון דאין בו איסור נותר ורק נאמר בו מצוות אכילת מעשר אם לא היה מיעוט היה נפסל מאכילה בכל ענין קמ"ל מיעוט דקרא דאינו נפסל.

מיללער כתב:

אראל כתב:בבכור, משנה מפורשת בבכורות דף לב דמותר לזמן נכרי לאכילת בכור (לשי' ב"ה)

משם באתי, וכמובן מיירי בבכור פסוה"מ ולא בכור תם, ומשם ראיה דבסתם קק"ל אסור להאכיל לנכרי, ומנלן הא.

משום טומאת הנכרי.
והרי אפילו בכיכרות של תרומה אמרו שלא לתת לנכרי בידו שלא יטמאן, אלא בדלית ברירה - יניח לפניו על הסלע.

שם מדובר שהוא רוצה במפורש לטמא את הככר, וניתן לפרש שהכוונה לטמא בטומאה דאורייתא.

אולי בדוחק גדול ניתן לפרש כך.
ועכ"פ ברור שיש איסור לטמא קדשים.
ובטומאה דרבנן - יש לפחות איסור דרבנן.

ברור שיש איסור לטמא קדשים
אבל ההקשר שם הוא בגוי ימש"ו שרוצה לטמא במזיד בטומאה דאורייתא

אליהו חיים כתב:אולי יש להציע (בלי עיון במפרשים) דלאו במשומד וגוי אינו אלא בפסח אבל ביטול מצוות אכילת קדשים יש באכילתם, אמנם אם קרוב לסוף הזמן אכילתם ואין מי לאכול אלא הם, אע"פ דמתבטל מצוות האכילה בנתינתם להם בכל זאת מאכילים אותם כדי שלא יבוא לידי נותר. אמנם לענין מעשר כיון דאין בו איסור נותר ורק נאמר בו מצוות אכילת מעשר אם לא היה מיעוט היה נפסל מאכילה בכל ענין קמ"ל מיעוט דקרא דאינו נפסל.

ראיתי (באיזהו מקומן) שמביאים בשם הגרי"ז שהקשה על הרש"י במנחות שם בדף עג: דלמ"ל הטעם של ערל הלא מבטל מצוות אכילת קדשים במה שמאכילו לגוי - וכדברי מע"כ.

אין לי את הגרי"ז אבל מקופיא לא הבנתי הקושיא, דמתחלה צריכים להבין את דבריהם הק' של רש"י ותוס' דאסור להאכיל קדשים לנכרי מדין איסור ערל בקדשים - ועצם איסור ערל בקדשים יש לעיין בריש פרק הערל דילפינן מהריבוי של איש איש לדברי ר"ע ולר"א נלמד מקרבן פסח (הגם שזה נאמר לגבי תרומה ובגז"ש מתושב ושכיר, אולי על קק"ל נלמד במה מצינו וצ"ע) עכ"פ לכאורה יש בזה איסור 'לאו' ולא רק ביטול מצות עשה של אכילת קדשים, וא"כ מה קשה ליה להגרי"ז.

ולכאורה צריכים לומר שבאמת לדברי רש"י ותוס' שיש איסור להאכיל לגוי בכל קדשים מדין ערל, דה"ה שיש איסור להאכיל למומר בכל קדשים קלים וכדקא דייקינן מהגמ' ביבמות עב. דרק על תרו"מ יש לימוד של 'בו' להתירן למומר אבל בשאר קק"ל נלמד מקרב"פ לאיסור, דמאי שנא מערל ונכרי שנלמד מקרב"פ, וכן גר שמל ולא טבל אסור באכילת קדשים קלים ולדברי הרמב"ם בהל' מחו"כ אף לאחר טבילה כל זמן שלא הביא קרבנו, והמקור הוא מקרבן פסח.

ואם כנים הדברים נמצא שמלבד הביטול מ"ע של אכילת קדשים באכילת מומר או נכרי, שעל זה כבר דנו קמאי אם זה מצוה קיומית או שלילית כמו להאכיל לקטן קק"ל שאין בו מצוה, או אם המצוה הוא רק שיהיה נאכל ולכה"פ להצילה מנותר היה מותר להאכיל לגוי ולמומר, אבל עכשיו יש לנו איסור בזה ומוטוב שיתותר הקדשים בשוא"ת מלספות לנכרי או למומר.

