מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 01, 2024 1:28 pm

א. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן:

ברשימת התרי"ג מצוות של הרמב"ם מופיעות הרבה מצוות עשה שאין בהן שום עשיה, אלא שדיני התורה ביחס למציאות פלונית הן ה"מצות עשה" שבו. למשל: להיות התמורה קודש [עשה פז, אמנם ראה בזה להלן] וכל דיני הטומאה [שדבר פלוני או איש פלוני טמא אם אירע לו כך וכך, ואלו דיניו וכך טהרתו. עשין צו-קח], כל אלו מצוות עשה במניין הרמב"ם.
בשפת ימינו: אצל הרמב"ם מצות עשה היא לא רק "פעולה", אלא גם "חלות".

מצוות הטומאות:
היה מקום לומר שה"עשה" כאן הוא ההנהגה המעשית עם הדבר הטמא, ההתייחסות אליו כטמא והנהגה מעשית בהתאם לכך כפי שנתבאר בתורה [ומכאן מתחיל הנידון האם יש טומאה "ממשית" או שכל כולה של טומאה היא רק "הנהגה מעשית" כלפי הדבר]. אבל קשה לומר כך, כי על ההוראות המעשיות הנוגעות לדינא - באו מצוות עשה ולא תעשה נפרדות: טהרה מטומאה שתהיה במקוה, טהרה מטומאת מת שתהיה במי נדה, איסור כניסה למקדש וכיו"ב. מה נשאר שאינו במצוות אחרות? עצם ההתייחסות אל הדבר כ"טמא", ההחלטה/קביעה שהוא טמא. [קשה לומר שעל הנהגה מעשית טבעית בעלמא, שאנשים יתרחקו מדבר טמא כי לא ירצו שיחולו עליהם דיניו (של המצוות האחרות כנ"ל) ייחשב ל"פעולה" שהיא ה"מצות עשה" כאן].
וראה במצוות הטומאות הנ"ל שבכמה וכמה מהן הגדיר הרמב"ם את גדר המצוה: שיהיה דבר פלוני טמא ומטמא [או "מטמא" בלבד, ולא נתבררו לי החילוקים בזה, וגם נסתר בכ"מ ממש"כ בסהמ"צ]. עצם מה שדבר פלוני טמא הוא מצות עשה, וכן מה שהוא מטמא אחרים.

ובאמת הרמב"ם עצמו ביאר שיטתו בזה בסהמ"צ עשה צו טומאת נבלה, ומשמע שהכוונה "מצות עשה" הוא עצם הוראות/קביעת התורה שאם אירע כך וכך הדבר טמא, דהיינו עצם החלות, שהרי אינו דבר טבעי אלא תורתי, לכן נחשב דבר זה "מצוה". כל מציאות שיש עליה הוראה או חלות בתורה, שמבחינת התורה חלה כאן מציאות תורתית על הדבר, זו מצות עשה. וזה לשון הרמב"ם שם:
היא שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה.

ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות. והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה, אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנגע בו והוא מצות עשה, כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה. והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כך נטמא, ומי שהיה על תאר כך לא נטמא. והדבר בעצמו רשות, אם ירצה יטמא, ואם לאו לא יטמא.

ולשון ספרא ובנבלתם לא תגעו. יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה, תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו. כיצד הוי אומר זה רשות. והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים, לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה. וזהו הצווי, כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה.


הרמב"ן בהשגותיו [שם עשה צו] חולק על כל זה, מצטט את הקדמת הרמב"ם הזו ואומר שלא הועיל בה כלום, ולא מונה כל אלו למצוה. וזה לשונו:
כתב הרב והמצוה צ"ו היא שנצטוינו לטמא את הנבלה וזאת המצוה כוללת טומאת נבלה וכל משפטיה. ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד שאין בהם ענין מצות שתמנה. ולשון ספרא שהביא ג"כ הוא מבואר הא כיצד הוי אומר רשות כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה ומאכילת קדשים ג"כ וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינן מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כאמרו ז"ל שם בעיקר הז', אף כאן מנענו יתעלה מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר היא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה.


מצות הפרת נדרים:
הרמב"ן כורך בזה [שם] עוד מצות עשה שמנה הרמב"ם: דיני הפרת נדרים [עשה צה: לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה], וזה לשונו שם מיד:
וכן יראה במצוה שהקדים לאלו והיא הפרת נדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברנו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל.

זה דבר דק יותר, ויש מקום לדונו כמצוה קיומית [שלא חייבים להפר נדר, אבל אם רוצים לבטל נדר חייבים לעשות זאת באופן כך וכך], אבל לכאורה גם הוא שייך לאותו הנידון. כי דיני הפרת נדרים רק אומרים מי יכול להפר ומתי. זו קביעת מציאות, שכאשר חל נדר - פלוני ופלוני יכולים להפר אותו ובזמנים אלו ואלו. מה כאן המצות עשה? אין כאן איזו פעולה מסוימת לעשות [כגון שחיטה כשרוצים לאכול בשר]. לכן הרמב"ן בחדא מחתא חולק גם על זה [כך הבנתי את דבריו בזה, ממה שכרך אותם עם דבריו לגבי טומאות, ועיין].

ואילו הרמב"ם לשיטתו הנ"ל מונה גם זאת למצות עשה, ובאמת שגם בה כתב ביאור, כי הבין שהקורא יתקשה בזה, וכתב:
היא שציונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים. וזהו העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, כי אין ציווי בפעולה מהפעולות בהכרח, ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה.

חזינן גם ברמב"ם וגם ברמב"ן במצוה זו, דאף שעניינה חלוק מעט מדיני טומאה כנ"ל, עכ"ז התייחסו אליה שניהם באותה הצורה וכמעט באותו הלשון כמו לגבי טומאות, ומשמע שלדעת שניהם כעין חדא טעמא להו, כי השורש והיסוד הוא אחד. [אמנם עדיין יל"ע בזה].

המצוה להיות התמורה קודש:
ולכאורה פשוט שכך גם גם "להיות התמורה קודש", אבל משום מה על מצוה זו לא חולק הרמב"ן, וצ"ע מה ביניהם.
ואולי כי בתמורה יוצא מהחלות הזה איסור, ואינו "רשות גמורה מכל צד", והיינו: שלא לנהוג בה מנהג חולין אלא ככל דיני קודש. כלומר חלות קדושה זו גוזרת איסורים ממש, מה שאין כן דיני טומאה לא מחילים איסור להיטמא [אא"כ מדובר בכהן או נזיר].
וביותר לאור מה שביאר הרמב"ן שיטתו, שכל האיסורים הנובעים מטומאה כבר נתבארו במצוות אחרות, וכעת נשאר רק להודיע מהו הנקרא טמא, וזהו סיפור דברים בעלמא, לפי"ז יש לומר שבתמורה אינו כן, דהגם שכבר הודיעה התורה מה משפטי הקודשים והאיסורים הנובעים מהם, אבל עד כאן ידענו שקודש הוא מה שהקדיש אדם, ואילו מה שהתכוון להמיר וגוזרת התורה שהוא ותמורתו יהיה קודש, זהו חידוש שלא היינו מעלים על דעתנו גם כשכבר יודעים את כל הקודשים, וממילא אין זה רק סיפור דברים [כמין רשימה שמונה התורה מהם הקודשים: קרבנות, ותמורות], אלא גזירת התורה.
ועדיין צ"ע.

ועכ"פ, מכלל הדברים עולה [כך עכ"פ הבנתי] שגם הרמב"ן לא מכריח "עשיה" כדי שתהיה מצות עשה. את מחלוקתו לגבי טומאות ביאר כי [כל הנפקא מינות מטומאה נתבארו כבר במצוות אחרות, וממילא] אין כאן אלא סיפור דברים בעלמא, גילוי מילתא של התורה מה נקרא טמא. ולגבי הפרת נדרים מנמק כעין זה [או שאין זה אלא סניף מהחיוב לקיים דברו], ועל כולנה מה שלא חלק לגבי תמורה, ומסכים ש"להיות התמורה קודש" הוא מצות עשה.
נמצא ששני ראשי האבות לבני ישראל בסוגיה זו, הרמב"ם והרמב"ן, שווים שניהם שכדי להיות "מצות עשה" - אין צורך שתהיה כרוכה בזה איזו "עשיה". אלא עצם דיני התורה הקובעים איזו מציאות תורתית לגבי דבר [ולרמב"ן רק כשיש מזה נפקא מינה שלא ידענו עד כאן], הם בעצמם המצות עשה שבדבר. דבר ה' לגבי איזה דבר, דין התורה כך וכך.

עד כאן ראשונים שעסקו בזה, רמב"ם ורמב"ן.
וכל הנוקט את מנין המצוות של הרמב"ם מוכרח לסבור כמותו ביסוד זה.
וכאמור, גם הרמב"ן מודה לעיקרון שמצות עשה לא צריכה להיות כרוכה באיזו "עשיה".

ב. דברי המהר"ל:

והנה מצאנו שהמהר"ל כותב כדבר פשוט שמצות עשה מוכרח שתהיה בה עשיה.
ואפילו אם נקט את שיטת הרמב"ן, הנה הוא לא מזכיר במילה וחצי מילה שנחלקו בזה ראשונים, ואבי כל בני עבר במנין המצוות הרמב"ם סובר אחרת, ומניינו בטל בלי זה, והוא אזיל בשיטת הרמב"ן החולק.
וכל שכן לפי מה שנתבאר שגם הרמב"ן לא חקל על הרמב"ם עד כדי כך, וגם הוא לא מצריך עשיה למצות עשה.

המהר"ל הוא בריש הקדמת תפארת ישראל:
יש לפרש שלכך אנו מברכין 'לעסוק בדברי תורה', מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצות, שחייב לברך על כל מצות עשה. ואין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא 'מצות עשה', שחייב לעשות. ולכך יש לברך 'לעסוק', דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדבור, זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה. אבל 'למוד' נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצוה. ואם למד בעיון לבד, אין לו לברך 'לעסוק בדברי תורה', שזה נאמר על המעשה.

וצ"ע.

ג. גדר מצוות עשה של ידיעה/אמונה:

כמו כן, לגבי ריש הלכות יסודי התורה "וידיעת דבר זה מצוה", יש שיטה במפרשים שהיות שזו מצות עשה, מוכרחה להיות כאן איזו עשיה, פעולה, והיא החקר והעיון בדבר ללבנו ולבררו, ואופנים שונים לקבוע ידיעה/אמונה זו בדעת ובלב.
נדון בזה לאור הנ"ל:
ראשית, לדברי המהר"ל הנ"ל אי אפשר לקרוא לזה מצות עשה, כל שאינו כרוך לפחות בדיבור. וכותב להדיא שלימוד ועיון במחשבה אינו נחשב "מצות עשה". [ואולי המפרשים כך אזלי בשיטת החולקים וסוברים שמברכים ברכת התורה על לימוד במחשבה ועיון]. א"כ לשיטת המהר"ל לא הועילו המבארים כאן כך כלום.
אבל בעיקר:
הרי מיירינן כאן בדברי הרמב"ם, ולפי מה שראינו את שיטת הרמב"ם, לכאורה אינו מוכרח כלל שתהיה כאן איזו פעולה. דהתורה רק מודיעה לאדם את מציאות העולם האמיתית, שיש בורא משגיח וכו', וידיעת דבר זה היא מצות עשה, ולא גרע מההודעה לאדם שדבר פלוני שנגע בו דבר פלוני הוא "טמא" דהוי מצות עשה לשיטת הרמב"ם.
והוא הוא לשון הרמב"ם, [בלי צורך בשום הוספות]: וידיעת דבר זה מצות עשה.
ואמנם כאן לא כתב הרמב"ם שעצם המציאות הזו שהודיעה התורה היא מצות עשה, אלא שידיעת הדבר אצל האדם היא המצות עשה, אבל החילוק פשוט: משום שכאן עסקינן בהודעה על מציאות העולם, ולא "מציאות תורתית".
ובמילים דלעיל: אין כאן "חלות", אלא גילוי מילתא. וא"כ מהי ה"חלות" שיש בזה? ידיעת האדם דבר זה. ודוק.
א"כ: לכאורה לשיטת הרמב"ם לא צריך לחפש עוד "עשיה" בדבר.

ד. גדר מצוות עשה לעניין שייכות רמ"ח מצוות עשה לרמ"ח איברים:

ההקבלה של רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים לכאורה אין פירושה שכל איבר עושה מצוה. דבר זה פשוט מהרבה פנים, למשל: א. אין במציאות שיהודי אחד יקיים כל הרמ"ח. [ולדוגמה בעלמא: במנין הרמב"ם, המצוה הנ"ל שתהיה התמורה קודש. והרי יש איסור להמיר, "לא ימירנו", וכל המצוה שתהיה התמורה קודש היא רק אם עבר על האיסור והמיר]. ב. יש מצוות רבות הנעשות בפה, או ביד. ג. מנין רמ"ח איברים [אהלות א, ח] כולל למשל שלושים איברים רק בכף רגל אחת. ולעומת זאת אינו כולל שום איבר שהנשמה תלויה בו [כי כולל רק מה שיש בו עצם וגיד ובשר], מוח, לב, ריאות, מערכת העיכול, מערכת הרביה [עיי"ש במפרשי המשנה].
ומה שכתב רש"י במכות כג, ב בביאור ההקבלה הזו "דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה" אין הכוונה "עשה בי מצוה".
אמנם יש לשון כזה במדרשים, למשל במדרש משלי: "רמ"ח מצות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך עשה בי מצווה זו", וילקוט שמעוני שם: "רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצווה שתחיה בזכותה ותאריך ימים", וכ"ה בתנחומא כי תצא סימן ב. וכעין שס"ה ימות החמה שכל יום ויום צווח על האדם שלא יעבור בו עבירה [מדרשים שם ורש"י במכות]. בתנחומא שמיני סימן ח יש גם התחלת הקבלה בין רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים אבל היא צריכה עיון, ואינה תואמת לרמ"ח איברים שבמשנה: "אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. חלולים חלולים בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם. בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז). בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח). ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא)". וכל זה צ"ע.
אלא ההקבלה פירושה בפשטות הקבלה רוחנית [ואצל בעלי הפשט הכוונה היא רמז בעלמא, מספר כנגד מספר לרמוז ולהתעורר].
ועומק הדברים כתב השערי קדושה בתחילתו, כידוע, שכל איבר מקבל את חיותו ממצוה אחת המקבילה אליו [ולא כתב "הנעשית בו"], וזה לשונו: "וכל אבר מן רמ"ח איברים נזון ממצוה פרטית המתייחסת לאותו אבר" [וכבר עסקו המפרשים בשאלה הגדולה איך שייך שיהודי אחד יקיים כל התרי"ג, שהוא מן הנמנע ממש. תירוצים ידועים הם: על ידי לימוד הלכות כל המצוות, ועל ידי התכללות בתוך כלל ישראל באהבה והתבטלות וזיכוי/טובת הרבים, שאז עולות מצוות הכלל גם לחלקו. גם הרצון החזק באמת לאמיתו לקיים כל המצוות עד שנחשב אנוס במה שאינו יכול לקיים כולן, וחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה].

