פורום אוצר החכמה

כתב חכ"א שליט"א:

יל"ע למ"ד דמצוות לא צריכות כוונה, איך הדין באשה שמקיימת מ"ע שהז"ג ועשתה בלא כוונה, האם יש כאן קיום מצוה.

למ"ד מצוות א"צ כוונה העושה מצוה בלי כוונה יצא ידי חובתו,ולא צריך לקיים שוב המצוה, בנקודה זו, אין מה לדון לגבי האשה, כי האשה אינה מחויבת כלל.

עכשיו, לגבי שכר בשמים, ל"ב שלמ"ד אצ"כ יקבל ע"ז שכר, כי פעולה שאדם עושה בלי כל קשר לציווי הי"ת,והוא עושה אותו בשביל עצמו, לא ברור שיקבל על זה שכר, רק בגלל שיצא ידי חובתו.

כך, שלכאורה אין כאן מקום לכל שאלה לגבי אשה.

השאלה, האם יש נפק"מ במושג שאדם מקיים מצוה מעבר לנושא האם מוטלת עליו חובה לקיים שוב, ולנושא של שכר בשמים, אם אין ,אז אין מקום לדון לגבי אשה.

רק שלמעשה יתכן שיש נפק"מ נוספים במושג של קיים מצוה, ואז אולי יש מקום לדון לגבי אשה, למשל, לגבי מוקצה למצותה בסוכה וד' מינים, שלא סגי ביחוד, אלא בעי מעשה, וזה נושא בפני עצמו האם בעי מעשה של קיום מצוה או לא, אבל אם נימא שבעי מעשה של קיים מצוה, אז פשוט לכאו' שהיושב בסוכה ונטל לולב בלי כוונה למ"ד אצ"כ,הקצה למצותה, ועתה יל"ד מה הדין באשה.

ואולי באמת יתכן בזה נפק"מ בין המ"ד, שלמ"ד צ"כ, אז גם האשה זה נקרא שקיימה מצוה,ויהיה הוקצה למצותה, אבל למ"ד אצ"כ י"ל שאצל האיש שנפטר בישיבה זו מחובת המצוה חשיב קיום מצוה ויהיה הוקצה למצותה, משא"כ באשה, שלא היה לה כלל חובה, אז אין שם מצוה על ישיבתה ולא יהיה הוקצה למצותה.

בעצם, מה שאני רוצה לטעון, שיתכן צד שלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה, באמת חשיב רק שיצא ידי חובתו, וא"א לחייבו לחזור שוב לקיים המצוה, אבל אין ע"ז שם של מעשה מצוה.

ע"ד הדרוש, הנה הטעם ששוגג בעי כפרה אף שעשה זה בטעות, דכיון שהאפשרות למעשה זה (אף שלא היה בהבנה ובחירה) הוא מצד התגשמות חומרו וגסות גופו, וע"כ בעי כפרה. הנה ע"ד זה (וטובה מידה טובה ממידת פורענות), הוא בעשיית מצוה, שאף שעשה זה בלא כוונה, הרי בפנימיות רצונו רוצה בכך (וע"ד "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", ו"האומר התקדשי לי ע"מ שאני צדיק גמור" מקודשת בוודאי "שמא הרהר תשובה", ואכ"מ).

בד"א? כשהוא מחוייב בדבר, אך כשאינה מחוייבת בזה, האיך אפשר לומר שמצד נפשה היא נמשכת לעשיית מצוה זו, ולכן אין בכך מצוה. ע"כ ביאור שאלתו על צד הדרוש והחסידות.

אך לא הבנתי מהי שאלתו, שהרי לכו"ע, אף למ"ד שיכולה לברך וזכות הוא לה, אין חיוב בדבר (אלא במקום שנהגו, שהווי בגדר מנהג שאסור לשנות), והאיך יש לחקור אם הוי מצוה או לא, תרצה - תעשה, לא תרצה - לא תעשה.

ואולי שאלתו לגבי ברכה, למ"ד שיכולה לברך, וכגון ד' מינים (וע"ד מה שהעיר ר' יוסי העשירי לעיל), אי יכולה לברך שנית. והנראה, שאינה יכולה, שהרי לא עדיפא מגבר, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולא תהיה כהנת כפונדקאית.

אולי שאלתו לגבי ברכה, למ"ד שיכולה לברך, וכגון ד' מינים (וע"ד מה שהעיר ר' יוסי העשירי לעיל), אי יכולה לברך שנית. והנראה, שאינה יכולה, שהרי לא עדיפא מגבר, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולא תהיה כהנת כפונדקאית.

לא מובן לי מה שייכות עדיפות כאן, השאלה היא אם נחשב שקיימה כבר את המצווה, איש שחייב במצווה וודאי נחשב, למ"ד אין צריכות כוונה, שקיים, אבל באשה שחיובה פחות מסתפק השואל, התוצאה של אי היכולת לברך נובעת מזה.

לענ"ד פשוט דתלי בחקירת האחרונים בהך מ"ד דמצוות א"צ כוונה, מה פירושו - האם כפשוטו דאין צריך כלל כוונה, או דמסכים הולך למ"ד דבעי כוונה, אלא דס"ל דסתמן לשמן קאי (עי' ריש זבחים. ועי' אמרי בינה סי' יד באופן אחר). דלצד א' ל"ש איש ול"ש אישה, מ"מ קיימו מצווה. ולצד ב', דווקא במי שמחוייב שייך לומר דעומד לשמו ואצ"כ, משא"כ באשה. וק"ל.

עיין במקנה דבמצוות קיומיות לכו"ע אין צריך כונה ,
לכן לכאורה הוא הדין לנשים.