(באיזהו מקומן ציון לעיין גם בחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' מ"ד - ובדבריו ראיתי שקושית הגרי"ז אינו מדין ביטול מצות אכילת קדשים אלא איסור יש בה דאכילת עכו"ם הוא כאכילת כלבים, ואף פסוה"מ יש איסור להאכיל לכלבים - ולא הבנתי דבריו שהרי בפי' אמרו בבכורות לב. דמאכילין פסוה"מ לעכו"ם ונלמד מקרא דכצבי וכאיל.)

עזריאל ברגר כתב:

מיללער כתב:

אראל כתב:בבכור, משנה מפורשת בבכורות דף לב דמותר לזמן נכרי לאכילת בכור (לשי' ב"ה)

משם באתי, וכמובן מיירי בבכור פסוה"מ ולא בכור תם, ומשם ראיה דבסתם קק"ל אסור להאכיל לנכרי, ומנלן הא.

משום טומאת הנכרי.

טומאת נכרי אינה אלא מדרבנן - ובבכורות שם מבואר דצריך 'לימוד' מקרא להתיר להאכיל לנכרי בכור בעל מום, ונראה דבקק"ל זה איסור מן התורה. והשנית, אי משום טומאה, הרי בפירוש אמרה תורה בבפסוה"מ הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, ולמה צריך עוד קרא של כצבי וכאיל להתירה לנכרי אם כל האיסור אינה אלא משום טומאה.

עי' מנחת חינוך מצוה יד דלדעת רש"י קדשים קלים אחר שחיטה עדיין הוי ממון גבוה אפילו חלק הבעלים ורק משלחן גבוה קזכו לאכילה. ולכן אסור לעכו"ם לאכול קדשים קלים דלא זכי ליה רחמנא והוי גזל גבוה וחייב מיתה.

טור תלגא כתב:עי' מנחת חינוך מצוה יד דלדעת רש"י קדשים קלים אחר שחיטה עדיין הוי ממון גבוה אפילו חלק הבעלים ורק משלחן גבוה קזכו לאכילה. ולכן אסור לעכו"ם לאכול קדשים קלים דלא זכי ליה רחמנא והוי גזל גבוה וחייב מיתה.

ראיתי את המנ"ח אבל לכאורה זהו רק לאחר שיש איסור להאכילו לגוי יש גם איסור גזל עליו, וע"ז אנו דנים מנא לן הא מילתא שיש איסור להאכיל קק"ל לעכו"ם.

-

קבלתי דברי הגרי"ז הנ"ל, וכנ"ל לא הבנתי מה קשה ליה מאכילת כלבים הרי בפירוש אמרו במס' בכורות לג. דפסוה"מ מותר לזמן עליו נכרי ונמלד מקרא דכצבי וכאיל.

מיללער כתב:

טור תלגא כתב:עי' מנחת חינוך מצוה יד דלדעת רש"י קדשים קלים אחר שחיטה עדיין הוי ממון גבוה אפילו חלק הבעלים ורק משלחן גבוה קזכו לאכילה. ולכן אסור לעכו"ם לאכול קדשים קלים דלא זכי ליה רחמנא והוי גזל גבוה וחייב מיתה.

ראיתי את המנ"ח אבל לכאורה זהו רק לאחר שיש איסור להאכילו לגוי יש גם איסור גזל עליו, וע"ז אנו דנים מנא לן הא מילתא שיש איסור להאכיל קק"ל לעכו"ם.

-

קבלתי דברי הגרי"ז הנ"ל, וכנ"ל לא הבנתי מה קשה ליה מאכילת כלבים הרי בפירוש אמרו במס' בכורות לג. דפסוה"מ מותר לזמן עליו נכרי ונמלד מקרא דכצבי וכאיל.