עד כאן דברים די ידועים ומובנים.
אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל יש כאן שאלה גדולה.
לשיטתו יש מצוות עשה כאלו שהרמב"ן מגדיר אותן "סיפור דברים בעלמא" [כי אין בזה שום נפקא מינה מעשית שלא נתבארה במצוה אחרת]. אם אירע כך וכך - דבר זה "טמא".
מה תורמות מצוות עשה כאלה לרמ"ח איברים? מהו ה"קיום" שלהן, שיהיה ה"מזון" לאיברים מסוימים? קרה מקרה, משהו נגע במשהו, ומיד חלה עליו קביעת התורה והוא טמא. איזה "קיום" מצוה על ידי האדם היה כאן, שנאמר שהוא מזון לאיזה איבר?
וביותר שלכאורה לפי הרמב"ם מצוות אלו קיימות/מקויימות ועומדות אף אם לא אירעו מעולם. דדין התורה כך הוא וזוהי המצות עשה. [אמנם בזה יש לעיין, ואולי אם לא חלה אותה חלות בפועל בעולם לא נחשב ש"התקיימה" אותה מצוה, אבל היות שבלא"ה האדם לא עושה כאן מאומה, צ"ע מאי עדיפא אם לא אירע דבר זה מעולם או אם כן אירע על ידי הרוח או מעשה קוף, וצ"ע].
וצ"ע.



ע"כ לע"ע.
גילוי נאות:
כ"ז מחשבות וכתיבה מתוך עצם קריאת/לימוד דברי הרמב"ם והרמב"ן, בלי שום עיון במפרשי ספר המצוות קדמונים ומאוחרים, וכן לגבי המהר"ל בלי לראות בהערות המהדיר למהר"ל ובלי לחפש האם ומה מדברים בזה.
אין בידי להשקיע בכך יותר מזה לע"ע.

HaimL
הודעות: 984
הצטרף: ה' נובמבר 05, 2020 2:33 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי HaimL » ה' אוגוסט 01, 2024 5:57 pm

לדעת הרמב"ם ז"ל, אם יש מ"ע למשל בטומאת שרץ, מיהו המקיים את המצווה, וכי בכל פעם שנולד איזו טומאת שרץ או נבילה וכדומה, נתווסף מצווה לחשבונם של כלל ישראל. אלא נראה ברור שהמצווה היא לטמא בפועל, וכמו במ"ע של לדון בדיני גזילה וגניבה ושומרים וכל ד"מ, דהמצווה היא על הדיינים, ה"נ י"ל בפשטות דהמצווה לטמא היא על החכם הנשאל, וגם אם לא הייתה שאלה כלל, אז בפשטות על האדם הפורש מן הטומאה שידועה לו, אבל לא שתתקיים המצווה בדרך ממילא, וכלשונו של מר, חלות.

בינה להבין
הודעות: 184
הצטרף: ד' דצמבר 21, 2022 5:51 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי בינה להבין » ה' אוגוסט 01, 2024 6:04 pm

אולי אפשר לומר ע'פ מה שמבואר באחרונים [רעק'א החדשות סי' פ, ועוד], דהגם דמצינו מצות עשה גם בשוא'ת [כגון 'שבתון' 'תענו'], מ'מ יתכן דאין דינן שוה כעשה לכל הדברים [כגון פטור נשים ממצות עשה שהזמ'ג], ובכן יתכן דדעת מהר'ל דגם מה שתקנו ברכות במצות עשה היינו דוקא בכאלו שהם בקום ועשה

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 01, 2024 6:17 pm

HaimL כתב:לדעת הרמב"ם ז"ל, אם יש מ"ע למשל בטומאת שרץ, מיהו המקיים את המצווה, וכי בכל פעם שנולד איזו טומאת שרץ או נבילה וכדומה, נתווסף מצווה לחשבונם של כלל ישראל. אלא נראה ברור שהמצווה היא לטמא בפועל, וכמו במ"ע של לדון בדיני גזילה וגניבה ושומרים וכל ד"מ, דהמצווה היא על הדיינים, ה"נ י"ל בפשטות דהמצווה לטמא היא על החכם הנשאל, וגם אם לא הייתה שאלה כלל, אז בפשטות על האדם הפורש מן הטומאה שידועה לו, אבל לא שתתקיים המצווה בדרך ממילא, וכלשונו של מר, חלות.

השאלה טובה, אבל אני לא יודע אם התשובה טובה.
הבאתי לעיל את לשון הרמב"ם לגבי הפרת נדרים ולגבי טומאות, ואת ההסבר שלו למצוה.
בהפרת נדרים הוא כותב "לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה", ומסביר מה שמסביר.
ובדיני טומאות הוא כותב "להיות כל נוגע בנבילה טמא", ומסביר מה שמסביר.
וההבדל ברור לענ"ד.
וממילא [ולמעשה גם בלי זה] קשה לי לקבל שכוונת הרמב"ם בטומאות היא מצוה שמקיים החכם הפוסק.

וסימנך: מצוה צז - להיות שמונה שרצים מטמאין, מצוה צח - להיות האוכלין מיטמאין, מצוה ק"ה - להיות ש"ז מטמאה.
מיהו המקיים כאן את המצוה?
הרמב"ם מגדיר כמצות עשה את עצם מה שקבעה התורה שבעלי חיים אלו ואלו יטמאו, ושאוכלין יקבלו טומאה.
דהיינו שהמצוה עשה כאן היא עצם החלות, ובאמת שאלה טובה מיהו המקיים את המצוה, והאם בכלל זו מצות עשה שניתן להגדירה במילים "קיום".
אנחנו מאד הורגלנו בזה שלכל מצות עשה יש "קיום", כי מונח אצלנו כדבר פשוט שכל מצות עשה כרוכה באיזו עשיה או כעי"ז, ובוודאי שלא מונחים אצלנו דברי הרמב"ם הללו [כך לכאורה]. אבל לשיטת הרמב"ם יתכן שיש מצוות עשה שלא שייך בהן המושג "קיום" כלל. אלא עצם הוראת התורה, קביעה תורתית [שאינה טבעית], המחילה דין על איזה דבר, היא היא ה"מצוה" כאן. והיא לא "לאו", שהרי אינה מצוה להימנע ממשהו, אלא רק מודיעה מציאות [תורתית], לכן היא "עשה".

את ההצעה השניה לא הבנתי. מה הכוונה האדם הפורש מטומאה הידועה לו? אין חיוב לפרוש מטומאה, כמפורש בדברי הרמב"ם עצמו להדיא. וכל ההנהגות המעשיות של איסור הנובעות מטומאה שכבר חלה - הן כבר מצוות/איסורים נפרדים בפני עצמם. [כפי שהמחיש היטב הרמב"ן].

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 01, 2024 6:32 pm

בינה להבין כתב:אולי אפשר לומר ע'פ מה שמבואר באחרונים [רעק'א החדשות סי' פ, ועוד], דהגם דמצינו מצות עשה גם בשוא'ת [כגון 'שבתון' 'תענו'], מ'מ יתכן דאין דינן שוה כעשה לכל הדברים [כגון פטור נשים ממצות עשה שהזמ'ג], ובכן יתכן דדעת מהר'ל דגם מה שתקנו ברכות במצות עשה היינו דוקא בכאלו שהם בקום ועשה

עקרונית יכול להיות, אבל אז זהו דין מיוחד מצד הלכות ברכות, ואף שיש חלק מלשון מהר"ל דמשמע כך, אבל חלק אחר בלשונו כללא כייל מה נגזר בהכרח מהמושג "מצות עשה".
ובאמת צ"ע לדברי מהר"ל וכי הלומד בעיון ומחשבה לא מקיים מצות תלמוד תורה? איך אפשר לשמוע דבר כזה. ואף הפוסקים שלא מברכים על לימוד בהרהור/מחשבה לכאורה התכוונו כדברי מעלתו, שאין לברך על זה כי חסר תנאי לברכה, אבל לא שאין מקיימים בזה שום דבר.
ואולי כוונת מהר"ל [וכן הפוסקים הנ"ל] שזה נכלל בגדר המצוה דת"ת בדרך ממילא, דמאחר שהוא עוסק בתורה פשוט שגם צריך להבין מה גרס, אבל אין זה גדר המצוה עצמה, ולכן אין מברכים עליו. וצ"ע.
כאמור, בכל הנ"ל עסקתי בדרך הילוכי כי אין בידי להתפנות לברר את כל הסוגיות האלה ואפילו לא לנגוע בקצהו כעת. ובכן אדרבה, אחלה פני היודעים שמבוררים להם העניינים הללו: אנא החכימונו מאוצרכם הטוב.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ו' אוגוסט 02, 2024 10:15 am

קודם כל יישר כח על פתיחת הנושא, נושאים מסוג אלו מעניינים אותי מאד, וכדרכך בעין חדה ובשכל ישר אתה מקיף מיד במושכל ראשון את כל הנושא.
א. עצם ההגדרה של יסודו של הרמב"ם שמצות עשה אין צריך להיות דבר מעשי וקראת אותו בשם חלות, איני חושב שהוא הגדרה נכונה, לדעתי הוא יותר סוג של 'פרשה', כמו שמצאנו בכמה ממוני מצוות שמנו פרשיות, ופרשה הוא סדר דינים מדיני התורה גם אם אינו ציווי על מישהו לעשות דבר מסוים, וכמו כן כאן יש לדוגמא פרשת טומאת שרץ ודיניה הם שהשרץ מטמא בכעדשה ומטמא במגע ומטמא רק טומאת ערב וכו' סדרה של דינים וזהו פרשה שבתורה וזה נחשב למצוות עשה.
ב. ולכאורה יש בזה גם ענין של מצות עשה שהתורה קבעה שתתנהג ע"פ דינים אלו, וכגון לענין איסור כניסה למקדש בטומאה מצווה האדם להתנהג ע"פ דין זה שהשרץ מטמא וההשלכה שלו הוא לענין כניסה למקדש, אמנם הגם שהמציאות קיימת גם אם לא יכיר בדין זה מ"מ דין התורה הוא מציאות זה ומצווה האדם להתנהג ע"פ דיני תורה.
ג. ולכן לגבי ההקבלה לרמ"ח איברים הרי אם יכיר בדין זה ויתנהג על פיו דהיינו שימנע מכניסה למקדש מחמת שמכיר בזה שהשרץ טימאהו הרי יש המזון לאיבר האדם, וכל שכן שאם ילמד פרשת טומאת שרץ יש לו ענין זה.
ד. ולענין אמונה לכאורה פשוט הוא לדעת הרמב"ם שהמצוה הוא שיכיר וידע על מציאות הבורא, ויהיה כל הנהגתו ע"פ ידיעה זו.
ה. והנה פעם עיינתי בסוגיא זו של הרמב"ם ומצאתי שבענין טומאת צרעת כתב הרמב"ם בשרש ז וז"ל 'ובבאור אמרו לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו. והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור', ומשמעות הדברים שיש כאן קיום והוא מצוה על החכם/הכהן להורות בדיני טומאת צרעת. וכ"כ במנין המצוות הקצר שלפני הל' טומאת צרעת וז"ל 'להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה'. ואולי צרעת שונה משאר טומאות אבל הרי שם העשין כתב כן גם לענין טומאת צרעת שהוא רק דין לבד. (ויש בזה קצת סתירה אם המצוה הוא על החכם המורה את ההלכה או על הכהן המטמאו ומטהרו.).
וזה מורה קצת למה שכתבתי לעיל שהכונה במה שאמרנו שהמצוה הוא רק דין פירושו שהוא מצווה להתנהג ע"פ הדין ומוטל הוא על החכם המורה את הדין שיורהו איך הדין, ואולי יש לאומרו בנוסח אחר וצ"ע.
ו. ולגבי דברי המהר"ל איני רואה שום הכרח שהוא מדבר לענין מצות עשה השייך למנין המצוות, ונראה לי כי כל כונתו הוא רק לענין ברכות המצות כי הרי ידוע שאין מברכין על לא תעשה רק על עשה ולענין זה הגדיר שאין הכונה לעשה כלפי מנין המצות אלא לעשה שיש בו מעשה. והרי אם יהיה לאו הבא מכלל עשה הנמנה במצות עשה או אם יהיה עשה שהוא העדר כמו שהובא לעיל לדוגמא 'שבתון', ודאי שלא יברכו על זה.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 02, 2024 1:02 pm

יישר כוח גדול על כל דבריך, שימחתני מאד.

