פורום אוצר החכמה

כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים.

הדיוק בולט, שבמי שנהרג ולא עבר כתב "קידש" את השם בלשון עבר, ובמי שעבר ולא נהרג כתב "מחלל" את השם בלשון הווה, ומיד לאחר מכן כתב גם בו שאם היה בעשרה מישראל הרי זה "חילל" את השם בלשון עבר.
וחשבתי שכתוב כאן שמי שנהרג ולא עבר פשיטא שרק באותו הרגע קידש את השם, שהרי מאותו רגע הוא כבר לא חי ואיננו. אבל מי שעבר ולא נהרג לא רק באותו רגע חילל את השם, אלא בכל מציאותו בעולם, בעצם חייו הנמשכים בעולם, שהרי באמת היה עליו ליהרג ולא לעבור, ואם היה עושה כן לא היה נמצא בעולם מאז ועד עתה ועד סוף חייו. נמצא שהאיש הזה בכל רגע שהוא חי הוא מחלל את השם, דשוב ושוב נמצא כאן מי שעבר ולא נהרג.
וזה חידוש נורא, וצ"ת להלכה האם הוא כן. דלא שמענו שמחויב להרוג עצמו כעת כדי לא להיות מחלל עוד את השם. וא"כ מה בידו לעשות. ואולי הוא בגדר מעוות לא יוכל לתקון - אבל לא על העבר אלא בכל רגע ורגע בהווה ועד סוף חייו, שבכל רגע הוא מחלל את השם בעצם מציאותו בעולם, ועכ"ז אין בידו להפסיק מצב זה.
ומה שלגבי אם היה בעשרה מישראל כתב הרמב"ם גם אצלו "חילל" את השם בלשון עבר הוא פשוט, כי המציאות הזו של "בפני עשרה מישראל" היתה רק אז, לכן להיות מחלל את השם ברבים היה רק אז. אבל להיות מחלל את השם הוא בכל רגע עד סוף חייו.

וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם

רק כעת כתב זאת הרמב"ם, לאחר שכבר אמר שחילל את השם. וכלומר שחילול השם אין זו רק מצוה, אלא מציאות. וסידר הרמב"ם את המציאות קודם, ואח"כ על אילו מצוות עבר בזה.
וצ"ב האם בית בריסק יסכימו לרעיון זה, ואם לא - כיצד יסבירו את לשון הרמב"ם כאן.

ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין. אפילו הרג באונס. שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה.

צ"ב מדוע נחשב זאת לאונס ולא לרצון. הרי הוא מצוות ליהרג ולא לעבור, וכלומר שיש בידו האפשרות והבחירה לעשות כן, והוא בחר שלא ליהרג אלא לעבור. ואף שבחר כן בדוחק האונס שהעמיד בפניו את הברירה הנוראית הזו, אבל מי שברר ובחר בה זה הוא. את זה אי אפשר לאנוס אותו לבחור.
וכתוב כאן שאונס שפטרה תורה לאו היינו שבעל כרחו עושה ולא ברצונו ובחירתו כלל והוא יושב ולא עושה כלום והגוי כופה עליו ועושה הכל, אלא כל שאינו עושה בדעת מיושבת וברצון שבא ממנו בלי סיבה שדחקה אותו אפילו אל המצב הדחוק והברירה הנוראית - נחשב בדיני תורה [כלפי עונש] לאונס ולא לרצון.

שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר.

לאור הדיוק הקודם פלא קצת מה שכתב כאן, שהביא נערה מאורסה אחרי העובד ע"ז באונס. והרי בנערה מאורסה הוא אונס כפשוטו שלא ברצונה כלל, ועצם המעשה נכפה עליה בכוח פיזי, והיא קרקע עולם והגוי עושה הכל ומה בידה לעשות. משא"כ העובד עבודה זרה באונס היינו שאמרו לו שאם לא יעבוד יהרג, והוא בוחר לחיות ולעבוד, ואעפי"כ נחשב זאת לאונס כנ"ל. וא"כ לאחר שהביא הרמב"ם את ההוכחה מעובד ע"ז, מה יש עוד להביא ובעריות הוא אומר וכו', הרי בעריות זהו אונס גמור ובפועל שדינו קל הרבה יותר.

