פורום אוצר החכמה

יש לעיין בשאלה מעניינת, למה לא אמרינן שתמיד אדם נוח לו שישאלו ממנו דברים בלי חשש הפסד גדול, מטעם שעצם ההשאלה היא מצוה וגמילות חסד?
ולמה השואל שלא מדעת הוא גזלן, גם בדברים שלא מצוי בהם הפסד שבזה מותר במצוה?

ואפשר לומר:
א. אנשים פחות מחשיבים מצוות באל"ח ל"מצוה"... פחות בהרגשה, לצערינו.
ב. אם נאמר כך הרי זה יבטל את כל "בעלותו הפרטית" של האדם על חפציו, וזה כבר לא ניחא לאיניש לעשות בממונו!

סברתך השניה נכונה בהחלט.
יתרה מזאת. נחלקו הש"ך והרש"ז מה הדין כאשר ברור לאדם בבירור שחבירו יסכים לו להשתמש בחפץ, האם מותר?
לכ"ע מידת חסידות להחמיר. והש"ך מקל.
למעשה שמעתי שהלכה דלא כהש"ך ואסור.
אמנם ר' מלמד לא כתב כך: http://ph.yhb.org.il/08-04-04
"ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה יהיה הדין כאשר ברור לאדם במאת האחוזים, שחבירו מסכים שהוא ישתמש בחפציו גם ללא רשותו, האם במקרה כזה מותר להשתמש או לא, לדעת הגאון רבי זלמן מלאדי (שו"ע הרב הלכות מציאה א'), אע"פ שהוא בטוח במאה אחוז שחבירו מסכים, כל זמן שלא קיבל רשות מפורשת אסור לו להשתמש בחפץ ללא רשות. אבל לדעת הש"ך (חו"מ שנח, א), הואיל וברור לגמרי שבעל החפץ מסכים, ואין לו אפשרות לבקש את רשותו, מותר להשתמש ללא רשות מפורשת. ולמעשה נוהגים להקל כדעת הש"ך, ומנהג חסידות להחמיר כשאפשר".

ובדידי הוה עובדא שראיתי מס' פעמים שמישהו השאיל מחבירו חפץ שהיה ברור שחבירו יסכים ולבסוף התברר ש"המשאיל" הקפיד. (ואולי זו חלק מסברת הרש"ז-שאף פעם א"א להיות בטוחים בכך. אא"כ השאיל ממנו כמה פעמים בקביעות שאז מותר לכ"ע כמפורש בהלכה).

מישהו יודע להביא מקור שאכן נוהגים כדעת הרש"ז דלא כהש"ך? (החיפוש באוצר המקוון "מקולקל")...

מה שעוד מוזכר בהלכה הוא ששאלת טלית וכיו"ב מותרת משום מצוה (ונראה דכיונת לכך בפתיחה אך כתבתי יותר מפורש) ונראה דודאי יש לחלק בין חפץ מצוה לחפץ חולין, דבחפץ מצוה אדם פחות מקפיד משום שמבין שמזכה את חבירו במצוה. (קצת מזכיר סברתך הראשונה).

"ניחא ליה לאיניש..." פירושו שמבחינת ממונו נח לו לאדם שיקיימו בו מצוות, אבל אין הכוונה שהוא מעוניין בהשאלת החפץ, טלית או תפילין, כדי לקיים בכך מצוה. כך לדוגמא השאלת קרדום היא מצוה רבה, אבל השואל אינו מקיים שום מצוה בשימוש בקרדום, לכן לא שייך לומר שיש לבעלים 'אינטרס' שישתמשו בקרדומו.
מצד שני, הדבר ידוע ששום אדם אינו מסכים להשאיל את חפציו בכל מצב ובכל זמן, למרות המצוה שבדבר, לכן לא שייך לטעון שניחא ליה בכך.

הטעות כולה נגררת מהכותרת המוטעית. לשון הגמרא היא: ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה, והחילוק ברור כמו שנכתב לעיל.

גאולה בקרוב כתב:א. אנשים פחות מחשיבים מצוות באל"ח ל"מצוה"... פחות בהרגשה, לצערינו.

כעין סברא זו הביא השד"ח מערכת הנו"ן כלל י' אות ה' לתרץ הסתירה בד' הגמ' אי אמרינן ניחא ליה לאינש כו' או לא, וע"ז הביא לתרץ שיש חילוק בין מצוות הבאות מזמן לזמן שחביבות בעיני בנ"א שבזה אמרינן ניח"ל לאינש כו', ובין מצוות תדיריות שבהן לא אמרינן דניח"ל, יעו"ש.
אכן לפי מה דקיי"ל להלכה סי' י"ד סעי' ד' דגם בטלית ותפילין אמרינן דניח"ל, מוכח דלהלכה דחינן סברא זו.

גבי מה שכתב ר' יאיר שה'משאיל' לפעמים מקפיד בסופו של דבר, גם זה נידון גדול אם במקום שמצווח שאינו רוצה אי אמרי' ניח"ל לאינש, עי' בשד"ח שם כלל י"ד.