יישר כוח על המ"מ משורש ז, עיינתי שם, ומעלתו "שלף" מילה אחת מתוך אריכות שלימה שם, ועיקר דברי הרמב"ם שם הוא עצם המציאות/חלות [להבנתי כנ"ל] שהמצורע טמא. כבר אצטט בעז"ה.
ולענ"ד פירוש המילה "והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור" [לכאורה הכוונה בלשון סביל, שיֵאָמֵר, ובתרגום הרב קאפח: "שהמצוה היא שתאמר טמא או טהור". השינוי שיאמר/שתאמר תלוי בנוסחאות במקור: יקול/תקול] הוא "ההנחה, הקביעה", ומקביל ל"שיהיה", וכלומר עצם המציאות.

אמנם בתו"כ שמביא הרמב"ם כמקור כתוב "לטהרו או לטמאו, כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו", ומשמע שיש מצוה לחכם/כהן להכריע דינו ולומר/לקבוע שהוא טמא כשם שיש מצוה עליו לקבוע שהוא טהור ולומר טהור, וצ"ע, כי הרמב"ם לא הזכיר כלל בגדר המצוה כאן שהיא על החכם או הכהן, וגם בשם המצוה במניין הקצר [עשה קא] כתב כנ"ל "להיות המצורע טמא ומטמא", ובספר המצוות שם הגדיר את המצוה "היא שצונו להיות מצורע טמא. ומצוה זו כוללת דיני צרעת אדם ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריכה הסגר או אינה צריכה, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח או אינו צריך, והוא גלוח הנתק. וזולת זה מחלקי דיניה ואיכות טומאתה", פירש היטב כוונתו, ולא הזכיר במילה אחת שהמצוה היא להכריע/לומר "טמא". ולכן אני מבין מזה שגם את לשון התו"כ כהנים הבין הרמב"ם כנ"ל, שכלל דיני הטומאה והטהרה של מצורע הן הן המצוה. [ולשיטתך: פרשה זו בתורה].

וזה לשון הרמב"ם שם:
ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה במצות צרעת שמנה י״א מצות [תרגום הרב קאפח: ולפי שנעלם מזולתנו הכלל הזה הגיע לכך שמנה במצות צרעת אחת עשרה מצות], ולא ידע כי הם מצוה אחת ושכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא דקדוק ותנאי.
ובאור זה שהוא הורה לנו צרעת אדם יטמאנו וישוב טמא ויתחייב לו מה שיתחייב לטמאים מהרחק המקדש וקדשיו ולצאת חוץ למחנה שכינה, ואנחנו לא נדע איזו צרעת תטמא ואיזו לא תטמא, בא הכתוב לבארו ולהבדיל המשפט שאם היה כך הוא טהור ואם היה כך הוא טמא, ואם היה על ענין כך יעמוד זמן כך ואם היה על ענין כך יעמוד זמן כך. ובבאור אמרו: "'לטהרו או לטמאו' כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו, והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור, אמנם חלוק ענינים שבהם יהיה טמא או טהור אין ראוי למנותם בעבור שהם תנאים ודקדוקים.
וזה כמו אמרנו כי הקרבת בעל מום מוזהר ממנו ואם היא מצות לא תעשה נשאר עלינו לדעת מה הם המומים. התראה שנחשוב כל מום ומום מצוה אם היה זה כך היה עולה מנינם קרוב שבעים מום, וכמו שלא נמנה המומים מה מהם מום ומה מהם אינו מום אבל האזהרה שהזהירנו מבעל מום, כמו כן אינו ראוי למנות סימני הצרעת מה מהם טמא ומה מהם טהור אלא היות המצורע טמא לבד, והאחרים כולם הם באור מה היא הצרעת, ועל הדרך הזה ראוי שימנה כל מין ומין מהטומאות מצוה אחת, ולא ימנו דקדוקי המין ההוא מן הטומאות ותנאיו כמו שיתבאר ממנו. והבן זה השרש שהוא עמוד התורה למה שאנחנו בו.

הרמב"ם כותב ושונה ומשלש שהמצוה היא עצם טומאת המצורע, ולא עשה שום עסק מאמירת החכם/הכהן, וכתב את הביטוי הנ"ל "שיאמר/שתאמר" רק כחלק מהבאת/ביאור התו"כ שהביא כראיה לדבריו, ולא כחלק מעיקר הגדרת המצוה, ולענ"ד זה ברור כאן לגמרי.

ובכלל דבריו שוב מבואר מה שכבר דיברנו: כל ההנהגות המעשיות של טמא, של בעל מום, וכיו"ב - מפורשות כבר במצוות עשה ולא תעשה בפני עצמן. כל מה שנשאר כעת הוא להגדיר מיהו טמא ומיהו טהור, מי בעל מום ומי לא.
ההמחשה הטובה ביותר למצב שעומדים בו כעת הוא דברי הרמב"ן, שכותב בהחלט שאחרי כל המצוות האחרות לא נשאר אלא לומר "סיפור דברים בעלמא", כי כל ההנהגות המעשיות כבר נתפרשו במצוות אחרות.
אלא שסובר הרמב"ם שאותו "סיפור דברים בעלמא" הוא בעצמו מצוה. וכפי שהגדיר בשורש ז שאנו בו: "שהוא הורה לנו: צרעת אדם יטמאנו וישוב טמא ויתחייב לו מה שיתחייב לטמאים".
זהו גדר המצוה לרמב"ם, ובזה אני ומעלתו חלוקים לע"ע מה הגדר בדיוק, שאני אומר שהוא החלות שחל על הדבר [שהיא מציאות תורתית/דתית] ומעלתו אומר שהוא הפרשה בתורה.
ועוד הוסיף מעלתו חידוש, שהמצות עשה היא להתנהג על פי אותה קביעה/פרשה/תואר/חלות: טמא. ואף שכל ההנהגות המעשיות של טמא קבועות כבר במצוות אחרות, כתב מעלתו [אם הבנתי נכון] שטמא שימנע להיכנס למקדש ולא צירף לזה ידיעה/כוונה שזהו כי הוא טמא על פי תורה ולכן חל עליו האיסור להיכנס למקדש - קיים המצוה [כקיום לאו] שלא להיכנס למקדש טמא, אבל לא קיים את המצוה [מצות עשה] להיות המצורע טמא, כי גדר המצוה הוא שיימנע מכל מה שטמא צריך להימנע - משום שהוא טמא כקביעת התורה. זה חידוש ויש לעיין בו היטב.


דעסקינן בדברי הרמב"ם בשורש ז, עוד מעניין מאד שבתוה"ד מביא הרמב"ם כדוגמה מקבילה את המומים בקרבן, שאין למנות כל מום למצוה, אלא המצוה היא האיסור להקריב בעל מום [לאו הבא מכלל עשה סא "להיות כל קרבן בהמה תמים" ועוד הרבה לאוים המפורטים בתחילת הלכות איסורי מזבח], וכך גם בטומאה, המצוה היא אחת שדבר פלוני טמא, וכל השאר הם פרטים בזה מהו הנקרא טמא.
ומפליא לראות שמומין היא היא הדוגמה שהביא הרמב"ן בהשגתו [למצוה צו כנ"ל] כדי לחלוק על הרמב"ם בעיקר מצוות הטומאה, ולסבור שקביעות התורה מי טמא ומי טהור הוא סיפור דברים בעלמא בדיוק כמו סוגי המומים, וציין שם הרמב"ן לרמב"ם בשורש ז.
והוא ממש פלא לראות, שהרמב"ם והרמב"ן שניהם מביאים את מומים כדוגמה, הרמב"ם - כשווה ומקביל לטומאה, כראיה שיש למנות את עצם הטומאה ואין למנות את הפרטים, והרמב"ן - כראיה שאין למנות את עצם הטומאה. [כי אחרי שכבר ידענו ממצוות אחרות את כל ההנהגה המעשית לטמא, לא נותר אלא לספר סיפור דברים בעלמא מי טמא ומי טהור].
לשון הרמב"ם בזה צוטט כאן כנ"ל, ולשון הרמב"ן בזה [הובא בהודעה לעיל וכעת נביא את הקטע המסוים] הוא:
כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה ומאכילת קדשים ג"כ וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינן מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כאמרו ז"ל שם בעיקר הז', אף כאן מנענו יתעלה מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר היא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ו' אוגוסט 02, 2024 1:24 pm

יישר כחך. היטבת להבין את דברי.
האמת הוא שכתבתי במהירות מתוך מה שהיה מונח אצלי בכתבים ולא עיינתי שוב בדברי הרמב"ם והרמב"ם, בלי נדר אסתכל בו שוב בשבת בעזה"י.
הערה אחת, איך תפרש לשון הרמב"ם במנין המצוות הקצר שציינתי.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 02, 2024 1:57 pm

שאלה טובה, אבל עוד לפני שמעיינים בזה, אי אפשר להתעלם מלשונו במניין המצוות בהקדמת משנה תורה, ומהגדרת המצוה בספר המצוות, שאת שניהם ציטטתי בהודעה הקודמת.
בנוסף, בגוף ההלכות שם [הלכות טומאת צרעת] בשום מקום לא כתב הרמב"ם "מצות עשה לפסוק/להורות/לדון" וכיו"ב. אלא כל ההלכות הן קביעות "סיפור דברים בעלמא", מה טמא ומה טהור.
ועל פי זה אני יכול להבין גם את לשונו לפני הלכות טומאת צרעת, "להורות", שאין הכוונה למעשה ההוראה [בעיון או בדיבור] אלא לעצם הדינים. [לשיטתי החלות ולשיטת מעלתו הפרשה].
אני מסכים שהלשון הזה קשה וחריג, אבל איני יכול למחוק את כל הלשונות האחרים והביאורים הארוכים מחמת מילה אחת במקום אחד.

להשוואה:
המצוה הנ"ל [עשה קא] היא אחת מרשימת מצוות עשה סמוכות שבכולן כתב הרמב"ם אותו לשון: "להיות דבר פלוני טמא" [ולפעמים "ו/מטמא" עיי"ש, ולא הבנתי כל הדקדוקים בזה, ובספר המצוות שינה בכמה דברים, וצ"ע]. והראשונה שבהן עשה צו [שבה האריכו הרמב"ם והרמב"ן כנ"ל] והיא "להיות כל נוגע בנבילה טמא". והבאה אחריה [עשה צז]: "להיות שמונה שרצים מטמאין". ולהלן עשה קה: "להיות שכבת זרע מטמאה".
וכיצד ניסח הרמב"ם מצוות אלו לפני הלכות שאר אבות הטומאות? "(א) דין טומאת נבילה. (ב) דין טומאת שרץ. (ג) דין טומאת שכבת זרע".
הרי שמה שכתב במניין המצוות בהקדמת משנה תורה "להיות וכו' טמא/מטמא" - כתב במצוות שלפני ההלכות בלשון "דין", "דין טומאה פלונית", [שכלול בזה גם אופני הטומאה וגם אופני הטהרה, ודוק].
וכך אני מבין גם את לשונו בהלכות טומאת צרעת "להורות", כלומר: דיני הדבר. ולא פעולה מעשית של הוראה [בעיון ובדיבור].

כאמור, הלשון "להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה" בפשוטו בלי דוחק הוא כדברי מעלתו, שיש מצוה על הכהן/החכם להורות, וכפשטות לשון התו"כ בזה שהביא הרמב"ם בשורש ז כנ"ל והסמיך לזה את הלשון "שיאמר/שתאמר טמא או טהור".
ואני בהחלט שומע שאולי גזירת הכתוב היא [ושונה משאר טומאות] במצוה זו שיעשה הכהן/החכם מעשה ויאמר טמא/טהור. וכלומר לא גזירת הכתוב בלי טעם, אלא לימוד גדול לדיני טומאת וטהרת צרעת, שאין כאן חלות אוטומטית מצד עצם המציאות, אלא בקביעתו/דיבורו של החכם/כהן הדבר תלוי, ועד שלא מטהר הכהן או מטמא - לא חלה כאן טהרה/טומאה. וכפי שכתב הרמב"ם שם פ"ט ה"ב: "אע"פ שהכל כשירין לראות נגעים הטומאה והטהרה תלויה בכהן כיצד כהן שאינו יודע לראות החכם רואהו ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא אמור טהור והכהן אומר טהור הסגירו והוא מסגירו שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ואפילו היה הכהן קטן או שוטה החכם אומר לו והוא מחליט או פוטר או סוגר במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם אבל אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו אסור לו לראות נגע מכל נגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים".