צופה_ומביט כתב: והרי בנערה מאורסה הוא אונס כפשוטו שלא ברצונה כלל, ועצם המעשה נכפה עליה בכוח פיזי, והיא קרקע עולם והגוי עושה הכל ומה בידה לעשות. משא"כ העובד עבודה זרה באונס היינו שאמרו לו שאם לא יעבוד יהרג, והוא בוחר לחיות ולעבוד, ואעפי"כ נחשב זאת לאונס כנ"ל. וא"כ לאחר שהביא הרמב"ם את ההוכחה מעובד ע"ז, מה יש עוד להביא ובעריות הוא אומר וכו', הרי בעריות זהו אונס גמור ובפועל שדינו קל הרבה יותר.

בספר הערוך (ערך קרקע) אינו מפרש דברי אביי אסתר קרקע עולם כרש"י דבכל אשה קאמר אלא רק באסתר, וז"ל פירוש אסתר היתה צדקת ולא שמה דעתה לעבירה, וכקרקע זו לא זזה ממקומה אלא כאבן שאין לה הופכין, וכן משמע במאירי סנהדרין עד:, וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן.

עדיין איני רואה שום השוואה לעובד ע"ז, [ובטח שאין כאן תוספת על מה שנתבאר לגבי עובד ע"ז].
הרי מקרא מלא הוא, בהיר הוא בפסוקים, מסביר את הטעם שלנערה לא תעשה דבר:

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ.
וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.
כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.

האם המובן כאן הוא שלבסוף היא נתרצתה, הסכימה בדיעבד, בחרה לשתף פעולה מחמת האונס והלחץ זו הדחק העיקר שלא יהרוג אותה?


אולי היה מקום לדייק כן מהלשון "ושכב עמה", וכידוע החילוק בין איתו לבין עימו, שאיתו הוא רק בפעולה ועימו הוא גם במחשבה ובדעת. וא"כ היינו מצפים שיהיה כתוב כאן [אפילו לא "איתה" אלא "אותה"] "ושכב אותה", דהיינו כפה עצמו עליה והיא שימשה לו כחפץ, ומהו הלשון "ושכב עמה" דמשמע שהיו שותפים בזה שניהם ברצון ובדעת?
אבל אדרבה, לכאורה מכאן קושיה על החילוק הידוע הזה, דלא רק שמצינו כאן באונס את הלשון "עמה" אלא שמצאנו גם לאידך גיסא באשת איש שזינתה ברצון ובדעת את הלשון "שכב אותה" [אפילו לא "איתה"] שהיינו מצפים למצוא אצל אונס:
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה

לא באתי אלא למה שהשתמשת בל' הגמ' קרקע עולם בדיון על ד' רמב"ם.

לא הבנתי מה תמוה אם אחר שהביא הרמב"ם ראי' מע"ז הביא עוד ראי' מנערה, ומאן יימר דצריך להיות חידוש יותר מע"ז.

לא חידוש יותר, אבל זה להביא הרבה פחות אחרי שכבר הבאת את החידוש הגדול שמלמד הרבה יותר.
ואמנם לרמב"ם יש כללי הסדר שלו, אבל לצורך הדיון נצייר שהיה מביא את נערה מאורסה, וממשיך: ולא זו בלבד אלא וכו' ומביא את ע"ז, שהיא גם העבירה החמורה מן הכל, וגם גדר האונס שם הוא הרבה יותר מחודש.

צופה_ומביט כתב:וגם גדר האונס שם הוא הרבה יותר מחודש.

רק לדבריך שיש לחלק ביניהם

אתה חושב אחרת?
אדרבה, תסביר לי למה אין חילוק.
נערה מאורסה נכפית בכוח פיזי והמעשה גופו נעשה שלא ברצונה. ואילו עובד עבודה זרה עובד בעצמו כי אינו רוצה למות, ובוחר לעבוד עבודה זרה בבחירה הקשה שהציבו בפניו. נכון שלא היה רוצה בזה ובוחר בזה במצב רגיל, אבל גם כעת הבחירה בידו והוא זה שמחליט ועושה. והא קמן שהוא מצווה ליהרג ולא לעבור, וכלומר שבוודאי יש אפשרות גמורה וריאלית שלא לעבוד, הגם שמשלם עליה מחיר כבד של חייו. הבחירה לפניו, והוא העדיף את חייו על פני העבירה.