לחיים ולפרוזבול:
לשון הגמ' בפסחים ד- "לקיומי מצוה בממוניה".

ולא הבנתי חילוקכם: על זה גופא שאלתי, למה ניחא לאיניש שמישהו יקח חפציו כדי שהשני יקיים בזה מצוה, ולא נאמר שניחא לך שאתה בעצמך מקיים בזה מצוה של גמילות חסדים בממונו!

ואולי ניתן לדון, האם יש בכלל מצות גמילות חסד כשלא נתן מרצונו וידיעתו. ואף שמצאנו שכר על חסד אף בנפל ממנו כסף ומצאו עני, כמבואר ברש"י (דברים כד יט), מ"מ מסתבר שאינו מצוה גמורה. ולפי זה א"ש ליישב הערתי.

הגמ' בפסחים אינה ענין לכאן, וכוונתי היתה לגמ' בב"מ בענין הנ"ל דשאלה. [אגב, גם בלשון שנקטת 'לקיומי מצוה בממונו' אפשר לפרש דהיינו שממונו יעשה מצוה, ואני רק הערתי שהטעות באה מנוסח זה כי אפשר גם לפרש בו שנוח לאדם לקיים מצוות ע"י ממונו, ומשא"כ לפי ל' הגמ' 'דתיעביד מצוה בממוניה' אין מקום לטעות כלל. ופשוט.] ועכ"פ מנוסח שאלתך היה מקום לטעות כביכול דברי הגמרא קשים מיניה וביה, וזה באתי לאפוקי.
והסברא היא לכאורה ענין מוחשי בדעת בני אדם, אם יאמר לך אדם השאל לי את מכוניתך - לא תיענה לו, אולם אם יאמר השאל לי את מכוניתך כדי להסיע בה את רשכבה"ג - תיענה גם תיענה.

ואולי אה"נ וכמו שמצינו בכמה גדולים שהפקירו כל ממונן לרבים וביתם היה פתוח לכל וחפציהם וספריהם היו נחלת הכלל ואכן קיימו בכל נטילת חפץ או ספר מצות גמ"ח.
אך סתם אדם מקפיד אא"כ מדובר בחפץ מצוה בלא הפסד ממון וכמ"ש לעיל מס' פעמים.

גאולה בקרוב כתב:ולא הבנתי חילוקכם: על זה גופא שאלתי, למה ניחא לאיניש שמישהו יקח חפציו כדי שהשני יקיים בזה מצוה, ולא נאמר שניחא לך שאתה בעצמך מקיים בזה מצוה של גמילות חסדים בממונו!

כפי שכבר נתבאר [בהודעתי ובהודעת 'פרוזבול'] ואחזור כאן על הדברים בסגנון אחר, כוונת המאמר של "ניחא לאיניש..." אינה שנוח לו שהוא יקיים מצוה, וגם לא שנוח לו שאחר יעשה מצוה בזכותו, אלא נח לו שתיעשה מצוה בממונו. מי יעשה? לא משנה, או הוא או אחר. והיינו שההתייחסות כאן היא לגוף הממון, שאנו אומרים שיש לו לאדם 'אינטרס' מיוחד בייחס לגוף הממון המסויים הזה, כגון תפילין, שישתמשו בו במעשה של מצוה.
מה שאין כן לגבי כל חפץ אחר, למשל מכונית, ברור שאין לו לאדם 'ענין' שמישהו ישתמש במכוניתו, עד שנאמר שהמכונית עומדת להשאלה.
שכן גם במקרה שהוא משאיל את המכונית, שימוש השואל אינו נחשב לשימוש של מצוה, וכמובן. [ולכאורה ה"ה שאי אפשר לשאול שלא מדעת, פטיש לצורך בניית סוכה, שכן לא נתקיימה מצוה בפטיש זה.]

אפשר אמנם לשאול, למה באמת לא אומרים שנוח לאדם לקיים מצות חסד, או מצות הלוואה, או מצוות צדקה וכדומה, ולזכותו שלא מדעתו. אך זו כבר שאלה בעלמא, ואין לה ענין עם מאמר זה של ניחא לאיניש... שכן מדובר במקרים שונים לגמרי, וכאמור.
והתשובה גם פשוטה מאוד, שכן ברור וידוע לכל באי עולם, שאף על פי שבאופן כללי נח לו לאדם ורוצה הוא לקיים מצות, מכל מקום אי אפשר לקבוע שכך דעתו בכל מקום ובכל מצב ובכל זמן.

לענ"ד יש חילוק פשוט בעצם ההבנה מהי הניחותא לאדם בקיום המצוות בחפציו.
והיינו שכשחבירו מקיים מצוה בחפציו הרי חפציו נעשים תשמישי מצוה, וזה עילוי מיוחד בחפץ עצמו, [ואף שהוא עצמו כבר קיים בחפץ מצוה, מ"מ כל מצוה מוסיפה לחשיבות החפץ], ועל דרך שאמרו חז"ל (ברכות לט ע"ב) הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי, וראיה לכך ממה שאסור לנהוג מנהג ביזיון בתשמישי מצוה.
לעומת זאת המשאיל חפציו להנאת הציבור, אף שהוא עצמו מקיים מצוות גמ"ח וכדו', אבל לא נעשה בכך מצוה בחפציו, ומהיכי תיתי שהוא חפץ להנות אחרים מחפציו, דבהכי לא איירינן.
והוא פשוט.