דא עקא שבשאר מקומות השווה הרמב"ם את לשונו בגדר מצוה זו לשאר מצוות הטומאה, וכמו שכבר העיר ע"ז מעלתו, וצ"ע.
ואולי כי מצד אחד יש כאן השוואה לשאר מצוות הטומאה, שזו מצוה בעצם חלות/קביעת/דין הדבר, ולא ההשלכות המעשיות הנובעות מכך [שהן נתפרשו במצוות אחרות כנ"ל]. ורק מצד שני במצוה זו החלות עצמה אינה חלה עד שיאמר הכהן, ולכן בפועל יש במצות טומאה מסוימת זו גם פועל מעשי: אמירת הכהן.
אבל פשוט לכל מתבונן שלא זהו גדר המצוה היסודי: מצות עשה שיאמר הכהן כך וכך. [כמו "שירקוד הכהן על רגל אחת", להבדיל]. ברור שתוכן המצוה כולו הוא דין הטומאה, להיות המצורע טמא, אלא שאופן חלות הטומאה עליו היא אמירת הכהן. לכן עיקר המצוה הוא עצם טומאת המצורע [וכלול בזה כל פרטי החילוקים בזה כדין התורה], ורק יש בו פרט/תנאי שיוציא הכהן בפיו אחר העיון וההכרעה [שלו או של חכם].
לכן הרמב"ם כולל זאת בתוקף עם שאר מצוות הטומאות בלי חילוק, ומצד שני כתב במקום אחד [ועוד חצי מקום] לשון שמוסיף את אמירת הכהן.
לענ"ד זה יישוב טוב ומתיישב על הלב בדבר זה.
ורק יישאר קשה סוכ"ס למה לא השווה הרמב"ם לשונו בזה בכל מקום, ולמה השאיר את חלק אמירת הכהן לדיוק לשון ולא כתב אותו בפירוש ולהדיא, שחלק ממצוה זו הוא אמירת הכהן, וביותר שיבאר שכאן אין חלות שום דבר עד שיאמר הכהן.
ויש לומר פשוט: שבכל מקום שבו כתב הרמב"ם את גדר המצוה [בלי לפרט את הלכותיה] - כתב את העיקר, דיני הטומאה וחלותה, כי באמת זהו גדר המצוה. ורק בפתיחת הלכות המצוה - שבהן כאמור מוכרח הרמב"ם לכתוב את הדין בפועל, שבלי אמירת הכהן לא חל שום דבר, לכן בתואר המצוה שלפני ההלכות כתב "להורות", כי באמת זהו חלק במצוה, הלכה שבלעדיה כל עיקר המצוה - דין הטומאה וחלותה - לא מתרחש. [והמשך לשונו שם "כדינה הכתוב בתורה" י"ל שהוא הכלל הגדול שעצם דיני המצוה בתורה ו/או חלות הטומאה הן המצות עשה כאן (וכאמור הן עיקר גדר המצוה כאן)].
ומה שגם בשורש ז' כן כתב "שיאמר/שתאמר טמא או טהור" [והרי שם עוסק בגדר המצוה ולא בהלכותיה] הוא אגב גררא, כי הביא את התו"כ לראיה שיש כאן מצות עשה - לאפוקי מטענת הרמב"ן שאין כאן עשה בכלל - ואגב שהביא את לשון התו"כ הסבירו כראוי, שיש מצוה באמירת הכהן. אבל הטעם לזה גופא, מדוע יש מצוה באמירת הכהן - הוא כנ"ל, לא כי יש מצוה שרירותית שיאמר הכהן משהו [כמו שאין מצוה שירקוד הכהן], אלא המצוה היא דיני/חלות טומאת צרעת, אלא שאחרי העיון וההכרעה [הפרשה והדינים] היא [החלות] תלויה באמירת הכהן.
ודוק בס"ד.
ויישר כוח עצום למעלתו, חברותא כה יקר ונלבב, שזיכנו להעמיק בדברים ולהגיע לידי כך.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 02, 2024 3:20 pm

כעת ראיתי את לשון החינוך במצוה זו [קסט], והוא מתאים להנ"ל, וזה לשונו:
[כותרת המצוה:] לפסוק טומאת צרעת אדם
לטמא אדם מצורע.
כלומר,
שמצוה היא עלינו
שכל מי שיהיה מצורע – שיבוא אל הכהן לשאל על צרעתו - והכהן יטמאנו או יטהרנו - והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן. ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר (ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גלוח או אינו צריך גלוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה.

וכאמור, לכאורה זה דבר מיוחד בצרעת, ויש עליו פסוק מבואר שהביא החינוך.
ואינו כן בטומאת נבלה למשל, שאין מצוה על אדם ללכת לחכם לשאול על בהמה האם היא נבלה, ואין מצוה על החכם להורות לו את הדין (מלבד המצוה ללמוד תורה וללמדה, ודין היינו תורה אפילו בעסק טוען ונטען של דיני ממונות). ופשוט כי שם עצם המציאות גורמת את החלות, והחכם אינו אלא מגלה מילתא בעלמא. [אם כי גם בזה כמו בכל האיסורין אין כאן "כלפי שמיא גליא" אלא הוראת החכם היא היא הדין, והחכם פוסק כפי ראות עיניו, אבל החילוק בין זה לבין צרעת (שתלויה באמירת הכהן ואפילו ע"ה או שוטה או קטן!) מבואר, פוק חזי באותה הלכה ט, ב שהבאנו לעיל].

עוד דבר מעניין כאן בלשון החינוך, שלכאורה בא לענות על השאלה מה צריך להוסיף בזה מצוה אחרי שכל ההשלכות המעשיות ממנה כבר מפורשות במצוות אחרות, ועל זה כתב החינוך - לא בשורשי המצוה אלא בעצם גדר המצוה! - שלא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עוונו גרם אותו.
והוא קצת קרוב לדברי מעלתו לעיל, שידע האדם שמה שהוא לא נכנס למקדש הוא בגלל שדינו כעת "טמא" על פי תורה.
אבל בשאר מצוות הטומאה לא כתב החינוך דבר זה, וגם בפשטות אינו שייך שם. וצ"ע.

עוד רציתי לבדוק את השוואת את דברי החינוך עם דבריו במצות טומאת נבלה [עשה צו אצל הרמב"ם, מצוה קסא בחינוך], שלכאורה אמור לחלק לשונו ביניהן כנ"ל, וראיתי שגם שם, וגם בכל המצוות האלה, הכותרת שנתן החינוך למצוות הללו היא: "לפסוק טומאה פלונית" [כמו הכותרת שכתב בטומאת צרעת].
קסא: לפסוק טומאת נבלה.
קנט: לפסוק טומאת שרץ.
קס: לפסוק טומאת אוכלים.
וכן הלאה.
אבל בגוף גדר המצוה העתיק ברובן את לשון הרמב"ם:
קסא: להיות הנבלה טמאה ומטמאה.
קנט: להיות שמנה שרצים טמאים ומטמאין.
אמנם במצוה קס כתב: שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל ענין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם. [זהו לשון יותר של "עשיה", וצ"ע מה הכוונה בדיוק, ולמה חילק לשונו בגדר מצוה זו משאר המצוות כמותה].

ואולי התשובה לחילוקי הביאורים והלשונות בחינוך [ולפחות לחלקם] היא:
יש לדעת שהחינוך לא מסכים עם ביאור הרמב"ם מדוע הטומאות נמנות במצות עשה, ומקבל בזה את דברי הרמב"ן, ועכ"ז לא זז ממנין הרמב"ם. כמו שכתב החינוך באותה מצוה שבה האריכו שניהם, טומאת נבלה [קסא בחינוך]:
"ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב ענין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחלה".
וממילא אולי זו הסיבה לשינויים בלשון החינוך בזה בכ"מ, כדלעיל וכן להלן. היות שמצד אחד הוא צמוד למניין הרמב"ם, ומצד שני הוא לא מסכים עם הגדרת המצוה שלו במצוות האלה [כי אם זו ההגדרה מסכים החינוך עם הרמב"ן שאין למנותן למצוה], לכן כל אימת שיכול החינוך לנסח את המצוה באופן שכן יהיה בו איזו עשיה, הוא עושה כן.
אמנם יש לעבור היטב מצוה מצוה ולראות האם במצוות שלא שינה החינוך מלשון הרמב"ם באמת אין אפשרות לנסח כעין המצוות שכן שינה בהן מלשון הרמב"ם.
כמו כן, בכותרות למצוות השווה החינוך את כל המצוות האלה: "לפסוק טומאה פלונית", ופשוט כי בכותרת אינו נכנס לפרטים ואפילו לא לגדר המצוה המדויק, ו"לפסוק טומאה" הוא לשון ממוצע שיכול לקבל הן את גדר הרמב"ם והן את השינויים שהכניס החינוך בחלק מהמצוות.
ורק חשוב לזכור את הנ"ל, שחוץ מטומאת צרעת שתלויה בכהן אין הכוונה [בלשון "לפסוק"] שיש מצוה להורות בדינים אלה [כלומר שזוהי המצוה / שזהו גדר המצוה, מצוה על החכם להורות], ואפילו בצרעת נתבאר לעיל שהוראת הכהן אינה עיקר גדר המצוה. ורק שהחינוך נתלה בזה היכן שיכול כדי לתת איזו עשיה במצוות האלה, ולכן כתב גם בכותרות של כולן "לפסוק", כי סוכ"ס מוכרח להיות איזה אדם בעולם שעוסק בעניין ודן בו ופוסק את דינו על פי התורה. [אבל לא שהחינוך קבע את כל גדר המצוה וקיומה על אותו האדם הפוסק. כך לכאורה, אבל יש לדקדק בזה היטב בלשון החינוך בכל המצוות האלה].
מאידך, עכ"ז שהחינוך מחפש ורוצה איזו עשיה במצוות האלה, ראה להלן שגם במצוות הצרעת גופא [ששם הרי שלו מונח לפניו, כי מוכרחה אמירת הכהן], חילק החינוך בין טומאת אדם, בגדים ובתים. שבאדם האריך בחלקו של הכהן, ובבתים כתב לשון סתום "לטמא בית מנוגע", והמשיך מיד: "כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה", ובבגדים לא כתב אפילו את זה ["לטמא בגד מנוגע"] אלא רק "לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה".
זה פלא גדול, וצ"ע.


כאמור, גם ברמב"ם יש חילוקי וחילופי לשונות במצוות הללו בספר המצוות ממה שכתב במניין המצוות בהקדמת משנה תורה וביניהן לבין עצמן. אציג את הדברים כלשונם, ואדגיש חילוקים בולטים:

מנין המצוות [עשה] בהקדמת משנה תורה:
צו: להיות כל נוגע בנבילה טמא.
צז: להיות שמונה שרצים מטמאין.
צח: להיות האוכלין מיטמאין.
צט: להיות הנדה טמאה ומטמאה לאחרים.
ק: להיות היולדת טמאה כנדה.
קא: להיות המצורע טמא ומטמא.
קב: להיות בגד מנוגע טמא ומטמא.
קג: להיות בית מנוגע מטמא.
קד: להיות הזב מטמא.
קה: להיות שכבת זרע מטמאה.
קו: להיות זבה מטמאה.
קז: להיות המת מטמא.
קח: להיות מי נדה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד.

ספר המצוות [עשין]:
צו: שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה.
צז: שצונו להיות מטמאים בשמונה שרצים [תרגום הרב קאפח: הצווי שנצטוינו להיות שמונה מינים מן השרצים מטמאין]. מצוה זו כוללת טומאת שרץ ומשפטיהם.
צח: שצונו לדון בטומאת אוכלין ומשקין הדינין הכתובים. ומצוה זו כוללת טומאת אוכלין ומשקין בכללם.
צט: שצונו שתהיה הנידה טמאה. ומצוה זו כוללת טומאת נידה וכל משפטיה.
ק: שציונו להיות היולדת טמאה. ומצוה זו כוללת כל משפטי יולדת.
קא: שצונו להיות מצורע טמא. ומצוה זו כוללת דיני צרעת אדם ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריכה הסגר או אינה צריכה, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח או אינו צריך, והוא גלוח הנתק. וזולת זה מחלקי דיניה ואיכות טומאתה.
קב: שצונו להיות דנין בטומאת בגד מצורע שיהיה טמא. ומצוה זו כוללת כל מיני טומאת בגדים בצרעת; איך הם טמאים ואיך הם מטמאים, ומה הם צריכים – הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה וטהרה – וזולת זה שבא בכתוב ומה שבא בו בקבלה.
קג: שצונו להיות בית המנוגע טמא. ומצוה זו כוללת טומאת בתים, מה מהם צריך הסגר או לנתוץ קצת הכותלים או לנתוץ כולו, ובמה יטמאו ואיך יטמאו.
קד: שצונו להיות הזב טמא. ומצוה זו כוללת משפט הדברים שיהיה בהן זב ותאר היותו מטמא לזיבתו.
קה: שצונו להיות שכבת זרע טמא. ומצוה זו כוללת משפטי שכבת זרע.
קו: שציונו להיות זבה טמאה. ומצוה זו כוללת דקדוק הדברים שבהם תהיה הזבה מטמאה זולתה, אחר שהגיע לה הזיבות.
קז: שצונו להיותנו דנין בטומאת מת, ומצוה זו כוללת כל משפטי טומאת מת.
קח: שצונו והורונו במשפטי מי נדה שאמרו שיטהרו בענין אחד ויטמאו בענין אחר [תרגום הרב קאפח: הצווי אשר נצטוינו בדיני מי נדה שיהיו מטהרים באופן מסויים ומטמאים באופן אחר].

חלק מהחילוקים יכול להיות מוסבר על פי המשפט הנוסף א בסהמ"צ שפירט את כללות הדינים, ולמשל במצוה קב שם כתב בגד מצורע שיהיה טמא, אבל מיד בהמשך כתב "איך הם מטמאים".
אבל למשל בטומאת צרעת זה לא מסביר, כי בסהמ"צ כתב בגדר המצוה רק "טמא", ובמשפט הבא לא כתב שמטמא אחרים. ובבית המנוגע כתב במנין הקצר רק מטמא ולא טמא ובסהמ"צ רק טמא ולא מטמא. כך גם בזב ובש"ז. ובזבה כתב במנין הקצר מטמאה, ובסהמ"צ טמאה, ובביאור טמאה כתב הדברים שבהם מטמאה זולתה.
וצ"ע.
יש להשוות גם להגדרות המצוות הללו שכתב הרמב"ם לפני הלכותיהן, וכבר ראינו שאפשר להסביר שינויים בזה על פי ההקשר השונה: גדר המצוה היסודי / כותרת להלכות בפועל.


