בס"ד
הרמב"ם בפ"ד משמנה פרקים (הקדמת אבות) האריך שהדרך הנכונה בעניני מידות הוא ללכת בדרך הממוצע, וכגון הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר ההרגשה בהנאה, וכן הנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הבזיון.
והאריך בזה איך ששתי הקצוות הם מידות רעות והצדיק הולך בדרך הממוצע תמיד אלא א"כ טבעו נוטה לאחד מן הקצוות שאז על דרך הרפואה (קרי עבודת המידות) ינטה לקצה השני עד שיתאזן טבעו.
ובהמשך הפרק כתב וז"ל וזאת התורה השלימה, המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ה' תמימה... מחכימת פתי" - לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי, ויבעל מי שמותר לו לבעול בשיווי, ויישב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו.
וכתב עוד שבדרך כלל אין סיבה לנטות לקצה אחד כדי להרגיל גופו לדרך הממוצע כי התורה כבר עשה לנו את העבודה וזהו כוונת כל איסורי התורה. וז"ל וזה, שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה - מזאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תאסר בעיתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה זה כולו אמנם חייבו ה' כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב, ונצא מן המיצוע אל קצה העדר ההרגשה בהנאה מעט, כדי שתיקבע בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו - אמנם זה כולו קרוב לפזרנות, כדי שנתרחק מקצה הכילות מרחק רב, ונתקרב לקצה הפזרנות, כדי שתיקבע בנו הנדיבות. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, ותמצאן כולן מרגילות כוחות הנפש. כמו שנאסרו הנקמה וגאולת הדם, באומרו: "לא תקום ולא תטור", "עזוב תעזוב", "הקם תקים", וכו', כדי שיחלש כח הקנאה והכעס. וכו' עיי"ש המשך דבריו.
עד כאן הנוגע לנו ממה שכתב בפ"ד. וככל הדברים האלו כתב גם ביד החזקה בפ"א מהל' דעות.
ולכאורה לפ"ז לא סבירא לי' ממצות קדושים היו כפי ביאור הרמב"ן דהרי אין צורך לפרוש יותר ממה שכתב תורה כי זהו הדרך הממוצע. ולכאורה ס"ל דקדושים תהיו מתפרש כפי' רש"י הוו פרושין מן העריות (וכן משמע בדברי הרמב"ם בשרשים לספר המצוות).
ויש לעיין בזה דהרי האם מותר להיות נבל ברשות התורה דהיינו שילך בתר תאוות ליבו עם אשתו המותרת לו ולמה הוי דרך ממוצע כשבועל יום יום את אשתו יותר מאשר שבועל כמה וכמה נשים (עי' רמה"ן עה"ת מה הק' על הרמב"ם בפרשת עריות - אחרי מות). אמנם לק"מ דהרי מצד עבודת המידות דחייב ללכת בדרך הממוצע אינו יכול להיות נבל ומ"מ התורה לא אסרה אלא דברים בסיסיים שידריכו אותו על ענין זה וממילא מצד מצות עבודת המידות (שאינו יודע מהו מקורו) צריך לילך בדרך הממוצע.
אולם הרמב"ם עצמו מביא יסוד זה של הרמב"ן בצורה אחרת, והוא בפ"ה מח' פרקים וכן בהל' דעות פ"ג ה"ב. שם האריך ביסוד הגדול שצריך האדם לראות שכל מעשיו יהיו לשם שמים שלא יאכל ולא ישתה ולא יבעל אלא מה שמביא לו תועלת בעבודת השי"ת והוא מה דכתיב בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה, ומסיים שם בדברים נפלאים וז"ל וכבר כללו החכמים עליהם השלום זה הענין כולו בקצר שבאמרים, והקיפו הענין הקפה שלימה עד מאד, עד שאתה, אם תבחן קוצר אותן המילים, איך הביעו זה הענין הגדול והעצום אשר כבר חברו בו חיבורים ולא הכילוהו - תדע שנאמר בכח אלוהי בלא ספק. והוא אומרם בציווייהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
ונמצא שגם אם אינו נלמד מקרא דקדושים תהיו מ"מ כעין אותו רעיון נלמד מקרא דבכל דרכיך דעהו, ואע"ג דלהרמב"ן דהוא מצות קדושים הרי הוא מצות פרישות ולהרמב"ם אינו דין פרישות ואינו צריך לפרוש מכלום אלא שכל מה שעושה יהיה לשם שמים.
אמנם צריך לי עיון גדול דאחר שיש דין שכל מעשיו יהיו לשם שמים הרי מזה עצמו יבא לדרך הממוצא דמה שייך שילך אחר תאוות ליבו ומה שייך שיכעוס ביותר אם עושה כן לשם שמים, וא"כ למה לי כל איסורי התורה שבאו להדריכנו ללכת בדרך הממוצע הרי בין כך צריך שיהיה כל מעשיו לשם שמים.
זהו מה שקשה לי בענין זה ואקווה שיחכימוני החכמים הנמצאים באתרא הדין.