כידוע דלפעמים (ואולי יותר מ'לפעמים') לשון חידושי הגרי"ז (שבכתבים, המכונה 'סטנסיל') לא באים בדקדוק, יש כאלו שנתנו להם כינוי חידושי הגריי"ז באידיש, וא"כ יש רשות להגיה או לבאר הדברים.
וכוונתו כנראה דבפסולי המוקדשים אילולי הגילוי דכצבי ואיל לומר דאין לזה שם קודש כלל ובכור בע"מ כקדם מומן להקדישן היה אסור גם לגוי משום ואכלת ולא לכלבים וה"ה לגוי ורק משום המיעוט כצבי וכאיל דנאמר דאין בזה שם קודש כלל מותר לגוי, וכמפורש כל זה בתוס' בכורות לב:, ולכן עכ"פ בקדשים ממש אסור לגוי גם משום דאין בזה שם אכילה ולמה צריך לרש"י לומר דאסור משום דהוי ערל.

בברכה המשולשת כתב:

עזריאל ברגר כתב:בכיכרות של תרומה אמרו שלא לתת לנכרי בידו שלא יטמאן, אלא בדלית ברירה - יניח לפניו על הסלע.

ההקשר שם הוא בגוי ימש"ו שרוצה לטמא במזיד בטומאה דאורייתא

אינני יודע איך אתה רואה זאת בהקשר שם, ובפרט במה שכתבו הראשונים (רמב"ם בהלכות תרומות, והברטנורא על המשנה) שלא ייתן את הכיכר לתוך ידו של הנכרי כדי שלא יטמא את התרומה בידו.

מהדמיון לאשה שיטמאוה רח"ל ולישראל שיהרגוהו רח"ל

לדעתי אין מכך שום ראיה, ובפרט לדעת ר"ת (כתובות ג, ב, תוד"ה ולדרוש) "דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי" וכו' - נמצינו למדים שאף באיסורים קלים-יותר הדין זהה.

רחמנא אפקריה לזרעיה, זה לא אומר שאין כאן איסור חמור מצד עצמו.

כתבתי וכו', עיי"ש בתוס' שאומר שהאיסור פחות חמור מאותו איסור עם יהודי.

אני מכיר את התוס' הנ"ל, ב"ה, וזה נשאר איסור חמור.

אליהו חיים כתב:

מיללער כתב:בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

סתימת הרמב"ם דהביא איסור ולאו זה רק בק"פ ולא הקדים לכתבו בין שאר איסורים שבאכילת קדשים בהל' מעשה הקרבנות פרק י"א משמע טובא דנאמר רק בק"פ במקומו.
וביותר לשון הרמב"ם ברור כן דכתב 'המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני למשומד לע"ז' וכו', מדפירט פסח שני בפנ"ע מכלל דלא נאמר בשאר קדשים.

קבלתי ציון נפלא בענין הזה לדברי האבני נזר בשו"ת לאבה"ע סימן רכ"ג סק"ג, שציין לדברי התוס' ביבמות ע: ד"ה דפסח, דאונן אסור בכל הקדשים ויליף מפסח בהקישא דזאת התורה וכו' ולפי"ז כתב האבנ"ז דבן נכר דהיינו מומר נמי אסור בכל הקדשים בהיקש זה!

הנה דבריו ז"ל:

מיללער כתב:בקרבן פסח כתיב (שמות יא מב-מג) כן בן נכר לא יאכל בו, תושב ושכיר לא יאכל בו. לאו מן התורה להאכיל/לאכול לישראל מומר שנתנכרו מעשיו או לנכרי ואפי' לגר שמל ולא טבל מקרבן פסח (ספר החינוך מצוה יג-יד, רמב"ם הל' קרב"פ פ"ט ה"ז)

האם לאו זה הוא על כל קדשים קלים גם כן?

עוד מראה מקומות בענין מרשימותי, ואפשר שיעזורו:
תוס' מנחות סא ע"ב ד"ה בישראל
רש"י כת"י מנחות עג ע"ב ד"ה נתנן

רמב"ם פ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"ב, וז"ל:
גֵּר שֶׁמָּל וְטָבַל וַעֲדַיִן לֹא הֵבִיא קָרְבָּנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ, אֵינוֹ מִמְּחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. שֶׁקָּרְבָּנוֹ עִכְּבוֹ לִהְיוֹת גֵּר גָּמוּר וְלִהְיוֹת כְּכָל כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפְּנֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה כִּכְשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁיָּבִיא קָרְבָּנוֹ וְיֵעָשֶׂה יִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר, אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים.

רבינו חננאל זבחים קטז ע"ט
מזרחי בראשית לא:נד
גור אריה שם
אילת השחר שם