להלן כל הנ"ל בספר החינוך [כסדרן ברמב"ם לנוחות ההשוואה], כותרות והגדרות:
צו - בחינוך קסא, טומאת נבלה, הובא לעיל.
צז - בחינוך קנט, טומאת שרץ, הובא לעיל.
צח - בחינוך קס, טומאת אוכלין, הובא לעיל.
צט - בחינוך קפא: כותרת - "לפסוק טומאת נידה", גוף המצוה - "להיות הנדה טמאה ומטמאה אחרים".
ק - בחינוך קסו: כותרת - "לפסוק טומאת יולדת", גוף המצוה - "לטמא היולדת. כלומר האישה כשתלד, שתהיה טמאה לבעלה וכל שכן לטהרות, שבעה ימים כשתלד זכר ושבועיים כשתלד נקבה".
קא - בחינוך קסט, טומאת צרעת, הובא לעיל.
קב - בחינוך קעב: כותרת - "לפסוק טומאת צרעת בגדים", גוף המצוה - "לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה. ומצוה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים איך יטמאו ואיך לא יטמאו, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה ורחיצה וטהרה".
קג - בחינוך קעג: כותרת - "לפסוק טומאת צרעת בתים", גוף המצוה - "לטמא בית מנוגע. כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה, ושנחזיק מי שנכנס לבית בטמא, כמו שכתוב בפרשה. ומצוה זו כוללת כל עניני טומאת הבית איזה צריך הסגר או הריסה בקצת הקירות או בכולן".
קד - בחינוך קעח: כותרת - "לפסוק טומאת זב", גוף המצוה - "שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים".
קה - בחינוך קפ: כותרת - "לפסוק טומאת שכבת זרע", גוף המצוה - "להיות שכבת זרע טמא ומטמא".
קו - בחינוך קפב: כותרת - "לפסוק טומאת זבה", גוף המצוה - "להיות הזבה טמאה ומטמאה".
קז - בחינוך שצח: כותרת - "לפסוק טומאת מת", גוף המצוה - "שנצטוינו להתנהג בענין טומאת המת כמו שציותה אותנו התורה עליו".
קח - בחינוך שצט: כותרת - "לחטא טומאת מת בהזאת מי נידה", גוף המצוה - "שנצטוינו בדיני מי נדה, כלומר בדיני מי הזיה, דהיינו מים חיים מעורבין באפר פרה שמזין בהם על הטמאים. ונצטוינו בדינם הידועים בכתוב שמטהרין הטמא, ומטמאין הטהור טומאה חמורה".


כל זה עדיין צריך עיון וליבון ולהתיישב בו היטב בס"ד, ואקוה שהעבודה שעשינו עד כאן לפחות תקדם את העיון והדיון בעז"ה.

תלמיד-חכמים
הודעות: 413
הצטרף: ד' יוני 03, 2020 2:03 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי תלמיד-חכמים » ו' אוגוסט 02, 2024 3:35 pm

צופה_ומביט כתב:
ג. גדר מצוות עשה של ידיעה/אמונה:

כמו כן, לגבי ריש הלכות יסודי התורה "וידיעת דבר זה מצוה", יש שיטה במפרשים שהיות שזו מצות עשה, מוכרחה להיות כאן איזו עשיה, פעולה, והיא החקר והעיון בדבר ללבנו ולבררו, ואופנים שונים לקבוע ידיעה/אמונה זו בדעת ובלב.
נדון בזה לאור הנ"ל:
ראשית, לדברי המהר"ל הנ"ל אי אפשר לקרוא לזה מצות עשה, כל שאינו כרוך לפחות בדיבור. וכותב להדיא שלימוד ועיון במחשבה אינו נחשב "מצות עשה". [ואולי המפרשים כך אזלי בשיטת החולקים וסוברים שמברכים ברכת התורה על לימוד במחשבה ועיון]. א"כ לשיטת המהר"ל לא הועילו המבארים כאן כך כלום.
אבל בעיקר:
הרי מיירינן כאן בדברי הרמב"ם, ולפי מה שראינו את שיטת הרמב"ם, לכאורה אינו מוכרח כלל שתהיה כאן איזו פעולה. דהתורה רק מודיעה לאדם את מציאות העולם האמיתית, שיש בורא משגיח וכו', וידיעת דבר זה היא מצות עשה, ולא גרע מההודעה לאדם שדבר פלוני שנגע בו דבר פלוני הוא "טמא" דהוי מצות עשה לשיטת הרמב"ם.
והוא הוא לשון הרמב"ם, [בלי צורך בשום הוספות]: וידיעת דבר זה מצות עשה.
ואמנם כאן לא כתב הרמב"ם שעצם המציאות הזו שהודיעה התורה היא מצות עשה, אלא שידיעת הדבר אצל האדם היא המצות עשה, אבל החילוק פשוט: משום שכאן עסקינן בהודעה על מציאות העולם, ולא "מציאות תורתית".
ובמילים דלעיל: אין כאן "חלות", אלא גילוי מילתא. וא"כ מהי ה"חלות" שיש בזה? ידיעת האדם דבר זה. ודוק.
א"כ: לכאורה לשיטת הרמב"ם לא צריך לחפש עוד "עשיה" בדבר.


בספר "המספיק לעובדי ה'" (מהד' דנה תשמ"ט, עמ' 234) משמע קצת שיש בזה מעשה, אמנם הוא במחשבה בלבד ואינו נראה, וז"ל:
"לא על כל מעשה של צרכים דתיים מחויבים בברכה בין שהוא מעשה שבמהות הפנימית או שהוא נראה, אלא על מעשה נראה כקיום מצוה באיבר גופני... המעשים הנראים האלה הם אפוא שמחויבים בהם בברכה, שאם לא כן הרי מי שהוגה בעיקר הייחוד ומטהר כוונת לבו כדי לחשוב על כלל אלוהותו יתע׳, והוא, בלא ספק, נוהג על פי קיום מצוותו יתע׳: ״וידעת היום והשבת אל לבבך וכו׳״, הנה אין אנו אומרים שמי שבא, על פי סברתו, לעניין גדול זה במהותו הפנימית ובכוונת לבו ובשאיפתו, שלפני שיתחיל בו יברך ״אקב״ו לידע אותו״, משום שאלה שתיקנו את הברכות לא תיקנו אלא על המעשים הנראים.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ש' אוגוסט 03, 2024 11:47 pm

לגבי הפרת נדרים: [עניינא דיומא כפשוטו, קריאת התורה של היום שב"ק פרשת מטות (ומסעי) תשפ"ד].

כתבתי לעיל שלענ"ד מקישור הרמב"ן את דעתו במצוה זו לדעתו במצוות הטומאה יש לומר שיסודם אצלו אחד. הקישור הוא שלא כתב כלום כהשגה במצות עשה צה (הפרת נדרים) אלא במצות עשה צו (טומאת נבלה) כתב את דעתו במצוות הטומאות (כלפי ההסבר היסודי שכתב הרמב"ם במצוה זו לכלל מצוות הטומאה), וממשיך מיד "וכן יראה במצוה שהקדים לאלו (מצות עשה צה) והיא הפרת נדרים שלא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברנו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל". וכתבתי לעיל את הנלענ"ד במה יסוד הדבר הוא אחד עם מצוות הטומאות לדעת הרמב"ן.

אמנם יש להבין בלשונו גם אחרת, וצ"ב מה הכוונה בדיוק.

ובלב שמח כתב ע"ז:
ובענין הפרת הנדרים נראה שהוא הרמב"ן הולך על דרך הסמ"ג שכל שהוא היתר מן האיסור אין למנותו מצוה, וכבר האריך הוא ז"ל בקיום דבר זה לעיל בשרש א', וכן הוא זה שהפרת נדרים אינה אלא להתיר מה שאסר עליו. ושם בשרש הנזכר ועוד בשרש ו' הלצתי אני על הרב בכללות הענין מה שיש בו די יע"ש, וכפי מה שהעליתי שם יש לומר הכא נמי דאע"פ שאין אדם לנדור ולהפר, ואין הנדר ולא ההפרה מצוה, מ"מ כשידור וירצה להפר מצוה היא שיפר ע"י הבעל או יתיר על ידי חכם. דומיא דשחיטה שאין זה חייב לשחוט ולאכול אבל כשירצה לאכול מצוה עליו שיבדוק וישחוט".

ומיד מביא הלב שמח [כחיזוק לדבריו הנ"ל? כהסבר אחר?] חלק מלשון החינוך במצוה זו [מצוה תו בספר החינוך]:
והרב בעל החינוך כחב בהיתר החכם המומחה את הנדר כמצות התורה או שלשה הדיוטות ויעשו הענין כלל [צ"ל: ככל] אשר תצוה התורה עליו כהוגן וכיושר אז קיימו עשה, ואם התירו שלא כמצות התורה כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אע"פ שהיתרם אינו היתר יש עליהם עונש ביטול עשה זה, ע"כ.

וזה לשון החינוך כולו:
[כותרת:] לדון בהפרת נדרים ככתוב בתורה.
[גוף המצוה] שנצטוינו במצות הפרת נדרים, כלומר שנדון במי שנדר כאשר תצוה התורה.
וכתב הרמב"ם ז"ל במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבין ממני, כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותנו מצווין שנדון בדין זה בדבר זה. אולם היות הבעל והאב מפירים כבר ביאר הכתוב זה ודקדק בו, ובאתנו הקבלה שהחכם יתיר הנדר לכל וכמו כן השבועה, וההערה על מאמרו "לא יחל דברו", ודרשו ז"ל (חגיגה י, א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן (לשון הרמב"ם).
והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה או שלשה הדיוטות, ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו בהוגן וביושר, אז קיימו עשה. ואם התירו הנדר שלא במצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהיתרם אינו היתר, יש עליהם עונש ביטול עשה זה, וכענין שכתבתי למעלה בענין מצות הנחלות שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים, יש עליו עונש ביטול המצוה דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירושה.
ואולם הרמב"ן ז"ל כתב שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצוות, וזה לשונו: וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק על פי האב או הבעל, עד כאן. ודברי פי חכם חן.

יושם לב שגם כאן - כמו במצוות הטומאה - מסכים החינוך עם הרמב"ן. וקשה לשמוע שזה "במקרה", בשני נידונים שונים לגמרי, משני טעמים שונים לגמרי.
לכן זה עוד חיזוק אצלי למה שנלענ"ד כנ"ל שטעם שניהם אצל הרמב"ן אחד.

ועכ"פ במצוה זו מצא החינוך "עושה ועשייה" לקיום המצוה, והיא החכמים המתירים את הנדר, אם עשו כדין התורה (או לא).
ומעניין שאינו מדמה זאת לדיינים הדנים דיני ממונות (כפי שציין לעיל הרב חייםל), אלא לאדם פרטי המוריש שלא כדין התורה.
והסיבה לכאורה כי בשני המקרים דבריו בטלים כמש"כ החינוך. ויל"ע.
כמו"כ, החינוך לא מציע רעיון זה גם כהסבר למצוות הטומאה, שבהן הוא מסכים עם הרמב"ן בלי להציע שום רעיון מה בכ"ז סבר בזה הרמב"ם. ולא אומר שהמצוה היא על החכם הנשאל [או על האיש השואל], (כפי שהציע לעיל הרב חייםל).

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 04, 2024 12:15 am

הוספה לגבי מצוות הטומאה:

הובא לעיל לשון הרמב"ם שלפנינו במצוה זו:
במנין המצוות בהקדמת משנה תורה (עשה צו): להיות כל נוגע בנבילה טמא.
בספר המצוות (עשה צו): שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא. ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה.
לפני הלכות שאר אבות הטומאות: דין טומאת נבילה [והוסבר לעיל מדוע שינה כאן לשונו].

והחינוך כתב (מצוה קסא): להיות הנבלה טמאה ומטמאה.
זהו לשון דומה ללשון הרמב"ם בטומאות אחרות, כפי שהובא לעיל. וצ"ב מדוע שינה כאן החינוך מלשון הרמב"ם, ומה הרוויח בשינוי זה (שהרי כפי שראינו הוא מסכים עקרונית עם הרמב"ן בכל המצוות הללו, ומנסה לתת בהן איזה קיום מעשי ככל שהוא יכול).
ואולי כי היה קשה בעיניו שינוי הלשון של הרמב"ם עצמו בטומאה זו משאר טומאות, ולא ראה חילוק בדבר, כלומר לא הצליח לבאר משמעות אחרת ללשון זה שתהיה אחרת משאר מצוות הטומאה, ו/או לא הצליח למצוא טעם לכך שבמצות טומאה זו תהיה חלוקה משאר מצוות הטומאה, ולכן שינה את הלשון והשווה אותו ללשון הרמב"ם בשאר הטומאות.
ואולי היה לפני החינוך תרגום אחר לספר המצוות מזה שלפנינו, וראה גם בציטוט שלו מלשון הרמב"ם לביאור העניין שלשונו [אם כי לא עניינו (עד כמה שראיתי)] שונה מזה שלפנינו. וראה להלן דברי הרב קאפח שהביא גם את המקור, שהתרגום "להיות כל איש נוגע בנבלה טמא" אינו תרגום נכון ללשון הרמב"ם במקור.

הבנת הרמב"ן בדעת הרמב"ם:
וכעת שמתי לב שהרמב"ן בהשגתו בסהמ"צ (שם עשה צו) מצטט את הרמב"ם (שם) בלשון אחר מזה שלפנינו, מתרגום אחר שהיה לפניו לספר המצוות (רואים זאת בעוד מקומות):
כתב הרב: והמצוה צ"ו היא שנצטוינו לטמא את הנבלה וזאת המצוה כוללת טומאת נבלה וכל משפטיה.

לכאורה זה שינוי משמעותי להבנת דעת הרמב"ם. האם המצוה היא בעצם חלות הטומאה על הנוגע בנבלה [או לפסוק את דינו כטמא, או שהוא יתנהג כהתאם לטומאה שחלה עליו / לדין התורה בזה], שכך הוא לפי הלשון לפנינו, או שהמצוה היא עצם מה שנבלה טמאה [והחינוך הוסיף: מטמאה]. ואפילו לפי הצד השני יש שינוי משמעות בין "להיות הנבלה טמאה/מטמאה" [לשון החינוך] לבין "שנצטווינו [אנחנו] לטמא את הנבלה" [לשון הרמב"ן, שהמשמעות היא כעין: להחזיק דבר מסוים כטמא].
ואולי לשון זה מתפרש על החכם הנשאל?
ומה לשון התרגום שהיה לפני הרמב"ן במצוות הטומאה הבאות בספר המצוות?
יש לעיין בזה היטב, ואיני בזה כעת אלא מציע את גוף הדברים.

