פורום אוצר החכמה

בלומדנו מסכת ברכות יט בדין של המוצא כלאים בשוק פושטו אפילו בשוק, העיר אחד מהבחורים איך הדין באשה.
ובס"ד מצאתי בברכת אברהם לג"ר אברהם ארלנגר שליט"א (על ברכות, יצא לאור שנה שעברה) שהעיר על זה בקיצור, ושמסתבר ששב ואל תעשה עדיף כדי לא להכשיל אנשים בהסתכלות, וכן העיר ע"ז בקיצור הג"ר מרדכי גרוס שליט"א ב"אום אני חומה" עמ' נט.
ומה שהגמ' והפוסקים סתמו, צ"ל שהיה פשיטא להם, ולא דיברו בדבר נדיר של אשה שבדיוק ברחוב מצאה כלאים ואין לה בגד נוסף להתכסות בו.

לכאורה יש להוכיח מהנזכר שם באותה סוגיא, באחד שקרע בגד אדום מאשה (שלאחר מכן נודע שהיא כותית והוצרך לשלם ד' מאות זוזין).
אך עדיין אין זו ראייה ברורה. והמבין יבין.

דוקא זו ראיה מצויינת להמבואר ברש"י שם שפשט ממנה את הבגד - בגלל כלאים!!!

אבל לא ברירא שבלי בגד זה לא היתה קיימא בצניעותה וק"ל

מ"מ מבואר שיש בכך סתירה לכבוד הבריות, כך שלא מדובר במעיל עליון
עכ"פ, האם ספק המסתפק איירי בענין שקים לי' להקורע שיבוא מכשול עי"ז?
א"כ פשיט"ל דבאופן שאין שם אדם עד ביתה יכול לקרוע? אם כן - הדין שוה באיש ואשה
וכל השאלה היא האם מותר להעמיד אפשרות להכשלת אנשים, כדי להציל או להינצל מאיסור
מעתה נגדיר את הספק כך - אם לאו דלפנ"ע נדחה מפני לאוין ודאין שבתורה
כמדומה שכיון שיש לאו ודאי על העמדת מכשול, הרי הלאוין שקולים

.

למה תאמר כן, וחז"ל אמרו שיער באשה ערוה, ובפרט כשנהגו לכסות והוא מילתא דתמיהי
וכמובן הכל לפי מה שהוא איש, אך ע"ז דנו כאן האם הענין מתיר לו להעמיד אפשרות עבירה לקהל הרחב (כשישנה אפשרות שמישהו יכשל - הרי יש כאן נתינת מכשול בתורת ודאי)

.

כפי שהעירו בצדק, אין הוכחה מהכרבלתא, שמסתבר שאינו בגדה היחידי.

לגבי סברת הברכת אברהם ש"שב ואל תעשה עדיף" צריך להוסיף מעט, שגם עבירת הכלאים נחשבת כמעשה (רש"י שם כ. למעלה), ומ"מ "מאי חזית" להעדיף עבירה זו מעבירה אחרת.
וסברא נוספת ישנה, שעדיף שתעבור היא את עבירתה הפרטית, ולא תחטיא את הרבים.

ואמנם היה מקום להתפלפל לשיטות שאיסור ההסתכלות אינו מדאוריתא, אלא שלרוב השיטות בראשונים ובאחרונים נראה שהוא מדאוריתא מצד לא תתורו, וגם לסוברים שמדרבנן יש שיטות באחרונים שהמכשיל רעהו באיסור דרבנן עובר על לפני עיור מדאוריתא.

גאולה בקרוב כתב:ואמנם היה מקום להתפלפל לשיטות שאיסור ההסתכלות אינו מדאוריתא, אלא שלרוב השיטות בראשונים ובאחרונים נראה שהוא מדאוריתא מצד לא תתורו, וגם לסוברים שמדרבנן יש שיטות באחרונים שהמכשיל רעהו באיסור דרבנן עובר על לפני עיור מדאוריתא.

ומה עם הרהור, הוא לא דאורייתא?

לכאורה נקודת המוצא צריכה להיות מחלוקת ר"י ורבנן בסוטה גבי אם היה ליבה נאה אינו מגלהו.