הרמב"ם שאומר "בעריות" לא מיירי בנערה המאורסה בשדה שלא נתנו בפניה ברירה, אלא בנערה המאורסה שבחרה לעבור ולא ליהרג כמו העובד ע"ז באונס, אבל שני האונסים שווים ולכן יכל להביא ראי' מנערה המאורסה דקרא.

אגב, אין צורך בהסכמה מבית בריסק כדי להגיד פשט ברמב"ם.

הוא הביא את הפסוק, לכן שאלתי.

לגבי בריסק, כמובן, לא יודע היכן מצאת משמעות בדבריי לא כך.
התכוונתי לעיקרון הגדול והיסודי שלהם שאין טעמים ותכנים ואין שום דבר אחר רק מצוות וקיומן.
ובהיות שהם נסמכים הרבה על הרמב"ם, מעניין מה יאמרו על הרמב"ם כאן, שקודם אמר שחילל את השם ורק לאחר מכן אמר שביטל עשה ועבר לא תעשה.

צופה_ומביט כתב:

כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים.

הדיוק בולט, שבמי שנהרג ולא עבר כתב "קידש" את השם בלשון עבר, ובמי שעבר ולא נהרג כתב "מחלל" את השם בלשון הווה, ומיד לאחר מכן כתב גם בו שאם היה בעשרה מישראל הרי זה "חילל" את השם בלשון עבר.
וחשבתי שכתוב כאן שמי שנהרג ולא עבר פשיטא שרק באותו הרגע קידש את השם, שהרי מאותו רגע הוא כבר לא חי ואיננו. אבל מי שעבר ולא נהרג לא רק באותו רגע חילל את השם, אלא בכל מציאותו בעולם, בעצם חייו הנמשכים בעולם, שהרי באמת היה עליו ליהרג ולא לעבור, ואם היה עושה כן לא היה נמצא בעולם מאז ועד עתה ועד סוף חייו. נמצא שהאיש הזה בכל רגע שהוא חי הוא מחלל את השם, דשוב ושוב נמצא כאן מי שעבר ולא נהרג.
וזה חידוש נורא, וצ"ת להלכה האם הוא כן. דלא שמענו שמחויב להרוג עצמו כעת כדי לא להיות מחלל עוד את השם. וא"כ מה בידו לעשות. ואולי הוא בגדר מעוות לא יוכל לתקון - אבל לא על העבר אלא בכל רגע ורגע בהווה ועד סוף חייו, שבכל רגע הוא מחלל את השם בעצם מציאותו בעולם, ועכ"ז אין בידו להפסיק מצב זה.
ומה שלגבי אם היה בעשרה מישראל כתב הרמב"ם גם אצלו "חילל" את השם בלשון עבר הוא פשוט, כי המציאות הזו של "בפני עשרה מישראל" היתה רק אז, לכן להיות מחלל את השם ברבים היה רק אז. אבל להיות מחלל את השם הוא בכל רגע עד סוף חייו.

ההסבר שלך הוא פשוט ואמיתי, אלא שאין בזה שום חידוש לדינא. כי פשיטא שאין הכוונה שעכשיו הוא ממשיך לעבור על חילול ה' עד שיהיה הדין שעליו להמית את עצמו. אבל באופן טכני מי שמסר נפשו קידש את השם, ומי שעשה עבירה בפני עשרה מישראל חילל את השם, ומי שחי למרות שהיה עליו למות ה"ה מחלל את השם.

יש להעיר שלשונות אלו מופיעים עוד כמה פעמים בפרק זה, כגון:

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם... ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם.

ולהלן:

יש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות, הרי זה מחלל את השם.

לפענ"ד תרגומן הפשוט של התיבות "הרי זה מחלל את השם" (לשון הווה) הוא - הרי זה [הוא הנקרא] מחלל את השם.

יישר כוח. רק מחזק את השאלה.
יהיה איך שיהיה, החילופים התכופים והסמוכים בין "חילל-מחלל" ו"קידש-מקדש" בולטים וצריכים ביאור.