בדקתי גם בתרגום הרב קאפח שם, והוא מביא את לשון המקור, שתרגומו קרוב ל"שציוונו בטומאת הנבלה" וכך תרגם הרב קאפח במהדו"ק שלו, וכותב שאם כי אין תרגום זה בלתי מדויק, שב וסבר להעדיף את לשון הרמב"ם עצמו בלשוה"ק במנין המצוות הקצר שלו, ולכן תרגם את כל מצוות הטומאה באופן זה (כ"כ שם בהערה 67), ולכן תרגם:
"הצווי שנצטוינו להיות הנבלה מטמאה, ומצוה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה".
והוא קרוב ללשון החינוך במצוה זו כנ"ל [והחינוך הוסיף "טמאה (ומטמאה)" כלשון הרמב"ם בטומאות אחרות, וראה רשימת השינויים בזה בהודעה לעיל], וקרוב אפילו למה שהצעתי לעיל כביאור השינוי שעשה בזה החינוך מלשון הרמב"ם, שהעדיף להשוות את הלשון לשאר מצוות הטומאה.
אמנם לא זכיתי להבין את הטענות על התרגום שלפנינו - וכל שכן אם באים להשוות את הלשון ללשון הרמב"ם במנין המצוות הקצר - אחר שבדיוק כך כתב הרמב"ם בעצמו בלשון הקודש במנין המצוות הקצר בהקדמת משנה תורה: "להיות כל נוגע בנבילה טמא". ואף שבאמת צ"ב מדוע שינה הרמב"ם את הלשון במצוה זו משאר מצוות הטומאה, אבל סוכ"ס כך כתב בעצמו.
וצ"ע.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' אוגוסט 04, 2024 11:51 pm

צופה_ומביט כתב:ההקבלה של רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים לכאורה אין פירושה שכל איבר עושה מצוה. דבר זה פשוט מהרבה פנים, למשל: א. אין במציאות שיהודי אחד יקיים כל הרמ"ח. [ולדוגמה בעלמא: במנין הרמב"ם, המצוה הנ"ל שתהיה התמורה קודש. והרי יש איסור להמיר, "לא ימירנו", וכל המצוה שתהיה התמורה קודש היא רק אם עבר על האיסור והמיר]. ב. יש מצוות רבות הנעשות בפה, או ביד. ג. מנין רמ"ח איברים [אהלות א, ח] כולל למשל שלושים איברים רק בכף רגל אחת. ולעומת זאת אינו כולל שום איבר שהנשמה תלויה בו [כי כולל רק מה שיש בו עצם וגיד ובשר], מוח, לב, ריאות, מערכת העיכול, מערכת הרביה [עיי"ש במפרשי המשנה].
ומה שכתב רש"י במכות כג, ב בביאור ההקבלה הזו "דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה" אין הכוונה "עשה בי מצוה".

אמנם יש לשון כזה במדרשים, למשל במדרש משלי: "רמ"ח מצות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך עשה בי מצווה זו", וילקוט שמעוני שם: "רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצווה שתחיה בזכותה ותאריך ימים", וכ"ה בתנחומא כי תצא סימן ב. וכעין שס"ה ימות החמה שכל יום ויום צווח על האדם שלא יעבור בו עבירה [מדרשים שם ורש"י במכות]. בתנחומא שמיני סימן ח יש גם התחלת הקבלה בין רמ"ח מצוות לרמ"ח איברים אבל היא צריכה עיון, ואינה תואמת לרמ"ח איברים שבמשנה: "אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. חלולים חלולים בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם. בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז). בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח). ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא)". וכל זה צ"ע.

התנחומא לשיטתו בפרשת השבוע [מטות-]מסעי סימן א:
ומנין שפקוח נפש דוחה את השבת? דכתיב (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ["וחי בהם"], ולא שימות בהם. וכתיב במילה (שם יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל" וגו'. "ימול", ואפילו בשבת. והלא דברים קל וחומר: ומה מילה – שהיא אחד ממאתים ארבעים ושמונה איברים שבאדם – דוחה את השבת, כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה.


וראה במשנה באהלות א, ח "וחמישה בנקביו", ופירש הרמב"ם "הן הן כלי ההולדה והאמה". וכן כתב הרע"ב: "הביצים וגיד האמה".
אבל המלאכת שלמה מקשה ע"ז: "אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל צ"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע"כ".
וכ"כ התפארת ישראל, ופירש כן גם את דברי הרע"ב: "וחמשה בנקביו: הם העצמות שמסבבי' נקבי האחוריי' והשתן. ונקראין בעקקען בל"א [ומהר"ב משמע דרק על העצמות שמקיפין גיד השתן קאי. ואפ"ה נקט נקביו לשון רבים. מדיש באמצע הגיד קליפה דקה כקליפת השום המבדלת בין מהלך השתן למהלך הזרע וכדאמרינן בש"ס [בכורות מ"ד ב']".

ואולי יש לפרש כך גם את דברי התנחומא על מילה. שבמנין הרמ"ח הכוונה לעצמות שסביב המילה, אבל מחמת כן כבר אפשר לומר שיש מצוה באיבר זה מרמ"ח, שהוא הנמצא שם ומסובב בעצמות ההן.
אמנם א"כ יקשה דאין זה רק איבר אחד מרמ"ח אלא חמישה. וצ"ת מהן בדיוק חמשת העצמות הללו, ואולי רק אחת מהן שייכת לגיד האמה עצמו במסוים.

עושה חדשות
הודעות: 12844
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי עושה חדשות » ג' אוגוסט 06, 2024 12:11 am

המהר"ל ודאי לא מתכוין שאין מצות עשה בלי מעשה, אלא רק שאין עליה ברכה, (ואכן צריך לדחוק את לשונו שם).

את אותו הדבר הוא כותב גם במקו"א (נתי"ע נתיב התורה ז) בצורה פשוטה - "ומה שמברכין לעסוק בדברי תורה ולא ללמוד תורה וכו' ויש לומר גם כן כי למוד שייך גם במחשבה, וברכה זאת שמברכין על התורה היא כמו ברכת המצות שהוא על מעשה ולכך מברך לעסוק בתורה כמו שפירשנו עד כי נראה שאין צריך לברך כאשר למד תורה בעיון ובמחשבה בלבד, רק צריך שיעשה מעשה והדבור הוא מעשה נחשב כמו שאמרו עקימת שפתיו הוי מעשה ולכך הברכה הוא לעסוק בתורה".

לגופו של נידון, אפשר להזכיר גם את המצ"ע לקדש הבכורות, אף שהוא קדוש מאליו. והר"ז דומה לתמורה וכנ"ל, וגם בזה נ"ל שהרמב"ן לא חולק.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 06, 2024 11:30 am

יישר כוח!


רציתי להבהיר שבכל הנידון הנ"ל אני לא מדבר על מצוות עשה המתקיימות בשב ואל תעשה, שכל עניינן לאסור משהו, ובאמת אין זה אלא לאו הבא מכלל עשה. לכן לא דיברתי על "שבתון" או "ועיניתם/תענו" [הרב בינה להבין הזכירן לעיל].


ולמשל:
מצות עשה ס: "להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה".
והשיג הראב"ד: "אין לזה טעם, ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה". וכתב הכסף משנה שמה שהציע הראב"ד בתור אולי אינו אולי אלא ודאי, וכ"כ הרמב"ם עצמו בביאור מצוה זו בספר המצוות [שלא קראו הראב"ד כי היה כתוב 'הגרית']: "שצונו שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים או יותר ולא פחות מהם, וזהו מחוסר זמן בגופו. והוא אמרו "והיה שבעת ימים תחת אמו". וכבר נכפל זה הציווי בלשון אחר, והוא אמרו יתעלה "שבעת ימים יהיה עם אמו". ומצוה זו תכלול כל הקורבנות כולם. ומאמרו "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" יש ראיה שקודם זה לא ירצה. הנה כבר התאמתה האזהרה מהקרב מחוסר זמן אבל הוא לאו הבא מכלל עשה, לפיכך אין לוקין עליו".
וכך לשון הרמב"ם במצוות שלפני הלכות איסורי מזבח: "להקריב מיום השמיני והלאה, וקודם זמן זה הוא נקרא 'מחוסר זמן' ואין מקריבין אותו".
ובהלכות שם (ג, ח): "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן".
ולשון החינוך (מצוה רצג): "שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה מבן שמונת ימים ומעלה, לא פחות מזה. וזאת היא מצות מחוסר זמן בגופו. והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה" (ויקרא כב, כז). ודברי התורה נוטריקון הם ומורה הכתוב שקודם לכן לא ירצה הקורבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה: לאו הבא מכלל עשה – עשה. ולפיכך אין לוקין עליו וכמו שביארו זכרונם לברכה בחולין פרק "אותו ואת בנו", שאמרו שם (דף פ:) לענין מלקות: הנח למחוסר זמן, שהכתוב נתקו לעשה".


וכן:
מצות עשה סא: "להיות כל קרבן בהמה תמים".
ובספר המצוות שם: "שצונו שיהיה כל מה שנקריבהו שלם במינו, תמים מן המומין שבאו בכתוב ושאמרו בקבלה שהן מומין. והוא אמרו "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא). ולשון ספרי (שם): "תמים יהיה לרצון" – מצות עשה".
ובמצוות שלפני הלכות איסורי מזבח: "להקריב כל הקרבנות תמימים".
ובריש הלכות איסורי מזבח: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה".
וצ"ע מה המצות עשה כאן, ולכאורה אין זה אלא איסור להקריב בעל מום.
אמנם א"כ צ"ב מדוע כאן לא השיג הראב"ד ותירץ.
וצ"ע גם מדוע צריך כאן עשה לאסור את הדבר בלאו הבא מכלל עשה, אחר שיש על זה כבר לאווים מפורשים [ולוקה על כלא אחד מהם], כמו שפירט הרמב"ם לפני הלכות איסורי מזבח:
"(ב) שלא להקדיש בעל מום למזבח. (ג) שלא יִשחט. (ד) שלא יזרוק דמו. (ה) שלא יקטיר חלבו. (ו) שלא יקריב בעל מום עובר. (ז) שלא יקריב בעל מום אפילו בקרבנות הגוים".
והיה מקום לומר שהעשה אוסר להקריב את האיברים [בעולה], כי הלאו אסר רק את החלבים [אימורים. וכפי שהדגיש החינוך בלאו זה, מצוה רצ בחינוך: "שלא להקטיר אמורי בעלי מומין, פרוש אמורין, כתבתי בסדר צו במצות מעשה החטאת", ושם פירט את החלבים], אבל גם את זה לכאורה כבר אסר הלאו [צד, ובחינוך מצוה תצד] שלא להקריב בעל מום עובר, שכולל כל השייך להקרבה. ולאידך גיסא, כשהחינוך [מצוה רפו] כותב מי ביטל עשה זה כותב "והעובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו". ומשמע ש"אימורים" לאו דוקא, אלא כל הקרב למזבח, ובעולה הוא גם איברים.
גם מה שהיה מקום לומר שהמצוה היא לדון דיני מומים או לבדוק את הקרבן ממומים נסתר מדברי החינוך הללו.
סוף דבר, לכאורה הוא לאסור בעשה את כל הנאסר כבר בלאו, וצ"ב.
וכאן גם אין "חלות" שנפרש את המצוה הזו כעין מצוות הטומאה להבנתי לעיל.
ולדברי הרב ונתנו ידידים אולי יותר מיושב, שעצם הפרשה והדין בתורה שקרבן צריך להיות שלם הוא מצות עשה, אבל צ"ע האם שייך לומר כן היכן שגוף הפרשה אסר את כל ההיפך בלאוים מפורשים, א"כ מה צריך כבר להגדיר את עצם הפרשה כ"מצות עשה". [וכי כל פרשת לאו כלשהוא בתורה נגדיר גם כעשה משום שיש פרשה כזו בתורה? ודאי שלא].
וכמובן שמצינו דברים שנאסרו גם בלאו וגם בעשה, ובכל מקום כזה צריך להבין מה העניין בו, ומדוע צריך עשה ולאו, ומה העניין והגדר של העשה ושל הלאו באותו הדבר.
ועכ"פ על של עתה באתי, בעלי מומין למזבח.

ואולי המצות עשה היא מה שמגלה ה' רצונו שהקרבנות יהיו תמימים. זה רצון ה' וזו הכוונה מצות עשה. והלאוים באו כדי להלקות את מי שעובר על רצון זה (הרמב"ם כותב שלוקה אף המקדיש, החינוך דן בזה במצוה רפה ומסיים "ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", ובמצוה רפו כתב בסופה שמה שאמר הרמב"ם שהמקדיש לוקה צריך עיון). וגם כדי לפרט מי העובר על רצון זה: המקדיש, והשוחט, והזורק, והמקטיר. אבל אחרי כל הלאוים, לא נעשה העשה "מיותר", כי הוא מגדיר את עצם העניין: רצון ה' שהקרבנות יהיו תמימים. [ואולי אף בא להגדיר שאין כל העניין "שלא יהיו הקרבנות בעלי מום", אלא "שיהיו הקרבנות תמימים"].
וכלומר, אף אם אין מהעשה שום נפקא מינה מעשית, אבל הוא מגדיר ואומר מה רצון ה' באותו הדבר, וזה בעצמו "מצות עשה".
ואם כנים הדברים למדנו מכאן הצעה נוספת לגדר מצות עשה לפי הרמב"ם: גילוי רצון ה' [וגדרו] באיזה דבר.

[יש עדיין להתיישב בדבר ולחדד יותר את הגדר, אבל אין בידי כעת].

אמנם אולי שייך דבר זה רק בקרבנות [וכיו"ב], דהיינו דבר שבא לרצות/לרצון, וכשאומר הקב"ה איזה קרבן הוא לרצון - כאן בוודאי יש אמירה משמעותית: זה וכזה אני רוצה. [ואמנם נפקא מינה מזה בהכרח שקרבן שאינו כזה לא יהיה לרצון, אבל לא זה העיקר כאן, שלילת ההיפך, אלא האמירה מה אני רוצה ומה מרוצה לפניי]. הקב"ה אומר שקרבן כזה וכזה יהיה אצלו לרצון, וממילא זו המצוה כאן.