לשם מה חפץ אדם שיהפכו חפציו לתשמישי מצוה אם לא משום שהוא מחבב את המצוות, וא"כ לכאו' הדעת נותנת דק"ו שחפץ הוא לקיים מצוות בעצמו, אלא ע"כ שאין כאן אלא דעת בנ"א כמבואר.

מצינו בפסחים ד' ע"ב, גם ענין של ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, ששם הכונה לקיים מצוה בממונו, היינו להוציא הוצאות על מצוה, כגון בדיקת חמץ. ולפי זה הערתו של הכותב כאן במקומה עומדת, מדוע שלא יהיה ניחא ליה לקיים מצוה בממונו היינו הלואה וגמ"ח.

אמנם כבר הקשו משם הראשונים, וגם הקצות בסי' רס"ב רמז ע"ז, מהא דהמוצא תפילין שם דמיהן ומניחם, ומדוע לא ניחא לי' בזה. וכן בספרים הדין דאם יפסד אסור להלוות, וכן מבואר ברמ"א בסי יד דבספרים אסור דחיישינן שמא יקרע, וע"כ צ"ל כחילוק המג"א בדין בדיקת חמץ דהוא רק הוצאה מועטת, אמנם לפ"ז ההערה הנ"ל עדיין תקיפה, דהרי להשתמש בחפץ אחר הוא רק הוצאה מועטת.

א. הריטב"א בפסחים בשם הרמב"ן העמיד דמיירי התם ע"מ להשתלם, וע"כ אינו ענין לכאן.
אמנם אמת הוא שהריטב"א בב"מ הק' מגמ' בפסחים דלמה לא אמרי' ניח"ל לקיומי מצוה בממוניה לענין השאלת ס"ת, ותירץ דהתם מיירי לענין מצוה שלו ומשא"כ כאן הוא מצוה של אחר. ולפי דבריו שם יש באמת להקשות למה אינה מצוה שלו מדין גמ"ח, וצ"ל דבבדיקת חמץ מיירי לענין קיום חובתו דבלא בדיקה אינו יכול לדור שם ומשא"כ גמ"ח שאינה חובה. אלא דעדיין קשה מדין 'אם כסף תלוה'.
ב. הקצוה"ח והמג"א אינם דנים כלל מדין 'ניח"ל לקיומי מצוה בממוניה'.

פרוזבול כתב:לשם מה חפץ אדם שיהפכו חפציו לתשמישי מצוה אם לא משום שהוא מחבב את המצוות, וא"כ לכאו' הדעת נותנת דק"ו שחפץ הוא לקיים מצוות בעצמו, אלא ע"כ שאין כאן אלא דעת בנ"א כמבואר.

אין כאן ק"ו שכן במקרה של חפצי מצוה תרווייהו איתנהו ביה, גם מצוה וגם שימוש בחפץ לצורך מצוה.
כמובן שתמיד השורה התחתונה תהיה "דעת בנ"א", אבל בחילוק האמור יש קצת נתינת טעם והסבר.

יש להעיר כי חידוש זה שמותר לשאול טלית שלא מדעת, אין לו מקור ברור בגמרא, והראשונים נחלקו בזה. המעיין בטוש"ע או"ח סי' יד יראה כי דין זה נתון בהגבלות רבות, ועל כן השאלה מעיקרה אינה קשה כל כך.

חיים כתב:יש להעיר כי חידוש זה שמותר לשאול טלית שלא מדעת, אין לו מקור ברור בגמרא, והראשונים נחלקו בזה. המעיין בטוש"ע או"ח סי' יד יראה כי דין זה נתון בהגבלות רבות, ועל כן השאלה מעיקרה אינה קשה כל כך.

בביאור הגר"א הביא מהגמ' בפסחים ד: ובבכורות יח: ("ניחא ליה לאיניש וכו'").
אלו הגבלות ראית שם? (ראיתי מעט. "אם היתה מקופלת יחזור לקפלה").

הסברא מפורשת בגמרא, אך לא הדין היוצא ממנה שמותר לשאול שלא לדעת. עיין בית יוסף.
ישנם הגבלות נוספות, כגון שלא להוציא מן המקום, ועוד. משפט זה שישנם הגבלות רבות (בסגנון זה או אחר) ראיתי בציץ אליעזר, ואינו לפני. על כל פנים, ברור שאין כאן היתר גורף, והרבה חששו לדבר זה שהבעלים מקפידים הם.

בכל אופן דעת הגר"א שהדין יוצא מפורש מן הגמרא.
מסתבר שאם יש חשש שבעלי הטלית יקפיד יש לחוש לכך ולהמנע.