ולזה התעוררתי תחילה מלשון הרמב"ם בהלכות מחוסר זמן (שכבר הובא לעיל): "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן". כלומר, עניין ריצוי / אי-ריצוי הקרבן הוא העיקר כאן.
וכן לשונו במצות עשה דעסקינן בה, להקריב תמימים, בספר המצוות: "והוא אמרו "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא). ולשון ספרי (שם): "תמים יהיה לרצון" – מצות עשה".
ובהלכות: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה".
האופן שבו הקרבן לרצון - הוא המצות עשה.

אמנם יש להבין מה בין זה למחוסר זמן, שגם הוא נלמד מלשון דומה "ומיום השמיני והלאה ירצה", ועכ"ז פירשו בו הרמב"ם והחינוך שכוונת הכתוב ["נוטריקון"] היא לומר שקודם לכן לא ירצה - וזה גדר המצוה: איסור/לאו הבא מכלל עשה. כ"כ הרמב"ם בהלכה שצוטטה לעיל: "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן".
וכן בספר המצוות שם כתב: "ומאומרו 'ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'' יש ראיה שקודם זה לא ירצה".
וכן האריך בזה החינוך שהובא לעיל.

ואולי לשון הפסוק מורה שם כן. שכתב תחילה ששבעת ימים יהיה תחת אמו, וממשיך ומיום השמיני והלאה ירצה. וכל לשון זה מורה שבא לאפוקי את הימים הראשונים, לומר שבהם אינו נרצה, ולא לבטא רצון חיובי בימים שאחרי זה. [ולענ"ד זו בדיוק כוונת החינוך שהובא לעיל: "והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה", ודברי התורה נוטריקון הם ומורה הכתוב שקודם לכן לא ירצה הקורבן"].
מה שאין כן בבעלי מומים שכתב "תמים יהיה לרצון", בא לומר שרצון ה' שכל הקרבנות יהיו תמימים ומובחרים.
ומלבד לשון הפסוק החלוק בשתי המצוות, יש גם להבין את הדבר בהבנה בסברא דקה, שמחוסר זמן עיקרו לא להקריב קטן מדי [או כדי שיהיה קודם עם אמו], אבל בעלי מומין עיקרו להקריב שלם.
לומר "אני רוצה [בחיוב] בן שמונה ימים" פחות יש בו טעם מלומר "אני רוצה [בחיוב] שלם".
אין עניין חיובי עצמי ב"בן שמונה ימים" [אלא לאפוקי את שבעת הימים שלפני כן: אני לא רוצה קטן / אני לא רוצה לקחת אותו מאמו. ובפרט שבן שמונה ימים אינו נקרא כבר "גדול" באופן חיובי שתהיה בו מעלת "גדול". ואדרבה, ראה בתנחומא אמור עה"פ "שור או כשב או עז כי יוולד", שלא ביקשתי ממך להביא לי גדולים כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ואין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, עיי"ש],
אבל יש עניין עצמי וחיובי ב"שלם" [זאת אף שכל מעלה נבחנת בהפכה, ומעלת "שלם" נבחנם ונמדדת ב"אינו בעל מום", אין זו אלא הגדרה מילולית ושכלית להגדיר "שלם", אבל מעלת "שלם" היא עצמית, ואינה רק "העדר החיסרון של מום"].
עיין ודוק בזה היטב.


גם כל זאת כתבתי בדרך לימוד שלא בעיון כמעט, והעיקר עבור תועלת רווחא דשמעתתא, ולכן אבקש לדונני לזכות בהתאם.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ה' אוגוסט 15, 2024 11:48 pm

סליחה על שלא הגבתי עד כה, רק שראיתי שהדברים מתארכים ומצריכים עיון נוסף ולא היה לי עת פנאי עד עכשיו, ואנסה להשיב ולפלפל כאשר יחנני ה'.
כל דברי נסובין על הענין הראשון שדיברנו אז בגדר מצות הטומאות והפרת נדרים לרמב"ם ולהרמב"ן.
א. המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן כמו שכבר נתבאר אינו בענין מה שהגדיר הרמב"ם בשורש ז' שפרטי דינים אינם נמנים כמצוה בפני עצמה דזה כולי עלמא מודי בה. המחלוקת הוא אם יש כאן מצוה בענין הטומאה חוץ ממה שהוא פרט במצות שמירה מטומאת מקדש וקדשיו, דלדעת הרמב"ם עצם הדבר שהוא טמא הוא מצוה בפני עצמו חוץ ממה שהוא גורם איסור על הטמא להכנס למקדש ולאכול קדשים, והרמב"ן חולק, אבל גם להרמב"ם פרטי דיני הטומאה אינם נמנין כי כולם מצוה אחת הם וכמו כל סוגי צרעת האדם.
וכיוצא בזה מצות הפרת נדרים דלדעת הרמב"ן כיון שמצווין אנו על לא יחל דברו והיתר נדרים הוא רק דבר היוצא ממנו שאז אינו מצווה עליו לכן אינו נמנה, ולדעת הרמב"ם ראוי למנות עצם דין התרת נדרים אע"ג שלגבי פרטי דיניה מתי אפשר להתיר ומתי לא וכיוצא בזה כולו מצוה אחד הוא.
החינוך ביסודו מבין כהרמב"ן ומסכים עמו אלא דכיון שקבע ספרו ע"פ הרמב"ם לכן הולך כאן בדרך הרמב"ם, ומ"מ בכל מקום שהיה יכול ליתן הסבר בשיטת הרמב"ם גם לפי הרמב"ן עשה כן, והוא בב' מצות בטומאת צרעת ובהיתר נדרים שבשניהם היה מקום לפרש המצוה בצורה אחרת דהיינו בצרעת יהיה המצוה לבא אל הכהן ולא להתעלם מהחולי, ובהיתר נדרים מצוה על החכם להתירו (וצ"ע למה לא היה אפשר לומר בשניהם הפוך), אמנם לאמיתו של דבר גם הרמב"ם וגם הרמב"ן לא ס"ל דזהו גדר המצוה, וגם החינוך מודה להם בזה אלא שמכיון שהוצרך למנותם כשיטת הרמב"ם ולדעתו דס"ל כהרמב"ן אין לזה מקום כלל הרי זה ההסבר הטוב ביותר שיכול ליתן היכן שיכול. כך נראה לענ"ד.

ב. בגדר המצוה לשיטת הרמב"ם היה לנו מחלוקת יסודי, ולענ"ד הרבה משאלותיך קשורים לנקודה זו. לדעתך המצוה הוא עצם חלות הטומאה, ולפ"ז דברי הרמב"ן צודקים ביותר דהרי וכי לזה מצוה יקרא. וכי קדושת ספר תורה יש בו מצוה חוץ מהנהגת הקדושה בו, וכי איכא ב' מצוות א' קדושת ס"ת וא' שאר ספרי קודש (נקטתי בדוגמא בעלמא מסברא ולא בדקתי אם הדברים האלו נמנין בכלל).
ולדעתי מצוה הוא רק ציווי של הנהגה מסוימת גם לדעת הרמב"ם אלא שכל דבר שיש בו פרטי דינים ואנו מצווים להתנהג ע"פ מערכת הדינים האלו הרי דין זה נחשב מצוה ואע"ג שאין כאן מצוה של עשיה או אל תעשה, והוא מה שנקרא בפי מקצת מוני המצוות פרשיות, דהיינו שיש כאן דין מדיני התורה שצריך להתייחס אליו ולהתנהג על פיו. וביתר ביאור אע"ג דכל ענין טומאה נוגע רק לענין האיסור להיכנס במקדש כשהוא טמא ועל זה אנו מצווים בלאו כללי שלא להיכנס בטומאה מ"מ עצם הקביעה שיש מושג של טומאת צרעת ויש בה פרטי דינים מתי הוא טמא ומתי לא ואנו מצווים להתנהג ע"פ כללים אלו לענין להיקרא טמא (שהוא נוגע רק לענין טומאת מקדש) נקרא פרשה ונחשב מצוה.
ואותו הבנה יש במצות התרת נדרים שמכיון שיש כאן פרשה מדיני התורה עם פרטי דינים הרי המצוה להתייחס לדיני התורה ולהתנהג על פיו, ולדידך לא ברור לי איך אתה מבין מצות התרה נדרים להרמב"ם ואולי מיאות היתרו של הנדר.
וזהו חידושו של הרמב"ם ועל מושג זה חולק הרמב"ן ולא ס"ל כלל שיש מושג כזה וכמו שאתה חלקת עלי.
והנה הרמב"ם הביא בשורש ז דברי הספרי לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו וכתב עליו "והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור", וא"א לפרשו הקביעה שהרי קאי על דברי הספרי שאין לו פירוש אחר אם לא שמצווה לטמאנו, וכן מה שכתב הרמב"ם במנין המצוות הקצר שביד החזקה "להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה" א"א להתעלם ממנו שהוא כעין הנ"ל, ואמנם שמצאת כמה וכמה דיוקים מורים באופן אחר וטענת שא"א להתעלם מהם אבל כמו כן א"א להתעלם מדיוקים אלו.
ולפי הבנתי אין כאן סתירה ושניהם כאחד טובים הם, כי מה שכתב להורות אין הכונה ע"י החכם שיש לו יורה יורה דא"כ למה בשאר דיני טומאות לא כתב כן וברור שכונתו להכהנים המורים המיוחדים בדין טומאת צרעת שע"י הוראתם חל הדין טומאה של המצורע, והוא דברי הספרי לטהרו או לטמאו שיש מצוה לטמאו. אמנם גם הרמב"ם בשורש ז' אין כונתו כעין דברי החינוך במצות התרת נדרים שיש מצוה על החכם והכהן לטמאו, אלא הוא מדיני הטומאה דכיון שמצות הטומאה הוא שהטומאה והטהר ע"פ דברי הכהן לכן אמר שמצות הטומאה הוא שיהיה טומאתו וטהרתו ע"פ הכהן ויש בזה תוספת לא רק עצם דיני הטומאה אלא שיתנהג כן ע"פ הכהן. [וגם החינוך הבין כן ולכן אמר שיבא אל הכהן ולא יאמר חולי בעלמא הוא ולא אמר כמו שאמר בהתרת נדרים שהוא מצוה על הכהן כי הבין מדברי הרמב"ם שעיקר הכונה הוא מה שמתנהג ע"פ הכהן ורק המתיקו לומר שיש בזה מצוה כי בעיקר הדברים לא ניחא לי' הבנת הרמב"ם בזה.]

ג. ועכשיו נבא לבאר דקדוקי הרמב"ם בלשונו במצוות הטומאה, והוא שבטומאת נבילה ושרץ ומת אמר שהמצוה הוא מה שהנוגע בו טמא או מה שהמת מטמא ופירושו שהוא מטמא אחרים, והיינו משום שלא שייך ניהוג של הלכות בעצם הנבילה והשרץ והמת כי הוא מציאות של טומאה ואין בו מערכת של דינים, ואינו כמו אדם ששייך לומר בו שצריך להתנהג ע"פ דיני הטומאה שנאמרו בו, ולכן באלו הדברים כל דינם הוא מה שמטמאין אחרים (ולכן הרמב"ן שלא נחית להבנתו של הרמב"ם שששייך מושג של מצוה בהנהגה לא דקדק לומר שמטמא אלא עצם טומאת נבלה שבו כי לדידי' אין נפ"מ ביניהם). אבל טומאת נדה ויולדות ומצורע וזב בכולם אמר שהמצוה הוא מה שהוא טמא וגם מה שמטמא. [ביולדות לא אמר מה שמטמא ונראה לי שסמך על נדה וכמש"כ במנין הקצר שהיולדות טמא כנדה ולכן נכלל באמרו שהוא טמא גם מה שהוא מטמא. ובצרעת אדם לא אמר מה שהוא מטמא, וצ"ע.] וגם צרעת בגדים ובתים אמר מה שהוא טמא ומה שהוא מטמא מכיון שדיניהם מורכבים ולפעמים טמאים ולפעמים לא וגם שצריך לעשות בהם חולץ קוצה וטח וכיו"ב שייך לומר בהם מה שהוא טמא שהרי צריך להתנהג לפי דיני הטומאה שיש בו משא"כ נבילה ושרץ שכולו טמא לא שייך לומא שיתנהג איתו ע"פ דיני הטומאה כי הרי אין בו דינים רק כלפי מה שהוא מטמא.
והדבר היחיד שטעון ביאור הוא טומאת שכ"ז שאמר בו שדיבר על טומאת השכ"ז עצמו ולא אמר מה שהוא מטמא, ולכאורה מאי שנא מנבילה ושרץ שלא אמר בו שהוא טמא כיון שהוא חפצא של טומאה ואין בו דינים, אמנם י"ל שבשכ"ז יש חילוקי דינים שכשהוא יבש אינו טמא, וגם ובעיקר מה ששכבת זרע מטמא בין בנגיעה ובין בהוצאה וא"כ אינו רק מה שמטמא בנגיעה אלא מה שהבועל והנבעלת טמאים מחמתה, וזהו שאמר הרמב"ם שהוא כולל כל עניני שכבת זרע.
במנין הקצר באופן כללי אמר דין טומאה ולא פירט חוץ מצרעת כמשנ"ת, וזהו גם כונת החינוך בכותרות, ובפרטים לא ראיתי הלך על דרך הרמב"ם ולא דקדקתי יפה (ואם לא אז היינו משוםם דס"ל כרמב"ן).

ולענ"ד מה שהרמב"ם דקדק כמה וכמה פעמים לומר מה שמטמא מורה כדברי שהמצוה הוא על ההנהגה ולכן יתנהג על פי כל דבריה ולא עצם הטומאה כי אז יש טומאה לנבילה ויש טומאה לנוגע בנבילה, וכן מורה כדברי מה שהרמב"ם מאריך על כל דיני טומאת מצורע וטומאת בתים וכן בטומאת זב כל אריכות לשונו שם מורה כדברי.
כך נראה לענ"ד.

שוב התבוננתי וראיתי שהרמב"ם והרמב"ן הם לשיטתם בענין מנין המצוות לפי מה שביארתי במקום אחר שנחלקו בענין מצות האמונה דלדעת הרמב"ם אנו מצווים על עצם האמונה במציאותו יתברך, ואע"ג שזהו מציאות וידיעה ולא שייך בזה מצוה מ"מ מצווים אנו בזה, ולהרמב"ן הרי המצוה קבלת מלכותו יתברך דהיינו ההכרה שמציאותו יתברך הוא מחייב אותנו ומצווים אנו לקבלו עלינו למלך (ולהרמב"ם נקודה זו שייך למצוה ב' של יחודו יתברך ולהרמב"ן הרי הוא שייך למצוה א' וזהו כל הגדר של מצוה שיש בו). והוא לשיטתם דלהרמב"ם גם מציאות ודין הוא מצוה ולהרמב"ן רק אם יש בזה ציווי עלינו בפועל והוא ציווי לקבלו כמלך (דהרי לא שייך ציווי להאמין שאינו אלא ידיעה), אבל בלא זה אינו מצוה שאינו אלא סיבה לשאר המצוות וכמש"כ הרמב"ן בדעת הבה"ג שהוא סיבה שמכיון שהוצאתי אתכם לכן אני מצווה אתכם.
נערך לאחרונה על ידי ונתנו ידידים ב ו' אוגוסט 16, 2024 12:21 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.

תלמיד חברים
הודעות: 311
הצטרף: א' דצמבר 25, 2022 1:20 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי תלמיד חברים » ו' אוגוסט 16, 2024 12:07 am

האמת שלא עיינתי בכל הכתוב עד כאן [והדברים ארוכים].
לעצם הכותרת
האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?
התשובה היא לענ"ד חד משמעית, לא! ואין חולק.

דוגמא אחת, 'ועניתם את נפשותיכם', זהו לא לעשות מעשים של אכילה שתיה וכו'.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ו' אוגוסט 16, 2024 3:01 pm

תלמיד חברים כתב:האמת שלא עיינתי בכל הכתוב עד כאן [והדברים ארוכים].
לעצם הכותרת
האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?
התשובה היא לענ"ד חד משמעית, לא! ואין חולק.

דוגמא אחת, 'ועניתם את נפשותיכם', זהו לא לעשות מעשים של אכילה שתיה וכו'.

אכן, הכותרת לא מדוייקת כל הצורך.
ולעצם דברי מעלתו כתבתי בריש הודעתי הקודמת:
רציתי להבהיר שבכל הנידון הנ"ל אני לא מדבר על מצוות עשה המתקיימות בשב ואל תעשה, שכל עניינן לאסור משהו, ובאמת אין זה אלא לאו הבא מכלל עשה. לכן לא דיברתי על "שבתון" או "ועיניתם/תענו" [הרב בינה להבין הזכירן לעיל].

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' אוגוסט 19, 2024 11:39 am

דברי הרב שרמן שליט"א בביאור מצוות הטומאה והפרת נדרים לפי הרמב"ם:

השבוע נמכר בדוכנים של בלוי ספרו [הנפלא מאד, כפי הנראה] של הגאון הרב אברהם שרמן שליט"א "עטרת אברהם" על גירות.
ושם בסימן א פרק ו מוכיח שגירות היא מצוה חיובית ולא רק קיומית [ומבאר את הדברים על פי הפרקים הקודמים שם, עיי"ש]. ובתוה"ד מביא את דברי הרמב"ם בסהמ"צ לגבי מצוות הטומאה והפרת נדרים, ומבאר את היסוד בזה הלשון:
לגבי גירות פתח וכתב:
"כל הליך שנעשה באופן ובדרך שהתורה מצווה, נקרא מצוה, אף שאין בו כל חיוב בקום עשה על האדם לעשות את אותו הליך".

[ד"ז הוא ביאור למצות גירות, וכן להפרת נדרים].

ולאחר שהביא את הרמב"ם לגבי טומאה והפרת נדרים כתב:
"דינים והלכות מסוימים המתקיימים על ידי האדם הן מצוות, אעפ"י שאין כל חיוב לעשותם בהכרח, אלא שהם מהווים דרכי התנהגות או הליכים נדרשים על פי תורה ליצירת מצבים".


להבנתי הוא אומר קרוב לדברי הרב ונתנו ידידים לעיל, שהמצוה שבזה היא [לא עצם החלות, ולא עצם הפרשה בתורה, אלא] התנהגות האדם על פי הדין/החלות [כמו מצוות הטומאה], או קיום הליך מסוים כדי ליצור מצב [כמו הפרת נדרים, או טבילת גירות].

לי היה קשה הסבר זה במצוות הטומאה, ממה שאין שום נפק"מ מעשית ממצוה זו, שהרי כל הנפק"מ המעשיות מהטומאה נתפרשו במצוות ואיסורים בפני עצמן. וקשה [ולא מובן לי] לומר שעצם החזקת הדבר [בדעת האדם] כטמא היא אותה "התנהגות" של האדם שהיא מצות הטומאה.
ולעיל חידש בזה הרב ונתנו ידידים חידוש עצום שצריך בירור ויישוב, שמצות הטומאה הוסיפה שכל אותן המצוות האחרות צריכיות להיעשות מתוך ומכוונה שהדבר טמא וכך יש להתנהג עמו על פי התורה מחמת טומאתו. זוהי "החזקת הדבר בטומאה" שהיא המ"ע לפי הרמב"ם. ומי שלא נהג כך, אלא רק נזהר באותם הדברים המעשיים מצד המצוות האחרות, קיים את המצוות האחרות, אבל לא את מצוות הטומאה. וצ"ע.
את מה שהוסיף וכתב עוד הרב ונתנו ידידים בהודעתו הארוכה הקודמת טרם הגעתי לראות ביישוב הדעת.


דעת הראב"ד במצוות קיומיות ומצוות הטומאה והפרת נדרים:

באגב, הרב שרמן דן שם מה דעת הראב"ד במצוות קיומיות בכלל, ובמצוות הנ"ל בפרט. ומביא שהראב"ד חולק על מנין הרמב"ם למצות שחיטה [קמו] ובדיקת סימני בהמה ועוף וכו' [קמט ואילך] כמצות עשה, וכותב שאפשר להבינן רק כאיסור לאו הבא מכלל עשה [לא לאכול לא שחוט, לא לאכול לא בדוק], והכסף משנה ביאר טעמו [מדוע השחיטה והבדיקה לא יימנו כחיוב עשה] שסובר שמצוה קיומית [שלא חייב לעשותה, אלא אם רוצה לאכול חייב לשחוט] אינה מצות עשה [אלא בהכרח היא איסור, לאו הבא מכלל עשה].
וצ"ע, כי הראב"ד [לא חולק ולא הקשה דבר] על מצוות הטומאה, ובמי נידה ["להיות מי נדה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד"] אף הקשה שיוסיף הרמב"ם כמצוה את הטהרה בהם ג"כ ["ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה"], וגם על מצות הפרת נדרים לא חולק. וכל אלה לא מצוות חיוביות.
ומכאן שהראב"ד מסכים שגם מצוה קיומית הוי מצוה, וא"כ צ"ב מדוע באמת חולק הראב"ד על מצות שחיטה ובדיקת סימני בהמה ועוף וכו' וסובר שהן אינן יכולות להיות עשה לשחוט ולבדוק, אלא רק איסור לא לאכול בלי שחיטה ובדיקה.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 20, 2024 12:42 pm

השלמה לדעת הרמב"ן:

כמובא לעיל, הרמב"ן חולק על מניין דיני הטומאות כמצוה, על הפרת נדרים, וכן על בדיקת סימני טהרה בבע"ח [ראה דבריו בסיכום שלו בסוף סהמ"צ]. אבל הוא מקבל את מצות שחיטה [בין אם כי מקבל מצוה קיומית, ובין אם כי מקבל עשה שעניינו איסור, לאו הבא מכלל עשה].
והחילוק ברור:
כל מה שיש בו איזה ציווי ועשיה הרמב"ן מקבל כמצות עשה, אבל מה שאינו אלא פרטי דין וסיפור דברים [יש איסור לאכול טרפה או להקריב בעל מום, ונותר רק לדעת מהי טריפה ומה מום] הרמב"ן לא מקבל כמצות עשה.

בגוף השגותיו מתייחס הרמב"ן למצות בדיקת סימני טהרה בבע"ח בהשגתו לשורש ו, וכתב שם:
יש עוד לאו ועשה בדבר אחד אלא שאין שניהם מצוה כענין בבהמות בדגים ובעופות המותרים והאסורים אמר הכתוב בהן עשה זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו (ספרי) שהיא מצות עשה, וכן כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה, וכן את זה תאכלו מכל אשר במים, והדבר ידוע שאין הכוונה שבאכלנו הבהמה או הדג בעלי הסימנין הטהורים נעשה מצוה, ואם נצודם ולא נאכלם נעבור עליה, אבל הכוונה שאמר הכתוב אלה תאכלו ולא הטמאים, והוא לאו הבא מכלל עשה בטמאים כדי שיהא האוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה לפי קבלתנו, ואלו וכיוצא בהם מנאן הרב בכלל רמ"ח מצות עשה, אמר לבדוק בסימני חגבים לבדוק בסימני דגים, ובה"ג לא מנאן מפני שאין בהן קום עשה, והמניעה מן האיסורים כבר היא נמנית בלאוין, ואין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור, כמו שיאמר במניעה מן המניעות ב' או ג' לאוין שכולן במנין לא תעשה אחת, וזה הדעת לבה"ג מחסר מעט.

אבל גוף הדבר מדוע לא תימנה הבדיקה עצמה לעשה, לכאורה לא פירש כאן, אבל הוא [לכאורה] מבואר מדבריו לגבי טומאות ובעלי מומים כנ"ל, שסימני הטהרה אינם רק סיפור דברים. ולעשות את הבדיקה עצמה למצוה [בקום ועשה] לא עלה על דעתו כלל.

לגבי הפרת נדרים, מה שכותב הרמב"ן בזה בהשגה לעשה צו שלדעתו זו "שלילות" ולכן אין למנותה למצוה [לא עשה ולא לא תעשה], אולי כוונתו לדברי הרמב"ם שם בשורש ח' ולדברי עצמו שם, ויל"ע בזה.

ונתנו ידידים
הודעות: 1277
הצטרף: ה' יולי 14, 2016 9:27 am

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ג' אוגוסט 20, 2024 6:00 pm

אני כותב מקופיא בלי עיון כלל.
הרמב"ן שצוטט נקט בדעת הרמב"ם שמנה בדיקת סימנים משום לאו הבא מכלל עשה, וכש"כ בדבריו, וחולק בזה על הבה"ג שאינו מונה מצוות כאלו.
אבל הרמב"ם יתכן שהוא לשיטתו שמונה דינים ופרשיות שבתורה ואינו צריך להגיע להכפילות של לאו הבא בכלל עשה.

צופה_ומביט
הודעות: 5339
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: האם "מצות עשה" פירושו בהכרח "עשיית מעשה"?

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אוגוסט 20, 2024 8:02 pm

ונתנו ידידים כתב:אני כותב מקופיא בלי עיון כלל.
הרמב"ן שצוטט נקט בדעת הרמב"ם שמנה בדיקת סימנים משום לאו הבא מכלל עשה, וכש"כ בדבריו, וחולק בזה על הבה"ג שאינו מונה מצוות כאלו.
אבל הרמב"ם יתכן שהוא לשיטתו שמונה דינים ופרשיות שבתורה ואינו צריך להגיע להכפילות של לאו הבא בכלל עשה.

עיינתי בזה שוב:
גם להבנת הרמב"ן ברמב"ם, מדוע הרמב"ן חולק על הרמב"ם במצוות אלו?
הרמב"ן לא סובר בזה כבה"ג, ומונה מצוות עשה שהן לאיסור לאו הבא מכלל עשה.
לכן לא חלק על הרמב"ם במ"ע ס' [עיי"ש בסהמ"צ, ובהשגת הראב"ד במנין הקצר, ובדברי הכס"מ שם על הראב"ד].
ובמצוה ז כתב את דעת עצמו שאם ובשמו תישבע היא מצוה היינו שהיא לאו הבא מכלל עשה:
ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירא מהם וכבר נאסר זה בלאו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך אבל בא לעבור עליו בלאו ועשה כי האזהרות בע"ז רבות בכתוב.

והוא אשר אמרתי, שאת הטעם מדוע לא למנות זאת כמ"ע לפי דעתו לכאורה הרמב"ן לא כתב, וצריך לומר בזה שהוא ע"ד דבריו בטומאות ובמומים. וצ"ע. [ואת מעשה הבדיקה לא עלה על דעתו למנות כמצוה, וגם הרמב"ם לא הסתפק בו להגדרת המצוה, ראה להלן מיד, וצ"ב].

הרמב"ם עצמו [בעשה קמט] שילב בביאורו למצוות אלו שני דברים: לאו הבא מכלל עשה [את אלו תאכלו ולא אחרים], ולבדוק בסימני טהרה. וצ"ב מדוע ואיך ארכבה אתרי רכשי. ועוד כתב שם [בסוף] לשון דמשמע כדברי מעלתו, שעצם הדין/הפרשה [או ההנהגה המעשית לפי הדין והפרשה] הוא מצוה. וצ"ע שילוב כל אלה מדוע נצרך והיאך הוא.
וזה לשונו:
שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין, והוא שיהיו מעלה גרה ושוסע שסע, ואז יהיו מותרין לאכלן.
והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך (ויקרא יא ב): "זאת החיה אשר תאכלו".
ולשון ספרי (ספרא על ויקרא יא ג): "אותה תאכלו – אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה". רוצה לומר, הבהמה שיהיו בה הסימנין האלו מותר לאכלה. ויורה בו שהבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כמו שהוא שרש אצלנו. ולכן אמר אחר המאמר הזה "אין לי אלא בעשה. בלא תעשה מנין? תלמוד לומר "את הגמל" וגו'" כמו שאבאר במצות לא תעשה.
הנה כבר התבאר שאמרו אותה תאכלו מצות עשה. והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה.
והדין הזה הוא מצוה.


חזור אל “בית המדרש”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 409 אורחים